הרוח נושבת קרירה

סיפורנו מתחיל בנגן כינור מתוסכל שהפך למורה לזמרה, ומסתיים בזמר חובב מתוסכל שהפך לסבא מומחה לשירי ערש

לאחרונה התחלתי לשיר.

עבור מי שהכיר אותי בילדות, בבית הספר היסודי, בבית הספר התיכון ובתנועת הצופים, זוהי בשורה איומה.

מחרידה ממש.

זוהי בשורה קשה כל כך, עד שאם במקרה אתם גרים באזור המגורים שלי, אתם בוודאי שוקלים עכשיו לעבור דירה, והמקפידים על שלומם הנפשי והרגשי חושבים אפילו על רילוקיישן מוחלט.

הגם שזה עדיין לא מבטיח את שלומכם – אני לא מתחייב בשום דרך שהיא שאם תעברו נניח לאתונה או לאמסטרדם, לא תמצאו אותי עומד בכיכר הסינטגמה, או על המדרגות של הדאם סקוויר, ושר לכם סרנדה.

שום הבטחה כזו לא תקבלו ממני.

אחד העצבניים

קריירת אי-השירה שלי התחילה בכתה ד' של בית הספר היסודי.

המורה לזמרה בבית הספר היסודי "ארנון" היה נגן כינור מתוסכל, שמסתורי הגורל ונתיבות החיים, תחת שיובילו אותו להופעה ככנר מוביל במטרופוליטן בניו יורק עם התזמורת הסימפונית של העיר, לקחו אותו להוראת זמרה דווקא (בימים ההם לא קראו לזה "מורה למוזיקה").

ומכל המקומות שבעולם – לא באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב הוא נעשה מורה, אלא דווקא בבית ספר יסודי נידח בדרום-מזרח העיר רמת גן, עם זאטוטים זבי חוטם וחסרי כל כבוד למלכת האומנויות. 

"מלכת האומנויות" אני קורא למוזיקה, אגב, כמו ש"מלכת המדעים" אני קורא למתמטיקה,  אבל זו דעתי בלבד.

ייתכן שגם לפני שתהפוכות החיים נשאו אותו להוראת מוזיקה בבית הספר "ארנון" שבדרום מזרח רמת גן, היה המורה אדם עצבני ונרגן, לך דע, אבל אין ספק שהנרגנות והעצבנות שלו עלו וגאו פי כמה כשמצא את עצמו מולנו בכתה.

לא אגזים אם אומר שהוא היה אחד האנשים העצבניים שהכרתי מימי.

יום אחד הוא נכנס לכיתה והודיע שהוא בוחן את כל התלמידים, אחד-אחד, בשמיעה מוזיקלית וביכולת שירה, לשם התאמתם למקהלת בית הספר. 

המבחן נעשה כך: כל תלמיד בתורו ניגש ונעמד ליד שולחן המורה, והמורה נטל את כינורו בין הכתף ללחי והעביר על מיתריו את הקשת. הכינור מטבע הדברים השמיע צליל על פי תו מסוים ועל התלמיד היה לחזור בשירה על התו הזה.

כשהגיע תורי נעמדתי ליד השולחן. המורה משך את הקשת על פני מיתרי הכינור והכינור הוציא צליל. בשלב הזה פתחתי את פי וחזרתי על הצליל או התו הזה – או לפחות נדמה היה לי שחזרתי עליו.

עד היום אני משוכנע במאת האחוזים שחזרתי על התו ההוא במדויק.

ומה שקרה אחר כך היה הדבר הבא: המורה לזמרה האדים עד שנדמה היה שוורידי ועורקי צווארו ופניו יתפוצצו, הוא הרים את קשת הכינור והיכה בזרועי עם הקשת בכל הכוח ואז צרח: "לך מכאן! עוף לי מהכיתה!".

אני יכול להניח שהיום היה מוגש נגדו אישום פלילי, אבל אז זה היה מותר.

אני יכול גם להניח שזייפתי עד כדי כך, שהוא היה בטוח שאני עושה זאת בכוונה, ובמידה מסוימת אני חש אהדה אליו. אבל המכה בזרוע כאבה וצרבה עוד מספר ימים אחר-כך, מספיק כדי לשכנע אותי שמקומי איננו במקהלה, ושכנראה העתיד שלי לא נרשם בכוכבים כזמר.

אבל בתנועת הנוער אהבתי לשיר, למרות הכול. ושרתי עד שגרוני ניחר.

שרתי במשאיות שלקחו אותנו ל"מסעות" ול"מחנות" את שירי ארץ ישראל הישנה והטובה, וסביב המדורה שרתי שירים כמו: "הרוח נושבת קרירה (שתי מחיאות כף!), נוסיף עוד קיסם למדורה, (שתי מחיאות כף!), וכך בזרועות ארגמן, (שתי מחיאות כף!), האש תעלה כקורבן (שתי מחיאות כף!)".

