שובי לביתך מה זה הזמזום הזה? מטוס? רחפן? דבורים? שובי לביתך 

מה עושים כשיש אזעקה בבארי ואיך זה שחדר האוכל מלא אנשים. אביבית ג'ון כבר הפסיקה לספור מלחמות 

*תמונה ראשית: עדי סלמור

זמזום אחר 

גם הפעם הייתה לי הברקה, כמו ב-7 באוקטובר. אז רצתי עם מטען לממ״ד, בבוקר שבת, בה נפתחה המלחמה הזאת, רצתי עם שמיכה חמה.  

הממ״ד נחשב אצלנו בבית בימים אלה לארצות הקור, המזגן בו מצ׳וקמק, תנור חשמלי מקפיץ את הפקק, וגם כך זהו חדר ללא שימוש יומיומי. יש בו רק מיטה, ארונית עם דברי חירום (משהו למדנו) ומנורה קטנה.  

התחפרנו בשמיכה והתחלנו להתחמם, וכשכבר התחממנו, ולמרות שהבנו שאפשר לצאת, (הודעת הרגעה לא הייתה) לא היה חשק לצאת שוב אל הקור.  

כך נפתחה בשבילי המלחמה הזאת, שפערה פער עצום בין המציאות למילים. בין האוויר הקרוב לבומים רחוקים.  

כשכבר יצאתי מהממ״ד פתחתי את דלת הבית האחורית השקופה המשקיפה לחצר והצצתי. דממה מתוחה שררה בחוץ, כמעט דממת מוות. ואז הבנתי שזו לא דממה בכלל, זמזום חזק הקפיץ אותי. אולי מטוס או רחפן מרוחק?  

לא, זמזום אחר מילא את האוויר, ולקח לי זמן להבין שהוא מגיע מהמוני דבורים שהגיעו אל פריחתו הבלתי נראית כמעט של עץ השכן.  

היה קרוב לצוהריים, השמש השקרנית בחוץ שיקרה פחות וחמימות חדרה פנימה. העולם נצץ אחרי ימי גשמים לא רחוקים. ועדיין לא כל כך רציתי לצאת. אי הוודאות הייתה חזקה ממני. הרמתי טלפונים למשפחה לשאול לשלומם, וכשיצאתי, יצאתי בג׳ננה.  

עבדתי בגינה וכשנגמר לי חלק מציוד הגינון, וגם ראיתי פה ושם אנשים חולפים, נזכרתי בנוהל הסבב הקודם. אם יש התראה של כמה דקות נכבדות קודם, אפשר ללכת למשתלה להביא מה שצריך. הלכתי והבאתי וגם השקיתי.  

כך נכנסתי למלחמה שאף אחד לא העלה בדעתו לשאול אותי אם אני רוצה להיתקע בה, ואני לא. אפילו הצהרתי שלא אתן לביבי לסבך אותי במלחמה הספציפית הזאת ואם תתקרב אסע לחו״ל. 

יד על כיסא המפלט

אפילו ניסיתי לעמוד במילתי בפעם הקודמת. לא שהצליח, וגם, איך נוסעים בלי הילדים? אבל בהרגשה הייתי לא מעט זמן עם היד על כיסא המפלט.  

הפעם כבר לא. מה אפשר לעשות מול מלחמה שתבוא מחר או לעולם לא, שהיא עוד סבב ברצף של סבבים בלתי נגמרים? מה אני אגיד לכם, את קהות החושים שהשתלטה עלי, בטח רובכם מכירים. אז תהיה מלחמה, אז נהיה בתוכה. אז יהיו גם הילדים. שוב תבוא עלינו מלחמת יירוטים בשמים, בתפילה שיצליחו, וריצות מתחתיהם למקלטים ולממ״דים, וזה בערך כל מה שנדע עליה, מלבד הררי דיבורים שלא אומרים כלום.  

וכך היא באה, אחרי הודעת הפטירה הפתאומית ביום שישי על אבנר גת, שנקרא בפי חבריו "שורי", האיש שנהג בטוב לב ובחיוך צנוע לכנות בכינוי כל אחד ואחת, ואני בספק אם הוא קרא למישהו סתם בשם שלו.  

בלוויה, כבר בתוך המלחמה, עם חברים שבאו מהמרכז וסיפורי תלאותיהם, נזכרתי באמירה של מישהו מניר עוז שאמר אחרי הלוויה של קופר (החטוף האחרון של ניר עוז) הוא רוצה לרתך את השער של בית קברות. וחשבתי שגם אנחנו היינו צריכים. איך אבנר הצטרף פתאום לעניין הזה של המוות? 

