מיכאל (מיכאו) לוטנברג שורד אושוויץ, הגיע ליד מרדכי בסוף 1945, כמה חודשים לאחר העלייה על הקרקע ומילא תפקיד מרכזי בהגנה על הקיבוץ במלחמת השחרור. איך הצליח לשרוד? למה לא שיתף בסיפורו כל השנים? עדות מהתופת ומהימים שאחריה
*תמונה ראשית: מיכאל כתינוק בוורשה. צילום פרטי
סבא שלי, מיכאל לוטנברג, הגיע ארצה שלוש שנים לפני מלחמת העצמאות. מלבד המספר המקועקע על האמה, קשה היה להאמין שאת שנות העשרה שלו העביר עמוק בתוך הגיהינום. גדלנו בידיעה שיש בעברו סיפור אפל וכבד משקל, אבל זה בשום אופן לא הגדיר אותו. אני הנכדה הבכורה וכשהייתי קטנה ושאלתי אותו לפשר הקעקוע, הוא היה אומר שזה מספר הטלפון בבית שלו ושל סבתא, ושהוא רשם אותו על היד כדי לא לשכוח.
סבא (יחד עם שלושת הסבים הנוספים שלי, כולם שורדי שואה) סיפר לראשונה את הגרסה הקצרה והמותאמת לסיפור שורשים כשהייתי בגיל בת מצווה. את הסיפור המלא הוא סיפר בשלב מאוחר ממש, בסביבות 1997, ביוזמת אשתו דאז של דודי. סבא וסבתא עזבו את יד מרדכי ב-1957, אבל אימי וארבעה נכדים שלהם (מתוך שבעה) מתגוררים בקיבוצים, אז אפשר לומר שהוא מילא את חלקו במפעל הזה.
מיכאל (מיכאו) לוטנברג שרד את אושוויץ. הוא הגיע, כאמור, ליד מרדכי בסוף 1945, כמה חודשים לאחר העלייה לקרקע וחי בקיבוץ עם אשתו חיה, גם היא שורדת אושוויץ, בה פגש באיטליה. למיכאל היה תפקיד מרכזי בקרב על יד מרדכי במלחמת השחרור. כמי שהיה מששת האנשים שהגנו על הפילבוקס של הקיבוץ ותפעל את המרגמה הוא אף מוזכר בספר "השמש לא עמד דום", שנכתב על הקרב מול המצרים. "שנים הייתי במין ערפל קרב כזה, תרדמה מנטלית. תפקדתי, הייתי נציג הגרעין בקיבוץ וגם במלחמת השחרור בלטתי, אבל בדיעבד אני מבין שלקח לי כמה שנים לחזור לשפיות מלאה", סיכם את עדותו, המובאת כאן.
תעודת זהות פולנית מזויפת
מיכאל (בפולנית "מיכאו") נולד בשנת 1924 בוורשה. אימו רוזה הייתה מורה ואביו דוד היה סוחר עצים (פירוש שם המשפחה לוטנברג הוא "איש העץ"). רמת חייהם הייתה טובה. הוא היה הבכור וכעבור שנתיים נולד אחיו יצחק (בפולנית "יורק"). חיו אז בוורשה 3 מיליון תושבים, מתוכם מיליון יהודים.
כשהמלחמה פרצה היה בן 15. ורשה נכבשה בתוך שלושה שבועות. "המזון אזל", סיפר. "ההורים שלחו אותנו רכובים על אופניים לחקלאים בסביבה, לעשות חילופי סחורות. כשהגרמנים השתלטו על האזור הייתה חלוקת מזון. אנחנו, שנראינו כמו גויים, עמדנו בתור במקום ההורים". הפולנים, לדעתו, היו אנטישמיים מטבעם ("הם זיהו אותנו מרחוק, הלשינו לגרמנים").
מיכאל היה תמיד רב תושייה. הוא הלך עם אחיו לשדות ללקט מזון. המצב נמשך כמעט שנה. ב-1940 הוקם הגטו. יהודי ורשה רוכזו כולם באזור נפרד. תחמו את הגטו, משטרה יהודית אורגנה. לא ניתן היה לצאת כדי להשיג מזון. ההורים כבר לא עבדו אך היו להם עדיין אמצעים. הם הקימו חנות סדקית ליד הבית בגטו. הילדים הכירו מעברים תת קרקעיים והיו יוצאים לאזור הפולני ועוסקים בסחר מכר. הגרמנים החלו להדק את החגורה. הוא רצה להסתלק, אבל דחה זאת כדי להמשיך לעזור להוריו. בשנת 1941 תפסו את אביו ברחוב והוא לא חזר יותר הביתה. "חיפשנו אותו. עוד לא ידענו כלום לגבי מה שקורה".
