ארונו של יהודה שקמה מהזורע נישא על עגלה ומכסחת דשא, כשדגל ישראל ודגל הפועל מלווים את מסעו האחרון
*תמונה ראשית: יהודה שקמה. צילום: מתוך הפייסבוק
בבית הקברות היפה של קיבוץ הזורע, שמוקף ביער, הובא ביום חמישי למנוחת עולמים יהודה שקמה. איש יקר, יחיד ומיוחד במינו, אגדה בחייו, שהלך לעולמו בגיל 86. קהל רב של מלווים צעד אחרי ארונו שנישא על עגלה ומכסחת דשא, עם דגל ישראל ודגל הפועל. כך הובילה המכסחת את מסע הלוויה הסוריאליסטי אל בית הקברות, כשמוזיקה קלאסית ורעש המנוע מלווים את המסע יוצא הדופן, כיאה למי ולמה שהיה יהודה שקמה כל חייו.
כל מי שהכיר את שקמה, יודע שלא משנה כמה יכתבו עליו, מילים לא יוכלו לתאר את מי שהיה. איש חכם, ססגוני, מצחיק וכריזמטי, שהיה תמיד מרכז העניינים והתחבר לכל כך הרבה אנשים.
קומנדו אלומה
יהודה נולד בטנג'יר שבמרוקו ובגיל 10 נפרד ממשפחתו וצורף לחבורת ילדים שנאספה על ידי אנשי המוסד. הילדים הוטסו לנורווגיה (בהסכמת הוריהם), שם שהו כשנתיים בפנימייה מיוחדת לפני עלייתם ארצה (המשפחות שנשארו במרוקו עלו בשלב מאוחר יותר).
כך הגיעה בתחילת שנות ה-50 חבורת ילדים, ילידי מרוקו, שנקראו ״ילדי אפרים״, לקיבוץ הזורע שקיבלם בזרועות פתוחות. לאחר זמן מה הם צורפו לקבוצת הגיל שלהם וכך נוצרה קבוצת אלומה המיתולוגית, ״קומנדו אלומה״, כור היתוך מיוחד ומוצלח שיהודה שקמה (אז יהודה בנס) היה אחד מסמליו.
בתום לימודיו במוסד החינוכי ״שומריה״ במשמר העמק, התגייס לצנחנים, תחנה חשובה נוספת בתעודת הזהות המתהווה שלו. תמיד נשאר צנחן גאה, עשה צניחות גם בגיל מבוגר וכמו בכל מקום אליו הגיע, צבר גם שם חברי נפש נאמנים שליוו אותו במשך כל חייו. ממלחמת יום כיפור הוא חזר עם זקן "הרצל" המפורסם שלו, שעיטר את פניו ונשאר עליהם מאז.
לאחר הצבא, החזרה לקיבוץ ושנה בזיקים עם אשתו דאז נעמי (בזיקים הם אימצו את השם ״שקמה״, על שם נחל שקמה) נשלח יהודה ללמוד חינוך גופני וחזר ל״שומריה״ כמורה לספורט. שנים רבות היה ה-מורה לספורט המיתולוגי ואחד מעמודי התווך של הצוות החינוכי במוסד.
בזכות הכריזמה, ההומור ויכולת מנהיגות טבעית, היה לו תמיד חיבור מיוחד עם בני נוער. הוא מצידו אהב לחנך, לאמן, להדריך ולהנהיג אותם. בקיצור – להיות דמות נערצת. במקביל, היה גם רכז הספורט של המועצה האזורית (מגידו) ומנהל מחלקת הספורט של הקיבוץ הארצי.
בצל טראומת מינכן
הדבר שמזוהה איתו יותר מכל היה הכדורסל. במשך עשורים הוא טיפח, בנה ואימן את נבחרות הכדורסל המעולות של ״שומריה״, מוסד עם מסורת כדורסל מפוארת. השיא היה זכיה באליפות בתי הספר ב-1973, ממש לפני מלחמת יום כיפור, ונסיעה של הנבחרת לאליפות אירופה לבתי ספר תיכוניים בטורקיה, נסיעה שלוותה בחששות כבדים בצל הטראומה מאולימפיאדת מינכן והטרור של אותן שנים.
הזכייה של ״שומריה״ הייתה סנסציה אדירה ומקור לגאוות יחידה.
בנבחרת כיכב אז הנער אור גורן. אביו, אדם (פוטו) גורן, אימן את הנבחרת יחד עם שקמה. הצמד הזה, פוטו ושקמה, שהיו חברים טובים, אימן גם את נבחרת הנוער של ישראל כעשור לאחר מכן.
במקביל, אימן שקמה את הפועל הזורע, שבשנות ה-70 שיחקה בליגה הארצית. שיחק בעצמו והיה מאמן-שחקן.
במקביל לקריירת ההוראה והאימון, דרך כוכבו של שקמה בשדה הספורט הארצי. הוא היה לשם דבר. לא היה אחד בעולם הכדורסל הישראלי שלא הכירו. שחקנים, מאמנים, עסקנים ושופטים, כולם הכירו את שקמה והוא הכיר את כולם.
בשנות ה-80 שימש כיו״ר הוועדה המקצועית של האיגוד ובשנת 91 נבחר למנכ״ל איגוד הכדורסל, תפקיד אותו מילא במשך 17 שנים עד שפרש בשנת 2008.
גם לאחר הפרישה שימש כמשקיף במשחקי ליגת העל והליגה הלאומית, עד שפרש סופית לפני כשנה.
המכסח הוותיק בתנועה הקיבוצית
שקמה היה בעל מודעות פוליטית ומפ״מניק ידוע, אבל מעל הכול הוא היה איש ׳הפועל׳ שרוף. אדום לוהט ובוהק.
לאורך כל השנים, גם כשהיה מנכ״ל האיגוד ושהה רוב הזמן בתל אביב, נשאר יהודה שקמה חבר קיבוץ נאמן וגאה. תמיד היה אכפת לו ממה שקורה בקיבוץ. לאורך השנים הוא מילא תפקידים משקיים שונים ו״שום דבר לא היה מתחת לכבודו״, ספד לו עידו, בנו הבכור.
הוא היה ברוך כישרונות וחלק בלתי נפרד מהתרבות של הזורע.
זמר מוכשר ובעיקר מנחה בחסד עליון. תמיד היה מסמר הערב. וכיוון שבאמת שום דבר לא היה מתחת לכבודו, לאחר שסיים את תפקידו כמנכ״ל האיגוד וחזר לקיבוץ, הוא עלה על מכסחת הדשא של הזורע ולא ירד ממנה עד כשבועיים לפני מותו.
במשך 17 שנים היה מכסח הדשא של הזורע. ״המכסח הוותיק ביותר בתנועה הקיבוצית ובארץ בכלל״, נהג לומר בגאווה. ובאמת, כמעט תמיד כשהייתי מגיע לקיבוץ, הייתי רואה אותו על המכסחת, זו שהובילה עכשיו את מסע הלוויה המיוחד שלו. מידי פעם היה עוצר והיינו מדברים קצרות.
תמיד התרשמתי שהוא באמת אוהב את עבודתו הקשה למדיי, והייתי חש אליו הערכה רבה, על כך שלא ויתר גם באמצע העשור התשיעי לחייו וגם כשבריאותו הלכה ודעכה.
כל מי שזכה להכירו יודע ולבטח יזכור אותו תמיד עם חיוך וגעגוע. יהודה שקמה נפטר בקיבוצו שאהב בשלווה, מוקף במשפחתו האוהבת. יהי זכרו ברוך.