אין לי מושג אם אלו באמת המילים של השיר, אבל זה מה ששרנו.

כמו שגם שרנו שירים רוסיים כגון: "הו וואנייה-תי וואניה, למ'זבת'ותי וואניה, למ'זבת'ותי וואניה לעולמים?! ווא-אניה, ווא-אניה בני (שתי מחיאות כף!), למה עזבת אותי?!"

וכולם אמרו לי שאני שר נורא. 

אבל לא באמת היה אכפת לאף אחד, ולי עוד פחות מכולם, כי היה לי קול מאוד חזק, וזה תרם לכלל השירה בציבור תרומה נכבדה של צליל.

צליל מזויף אומנם, אבל למי אכפת היה?

אבל דבר אחד היה ברור לי משרשרת האירועים המתוארת כאן: אם אני לא רוצה להיות מנודה במהלך חיי מחברת בני אדם, כדאי ורצוי מאוד שאסתום את הפה ולא אפצח בשירה.

ושלא אנסה בשום אופן להוציא צליל מוזיקלי כלשהו מפי!

וזה החזיק מעמד יפה, ההחלטה הזו וההינזרות הזו משירה, במשך כמעט 60 שנה. למרות שבמהלך השנים הללו לימדתי את עצמי לבד לנגן בגיטרה, וגם הוספתי עליה מפוחית בלוז קטנה, שעליה למדתי לנגן לפי שמיעה.

אבל את פי השארתי סגור. 60 שנה כך. 

עד שנולדה מיכאלה, הנכדה שלי.

בערבות הנגב

מיכאלה לא אוהבת להירדם.

לישון היא דווקא אוהבת, אבל להירדם היא אוהבת פחות. זה משום שהיא מאוד מתעניינת במה שקורה סביבה, ומה שקורה סביבה כשיש אנשים הוא שהיא מקבלת המון תשומת לב ואהבה, ואנשים מדברים ומחייכים בינם לבין עצמם וגם אליה, והיא לא רוצה להחמיץ שום דבר.

באנגלית קוראים לזה FOMO, שהם ראשי התיבות של Fear of Missing Out הפחד להחמיץ משהו.

אז היא נאבקת להישאר ערה.

וצריך להרדים אותה – שזו משימה.

והינה הסתבר, להפתעת כולם, שכשאני משכיב אותה על הבטן והחזה שלי, ושר לה שירים שאני רואה בהם שירי ערש, היא נרדמת תוך דקות מספר – האמינו או לא! 

אני! עם הקול והזיופים שלי! מרדים את מיכאלה בשירים שאני שר!

אני אומר "שירים", אבל הכרתי רק שניים כאלה, ששימשו אותי כשירי ערש: "דוגית נוסעת" ו"בערבות הנגב".

אני לא חושב שהגרסה שלי ל"דוגית נוסעת" היא זו שאליה התכוון המשורר, כי הגרסה שלי  אומרת כך: "דוגית נוסעת, מפרשיה שניים / כל מלחיה נרדמו כולם / אם לא ייעורו כל מלחיה / כיצד תגיע הדוגית לחוף?"

וגם לא בטוח שהגרסה שלי ל"בערבות הנגב, מסתובב גמל / מסתובב גמל / שעוד לא אכל / שעוד לא אכל / לחם עם בצל / לחם עם בצל / מסתובב גמל".

אפשר לומר שזו עבודה משותפת של רפאל קלצ'קין ושלי.

אבל מיכאלה נרדמת! תוך שבע עד עשר דקות! ואם אני מפסיק לשיר היא משמיעה קול מחאה.

אז אני שר לה.

בקולי קולות

ככל שהמשכתי לשיר לה עוד, הסתבר לי שמביצוע לביצוע אני משתכלל ומזייף פחות, מה שגרם לי לתהות האם נכון היה 60 שנה לא לפצות פה ולשיר.

אבל יותר מזה אני מוטרד שלא לשעמם את מיכאלה. 

אז פתחתי את "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה" בספוטיפיי, לא רק בביצוע אריק איינשטיין אלא הוספתי עליו את יפה ירקוני, שושנה דמארי ואפילו את שמעון ישראלי, שקולו הכי קרוב לשלי, ואני לומד את המילים של השירים, ובדרכי מדי ערב מיפו חזרה ליד חנה, במשך שעה וחצי אני שר בקולי קולות במכונית, כי שמתי לב שככל שאני חוזר על השיר יותר פעמים, הוא מתחיל להתקרב יותר למקור.

ואם אתם רואים פתאום בווייז הודעה על "סכנה בהמשך הדרך", או אולי אפילו שומעים צופר אזעקה, תנוח דעתכם: 

זה לא טיל איראני בהמשך הכביש, זה רק הדי בן-עמר שר במכונית.