אימו ניהלה את החנות. דרך החברים הגויים היו קונים מזון. שני האחים הרכיבו תלת אופן והיו משנעים סחורה בתשלום. אחרי זמן מסוים הגרמנים דחסו לגטו את כל היהודים מהאזור, הצפיפות הייתה רבה ומגיפות התחילו לפרוץ.
אימו אמרה לו לברוח מהגטו, אל "דוד" עשיר של המשפחה שחי מחוץ לגטו, בשכונה שנקראה ראדום. הוא היה בן 16, הפיק תעודת זהות פולנית מזויפת והתאכסן בבית קרוב המשפחה, שבביתו גרו גם המפקדים הגרמנים שניהלו את הגטו. מיכאל גר שם כשנה, עבד כאינסטלטור והיה אוכל את ארוחותיו לצד המפקדים הנאצים. אימו כתבה שאחיו חלה בטיפוס ומצבו קשה. בעזרת קשריו של יעקב, הדוד, מיכאל הצליח להיכנס עם טנדר לגטו, שם מצא את אחיו קודח ואת אימו מטפלת בו ("הבנתי שהוא כבר לא יחלים. הייתי צריך להשאיר אותם שם").
זאת הייתה הפעם האחרונה שראה את אימו ואחיו. הם נפרדו בנשיקות וחיבוקים.
החבר השיכור הלשין לגרמנים
בצד הפולני של גטו ראדום עבד במוסך גרמני, בזהות בדויה עם החבר הגוי שמצא לו את העבודה. זה החזיק לתקופה ארוכה יחסית, עד שאותו חבר השתכר בפאב והלשין עליו לגרמנים. באותו לילה הגסטאפו עצרו אותו.
"הגרמנים לקחו אותי לכלא בו שהיתי שלושה חודשים. לקחו אותי לחקירות, קיבלתי מכות רצח ועינויים. ידעתי שאם אשבר – אמות, אז לא נשברתי. בסוף זרקו אותי לבית סוהר בתור עבריין פולני. הייתי בתא של אסירים צעירים. נחשבתי 'מישלין' (אסיר שלא ניתן לקבוע בוודאות אם הוא פולני או יהודי). הגרמנים מעולם לא חשדו שאני יהודי. עם הפולנים זה היה מסוכן יותר, כי הם ידעו להבחין. הסוהרים התייחסו אלי טוב. אם החברים מהגטו שלחו לי חבילות מזון, הייתי מקבל אותן", סיפר.
בשנת 1943, בעקבות פקודה מהגסטאפו, נשלחו האסירים לאושוויץ. "קשרו לנו את הידיים, באו משאיות וקפצנו עליהן. הובילו אותנו לרכבת. הכניסו את האסירים כולם. איך אוכלים? שמים את הלחם בידיים מאחור, אז היית אוכל את הלחם של השני והוא היה אוכל את שלך. אותו דבר בבית שימוש, הלכת עם עוד אסיר והוא היה עוזר לך", סיפר.
גילחו את השיער לצלילי תזמורת
הם הגיעו לאושוויץ בסטטוס של אסירים פולנים. "היו איתי בתא אסירים קשוחים, כמרים הומוסקסואלים… ברציף הכלבים נבחו ותזמורת ניגנה. הגענו לשער המחנה, אמרו לנו להתפשט ולקחו אותנו למרחצאות".
העבריינים היו "מציאה" בשביל הגרמנים. מיכאל וחבריו נחשבו ל"אסירים שמורים". כיוון שלאושוויץ היו מגיעות לעיתים משלחות בינלאומיות ממוסדות שונים, הם הראו לדוגמה את אותם אסירים. לכל אחד היה כרטיס עם העבירה שביצע, ולכאורה זה היה מחנה שיקום. "זה נתן לך תעודת חיים במחנה".
"אחרי המקלחת הראשונה קיבלנו מדי פסים, קעקעו לנו את המספר. המספר שלי 150114. ליהודים עשו גם משולש ליד המספר. היינו בשוק מוחלט. גילחו לנו את השיער מכל הגוף, וכל זה לצלילי תזמורת", העיד.
