"מאותו בוקר שבו יצאנו מהחלון של הממ״ד אין לנו באמת בית". איתי שאבי מבארי, על היום הנורא ההוא ועל הימים שבאו אחריו ועל השאלה "האם תחזרו?", שנותרה עדיין ללא תשובה
*תמונה ראשית: איתי שאבי. צילום פרטי
בבוקר ההוא מחבלים פרצו לנו לבית.
הדבר הראשון שהם עשו זה להרוג את קארמה הכלבה האהובה שלנו. הם ירו בה ארבע פעמים.
ואנחנו בממ״ד — ארבע נפשות.
ארבע יריות מול ארבע נשמות.
היא הצילה לנו את החיים.
אחר כך הם גם שרפו הכול. הם דחפו צמיג בוער לתעלת המיזוג, וככה שלחו עשן שחור לתוך הממ״ד.
העשן התחיל להיכנס, והבחירה הייתה בלתי אפשרית.
להישאר ולהיחנק או לקפוץ החוצה אל הלא נודע.
יצאנו דרך החלון וקפצנו לשיחים.
זוג הורים ושני ילדים קטנים בני ארבע בקושי, שוכבים שעות בלי לזוז, זבוב על הקיר מול מציאות שאי אפשר לעכל. מחבלים עוברים סנטימטרים ספורים מאיתנו, קולות ירי וצעקות מבחוץ. הילדים היו בשקט מוחלט. לא כי ביקשנו, אלא כי הם פשוט הבינו.
עשר שעות בשיחים.
רואים אותם בוזזים ושורפים, שומעים את הצרחות האחרונות של השכנים שלנו. ומנסים לנשום בלי להשמיע קול.
באותו רגע הבית כבר לא היה בית, אלא זיכרון שעולה באש מול העיניים.
אחר כך הגיע המלון.
בית קברות של אנשים חיים.
חדרים זמניים, מזוודות שלא באמת נפרקות, אנשים שמנסים להבין מי נשאר ומי כבר לא יחזור.
משם התחילה תקופה של נדודים. קצת כאן, קצת שם, תלושים מעצמנו, מנסים להחזיק שגרה כשהלב עוד תקוע באותו יום.
יד מושטת
בסוף הגענו לחצרים.
שכונה שנבנתה כמעט מאפס עבור קהילת בארי.
ארגז חול שהפך בהדרגה למשהו שאפשר לקרוא לו בית, גם אם זמני. רעש מטוסים, אבק שנכנס לכל פינה, חום מדברי ביום וקור בלילה. מציאות אחרת לגמרי מהפסטורליות של בארי.
ובכל זאת, בתוך המדבר הזה הייתה גם יד מושטת.
קהילת חצרים פתחה לנו את הדלת בלי תנאים, דאגה, עטפה, ניסתה להקל איפה שאפשר.
והקהילה שלנו, קהילת בארי, ניסתה להחזיק את עצמה בתוך כל הדבר הזה.
אנשים שבאו משבר עמוק, כל אחד עם הסיפור שלו, ובכל זאת מצאו דרך להמשיך. לא גבורה גדולה ורועשת, אלא גבורה שקטה של יום יום. של לגדל ילדים במדבר, של לשתול עצים גם כשעוד לא ברור איפה באמת יעמדו השורשים.
מאותו בוקר שבו יצאנו מהחלון של הממ״ד אין לנו באמת בית.
ויום העצמאות מתקרב.
פעם זה היה יום של דגלים, של מוזיקה, של תחושת שייכות פשוטה.
השנה המילה הזאת מרגישה אחרת.
כי מאז אותו רגע ב־10:45, כשיצאנו דרך החלון, אנחנו כאן, בארץ שלנו, חיים, נושמים, ממשיכים אבל עדיין בלי בית משלנו.
להישאר זה להתמודד עם הזיכרונות. לעזוב זה להתמודד עם הוויתור
וזה מביא אותי לשאלה שאני נשאל כמעט בכל מקום שאני מגיע אליו
בהרצאות, בראיונות, ואפילו סתם ברחוב כשמישהו שומע שאני מבארי.
האם תחזרו?
והאמת היא שאין לי תשובה.
כי לחזור זה לא רק לחזור לבית.
לחזור זה לחיות בתוך שכונה שכל פינה בה מספרת סיפור. בית שבו גרו אנשים שנרצחו. שביל שמזכיר רגעים מהעבר. זיכרונות שלא נותנים לנשום. לחזור זה לבחור לחיות בתוך שכול יומיומי, בתוך טריגרים שלא נגמרים, בתוך געגוע למה שהיה ואיננו.
אבל לא לחזור… גם זו בחירה כואבת.
יש בזה משהו שמרגיש כמו ויתור. כאילו נתנו להם לנצח. כאילו אנחנו עוזבים מקום שחלמנו עליו כל החיים. בית בקיבוץ חזק, קהילה מדהימה, קרבה למשפחה שכבר לא תחכה לנו שם. ויש גם את האגו, את התחושה שאם לא נחזור אולי נשאיר מאחור חלק מעצמנו.
והמציאות לא עושה את זה פשוט יותר.
חמאס עדיין על הגדר. האיומים לא נעלמו. הלב שואל איך אפשר באמת להרגיש בטוח, לא משנה באיזה צד של ההחלטה נבחר.
זאת בחירה שמרגישה לפעמים כמו הפסד הפסד.
להישאר זה להתמודד עם הזיכרונות. לעזוב זה להתמודד עם הוויתור.
תפקוד זה לא באמת החלמה
אנשים חושבים שיש רגע אחד שבו נופל האסימון. שיש תשובה ברורה.
אבל אין. יש רק ימים שבהם אני בטוח שנחזור, וימים אחרים שבהם הגוף אומר לי לחפש מקום חדש, שקט יותר, רחוק יותר מכל מה שקרה.
מאז אותו יום אנחנו ממשיכים לתפקד.
לגדל ילדים, לעבוד, ליצור, לחיות.
אבל תפקוד זה לא באמת החלמה.
יש דברים שנשארים בגוף, גם כשממשיכים קדימה.
אני עדיין שם.
עומד באמצע הדרך.
כי יש לנו ארץ.
אבל בית עדיין אין.