עולם כמעט מוגן 

למוחרת פתחתי את המשתלה, מכיוון שזמן ההתרעה מאפשר לרכוב באופניים הביתה או לחלופין להתקרב למיגונית בפינת חי. הייתי בה עם אנשים כשהטלפון צייץ להודיע שהינה זה בא. נשארנו, כי המיגונית קרובה. אבל כשהגיעה אזעקה הסתבר שהיא קרובה לאצנים. מישהי נפלה ונפצעה. סטטיסטיקת הנפצעים בדרך למיגון לא פסחה עלינו. החלטתי שמעכשיו כל התראה נתקרב למיגונית כדי לצעוד אליה בנחת ולהימנע מפציעות מיותרות.  

אבל לא היה מאז צורך. ביומיים הבאים כמעט ולא היו התראות (חוץ מאחת שהופיעה רק לי בחלום והערתי בגללה לשווא את הבית, ואחרת שדווקא הייתה, והעירו אותי כי לא שמעתי).  

יומיים בהם הכול היה בסדר חוץ ממה שלא בסדר.  

ידעתי שבעולם החיצוני יש אזעקות ומלחמה, אבל מרחוק. הטלוויזיה הישראלית למשל, על כל תוכניותיה, אצלי מחוץ לתחום. ביום הראשון פתחתי בכל זאת חדשות, כדי לקבל תמונה כללית. אבל אחרי שהשדרנית ספק גערה ספק התייעצה עם המרואיין איך להימנע מהפסקת המלחמה, הספיק לי ופרשתי שוב. במכשיר הקטן המרובע הצמוד לנו, שהפך במלחמה לחיוני עד כדי כך שזה חוסר אחריות לזוז בלעדיו, יש דרכים אחרות להבין מה קורה.  

אלה היו יומיים בהם העולם נדמה היה לי ככמעט מוגן, וקל היה להאמין שרעשי הבומים הרחוקים יתפוגגו בקרוב ונחזור למצב של לפני המלחמה, בעצם אחרי מלחמה, בעצם אותה מלחמה.  

קול בכי תינוק

ובתוך זה הימים יפים, קרירים אומנם, אבל נעימים להפליא, בשמים התכולים שטים עננים לבנבנים, השקיעות ורודות ואדומות, והמדרכות התמלאו באנשים, ילדים וכלבים שלא היו פה רגע קודם ויכולים גם להיעלם בן רגע. המטבח של חדר אוכל מאכיל כעת עוד כ-250. חלקם מחצרים, וחלקם מערי המרכז. רובם כאלה ששלמים גם בשאר ימות השנה עם שהות בבארי, ומיעוטם לא, וההכרח הוא שהביא אותם, אם יש להם בתים לשהות בהם. כ-80 משפחות, שבימים כתיקונם פשוט אינן פה, עברו זמנית לבארי.  

וכך מצאתי את עצמי מתבוננת בתדהמה כמעט פילוסופית באם הנושאת תינוק במנשא, ונראית כמו ציור חינני עתיק שנטמע במדשאות הקיבוץ. גם שתי ילדות מתחרות בריצה בכניסה לחדר האוכל גרמו לי לפליאה. בארוחת שישי בערב הממה אותי (למרות שידעתי וציפיתי) כמות האוכלים. אולי 20 שולחנות, במקום הארבעה הרגילים. מתארגנות לישיבה בסדר החברתי הקשיח של פעם, משפחה משפחה בבועתה. כמעט מעלימות את מילוי השולחנות הפלמ״חניקי הרגיל. 

בלילות נדלקים אורות ברוב בתי השכונה הלקראת פנסיונרית שלי, ונשמע קול בכי תינוק.  

להתבשם מהאווירה של פעם

מילאתי בינתיים את המשתלה בשלל פרחי אביב, וכשאני פותחת אותה אני צופה במשפחות החולפות בדרכן אל פינת החי הסמוכה.  

אין הרבה חיות, אבל אפשר ללטף שרקנים, לשחק קצת על הדשא, לחפור קצת בדיונת החול, ולהתבשם מהאווירה של פעם, שקיימת באוויר.  

וכך, בשקט של היומיים האלה, חשבתי לעצמי שנולדתי (ויש לי 65 שנים לדבר עליהן) למציאות של סבבים. מלחמות ששת הימים וכיפור, והלבנוניות, ומה שבא אחר כך ומה שבא לפני, כי עם הזמנים הם (או הן), התפצלו והתרבו והסתבכו עם עצמם. חרגו מהגדרת האין הברירה לניסיונות השתלטות על בעיות בלתי פתירות בעזרת כוח, שלאורך כל הדרך הצליחו לסבך אותן עוד יותר. 

אחרי יומיים בבועה חזרו גם אלינו האזעקות וההתראות. אולי כי האיראניים החליטו להתמקד בישראל, אולי מסיבה אחרת. השקט שוב נקרע ואנחנו רצים עם השמיכה למיגון, מתכרבלים בתוכה ומאחדים תחתיה את הקרוע כדי לחזור החוצה לקיום שלם, מסרבים לקבל את האפשרות שאנחנו נמצאים בקליפת אגוז בזרם מים סוערים.