שוב עברו סלקציה ואחריה לבירקנאו. סביבם ראו ארובות שפלטו עשן שחור ובורות שלא הצליחו לעמוד על פשרם. "שיכנו אותנו בצריפים, על ספסלים ללא מזרון, כל שניים קיבלו שמיכה דקה. בבוקר היו שולחים אותנו לעבודה מחוץ למחנה. קיבלנו כל יום 100 גרם לחם ששמרנו. אם לא שמרת עליו בלילה, חבר היה גונב לך אותו והיית נשאר בלי אוכל. בצוהריים נתנו לנו קערה וכף. הביאו בחבית תבשיל קליפות תפוחי אדמה. כף אחת לתוך הקערה. זה היה הציוד היקר ביותר, כי מי שלא הייתה לו קערה, היה מקבל את האוכל רק לכפות הידיים או שזרקו עליו את האוכל", סיפר. "ביום עבודה כזה הראו לנו ערמת סלעים, היינו צריכים לרוץ, להרים סלע ולרוץ איתו כמה מאות מטרים ולהניח אותו בערמה שנייה וחוזר חלילה, עבודה סיזיפית. לאחר מכן קיבלנו כלי חפירה והיינו צריכים ליישר ערמות אדמה. ליום עבודה כזה יצאו 500 איש וחזרו 400. את כל הגוויות סחבנו איתנו חזרה. כל מי שלא יכול היה להמשיך לעבוד, נאסף בסוף היום ונשלח למחנה 'חולים'. משם כבר לא הייתה חזרה".
הסלקציה של הרוצח מנגלה
אחרי מספר חודשי עבודה פגש בדוקטור יוזף מנגלה ("הרוצח"). "הוא עמד בפתח הצריף, וכל אחד היה עובר על ידו עירום והוא היה שולח לחיים או להשמדה".
כשהגיע למחנה, מיכאל הפעיל שוב תושייה. הוא שוכן בבלוק של גויים, שהיו רשאים לקבל בכל חודש חבילה מהבית עם מזון. לא היה מי שיישלח לו חבילות, אבל הוא ידע גרמנית ויידיש, כתב את המכתבים הביתה בעבור האסירים הגויים וקיבל בתמורה חתיכת בצל או לחם מהחבילות. "הייתי מוכר את הלחם במחנה ומקבל דולרים. עם הדולרים הייתי הולך לגדר וקונה וודקה מהאנשים מחוץ לגדר. את הוודקה הייתי מוכר לקאפו. להם הייתה גישה לכל דבר. הייתי מקבל סיגריות, אותן הייתי מוכר לגויים ומקבל שוב לחם. כך שהסתדרתי והייתי חזק מאחרים", סיפר.
בשלב הזה הבינו שהם במחנה השמדה. מיכאל התנדב לעבודה במחנה שנקרא "אזור C" והאסירים כינו בציניות "Canada" – על שם קנדה, מקום טוב יותר. שם מיינו חבילות שנלקחו מהר מהיהודים שרק ירדו מהרכבות בכניסה לאושוויץ. הגרמנים חיפשו בהן כסף זר. "ידענו שגייסו אותנו במקום העובדים הקודמים שהושמדו, אבל בשלב הזה רק רצינו אוכל. היינו מוציאים מהמזוודות מברשות, למשל, ומפרקים אותן. החביאו בהן כסף ויהלומים. היו חבילות עם מראות, מי קולון… היינו סוחבים את הדברים הטובים ומוכרים לקאפו תמורת אוכל. במעברים בין האזורים השונים במחנה הגרמנים נתנו לנו לחם. היו לי זהב ותכשיטים שהחבאתי בלחם. הסכנה שכרוכה בדבר הייתה עניין של מה בכך. הקיום גם ככה בסכנה ולכן אין לך מה לדאוג".
הקרמטוריום כבר לא הספיק
כל זה נמשך עד סוף שנת 1944, אז נהיה קשה יותר. הגרמנים הבינו שהסוף מגיע והתחילו לפנות את המחנות. "הקרמטוריום כבר לא הספיק. היינו חופרים בורות ואנשי הקרמטוריום (ה"זונדר קומנדו") היו מביאים גוויות שהיה עלינו לשרוף".
בסוף המלחמה נשארו במחנה אנשים לא רבים. הגרמנים התחילו להוציא את היהודים מאושוויץ לגרמניה, לעבוד במפעלים שלהם. מיכאל צורף למין מסע כזה. "היו אוספים אנשים תשושים, אבל עם מוטיבציה לחיות ונותנים להם חתיכת לחם. כמאה מהם שרדו הליכה ברגל ושינה על השלג. מי שכשל או נפל – נורה", סיפר. "היינו יחסית עוד בכושר. העלו אותנו לרכבת, נסענו לכיוון הסודטים. בצ'כיה ידעתי שאם אגיע לעבוד בגרמניה – יהרגו אותי. הייתי בן 20 והחלטתי לברוח. כשעברנו את הסודטים, הרכבת האטה בסיבוב ואני התגלגלתי החוצה, נחתי על השלג. נשארתי שלם והתחלתי ללכת".
"לא מצאתי שום רישום קרובים"
לבוש בסמרטוטים ונעול בנעלי עץ, במשקל של קצת יותר מ-20 קילו, הגיע לכפר צ'כי. לבתים פחד להיכנס. ליד כל בית היה אסם ובו היו תלויות שקיות גבינה. הוא אכל גבינה כזאת, נחנק והתמוטט. "באה אלי אישה שקראה לבנה והם הכניסו אותי פנימה. היא לקחה אותי לבית חולים בפראג. הייתי שם כשבועיים וקיבלתי עזרה רפואית. הצ'כים היו ידידותיים".
כשהגרמנים הגיעו לכפר, נאלץ שוב לברוח. הרוסים נכנסו לפראג, הגרמנים נכנעו. הוא ניסה לשווא לעבוד בצ'כיה. ב-5 במאי 1945, הוכרז יום שחרור כללי באירופה. המלחמה נגמרה. מיכאל החליט לחזור לפולין לחפש בני משפחה שקיווה ששרדו. הוא הגיע לוורשה, לבית האחרון של המשפחה. השכנה סיפרה שאחיו נעלם ושאימו הייתה בגטו עד הרגע האחרון. הוא הבין ש"אם הייתה חיה, היינו מקבלים סימן חיים אחרי המלחמה". האישה סיפרה גם שאחרי שאביו נתפס ברחוב, הוא נשלח למיידאנק. "הבנתי שזה סוף פסוק. במקום בית, ראיתי ערמת לבנים. לא מצאתי שום רישום קרובים. פחדתי להופיע כיהודי בפולין עצמה. כנופיות של גויים רצחו יהודים".
"על פלשתינה לא ידענו דבר"
עם חברים חדשים נסע לגרמניה, שם פגש את הבריגדה היהודית ובעזרתה עבר דרך הסודטים לאיטליה. בלילות אומנו ובימים עברו הכשרות לקראת העלייה לארץ. דרך גנואה העבירו אותו לאוניית המעפילים "חנה סנש", שהפליגה לישראל ב-14 בדצמבר. "זו הייתה ספינה ששקלה 140 טון, עם שני מנועי טנקים. לימדו אותי איך לעזור להגאי. היה סוער. בדרך כלל זהו שייט שלוקח שלושה ימים. שטנו 14 יום (האונייה הגיעה ב-25 בדצמבר). הייתי אחראי על חלוקת המים. היה חוסר במים, אבל לא חסר לי. על פלשתינה לא ידענו דבר".
הם ירדו בחוף של קריית חיים, קפצו למים בחושך. אנשי קריית חיים הגיעו לחוף וקיבלו אותם. ה"הגנה" שלחה בגדי חאקי. הם היו מהראשונים שהגיעו באוניות מעפילים קטנות.
"כאילו שאני לא נורמלי"
כך הסביר את סירובו רב השנים לדבר על כל מה שעבר בשואה: "באחד הימים אנשי היישוב החליטו לקבל אותי באופן חגיגי. ערכו שולחן ארוך, כל מי שבא הביא מתנה בשבילי – סיגריות, שוקולד… תושבי היישוב התחילו לשאול על המחנה. סיפרתי להם איך השגתי אוכל, איך היינו אוכלים קליפה של עץ, איך כשהורדת את החולצה היית רואה שכל העור שלך מלא כינים… סיפרתי איך החזקים היו מתנפלים על החלשים במכות וחוטפים להם את האוכל. ראיתי שהמאזינים שלי נותנים מכה או קריצה אחד לשני, כאילו שאני לא נורמלי. מיד שיניתי כיוון. סיפרתי שהכול היה טוב, ומאותו הרגע לא סיפרתי דבר. שנים רבות הבת שלנו לא שמעה מאיתנו שום דבר. חיינו עם הזיכרונות הקשים האלה".
