"עין דומעת – עין שמחה" 

המאבק להצטרף ללחימה יחד עם חבריו לפלוגה, הנחישות שאפיינה אותו מגיל צעיר ועד לפרויקט גיוס ההמונים להקמת בית כנסת להנצחת מורשתו. ראיון מיוחד ומלא תקווה עם ישראל זיסק, אביו של הלוחם נריה זיסק הי"ד, שנפל ברצועת עזה בנובמבר 2023 

*תמונה ראשית: נריה זיסק הי"ד. היה אדם מלא חיים, מצחיק, אכפתי, אחראי. באדיבות המשפחה 

במושב משואות יצחק, בין השדות והמטעים שעליהם גדל, נחרט זיכרו של סרן נריה זיסק ז"ל כסמל לעבודה קשה ודבקות במשימה. נריה, בנם של גלית וישראל ואח לשבעה, לא היה הילד הקלאסי לו ניבאו קריירה צבאית מפוארת. הוא היה תלמיד בינוני שאהב ספורט ומרחבים, אך ככל שהתבגר, הוכיח שעם כוח רצון יוצא דופן ניתן לשבור כל תקרת זכוכית.  

נריה, בנם של גלית וישראל, הוא האח השלישי מתוך שמונה ילדים למשפחת זיסק, משפחה חקלאית שורשית המשתייכת לציונות הדתית. אביו ישראל עסק במשך 25 שנים בגידולי שדה מגוונים — כותנה, פפריקה, גזר, חמניות, חיטה, חומוס וכן מטעי אבוקדו. הוא גדל והתחנך על ערכי אהבת הארץ ותרומה למדינה. נריה היה מלא שמחת חיים, מצחיק, אכפתי ואחראי, היה קשור מאוד להוריו, אהב מאוד את אחיו ואחיותיו ואת האחיינית המתוקה, ואהב לגלוש ולשחק כדורסל. נריה נולד וגדל במושב השיתופי משואות יצחק, הסמוך לקריית מלאכי ולאשקלון, המשתייך למועצה האזורית שפיר, אח לדביר, עטרה, שלומציון, תפארת, ארגמן, שלהבת וטוהר.

בראיון מיוחד עבור "קו למושב" מתרפק האב ישראל על חייו של בנו, אשר הצליח לפלס את דרכו למצוינות עקב בצד אגודל, ולהוכיח כי באמצעות עבודה קשה והתמדה, הרי שגם השמיים הם לא הגבול. "נריה נולד במוצאי יום הכיפורים תש"ס, 21 בספטמבר 1999," מספר ישראל האב. "אילו היו פוגשים את נריה כילד, היה קשה לומר עליו שממנו 'ייצא קצין'. הוא היה תלמיד בינוני יחסית, שלימודים לא היו בדיוק בראש מעייניו. הוא בעיקר היה חובב ספורט מושבע, בדגש על כדורסל. כילד הוא נהג לרכוב על סוסים בכפר ורבורג השכנים לנו, אבל אף פעם לא היה בדיוק המודל האידיאלי של 'קצין גיבור'. לאט לאט, ככל שהתבגר, הוא הוכיח כיצד הוא מסוגל לשבור את תקרת הזכוכית. הכל בעבודה קשה, ולמרות ששום דבר לא בא לו בקלות – וכך היה. נריה הפתיע אותנו. סיים עם תעודת בגרות, מסלול קרבי וסיזיפי כלוחם שריון, ומאוחר יותר עם סיום קורס קצינים בבה"ד 1." 

בחזרה לאחור. האב ישראל מספר כי החלטתו של נריה, עם תום לימודיו במכינה הקדם-צבאית בעלי, להתגייס לשירות קרבי בחיל השריון הפתיעה את המשפחה. "אני שירתתי בנח"ל ובני דביר בחיל הים, אבל נריה ביקש לשרת בשריון. לאחר מסלול הטירונות וההכשרה הוא הצטרף לגדוד 52 בחטיבה 401 וסיים בהצלחה קורס מפקדים ובהמשך קורס קצינים. נריה פיקד כקצין בגדוד ולאחר ארבע שנות שירות, באביב 2023, השתחרר מצה"ל, כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה. 

"עם או בלי צו 8 אני מתגייס" 

לאחר השחרור מצה"ל עבד נריה במשך תקופה קצרה בחקלאות, כנהג על טרקטור בשדות, ובהמשך נסע עם חברים לטיול הגדול בדרום אמריקה.  

כמו צעירים רבים אחרים, עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", בבוקר שמחת תורה, אותו בוקר ארור של השבעה באוקטובר 2023, מצא את עצמו כשהוא רחוק אלפי קילומטרים מהבית. על אף שלא קיבל צו 8 רשמי, החליט מיד עם היוודע האירועים הקשים מהארץ כי הוא עוצר הכל ושב לישראל.  

"בימים הראשונים של המלחמה, העלו למטוסים רק ישראלים שקיבלו צו 8. נריה לא קיבל צו רשמי, ובפועל יכול היה להישאר 'ראש קטן' ולהמשיך בטיול," מספר ישראל. "נריה לא ויתר, פיברק סיפור 'שהפלוגה מחכה לו על הגדר' וזקוקה לו. גילינו זאת לימים בשבעה שלו, אחרי שהטייס בכבודו ובעצמו שהטיס אותו בחזרה לארץ הגיע לספר לנו את הסיפור באופן אישי. הוא שיתף אותנו גם שבאותה טיסה שהייתה מלאה עד אפס מקום, נריה הוכנס לתא הטייס כדי שיוכל להצטרף." 

אלא שכאן לא נגמרה מסכת התלאות עבור נריה. למרות שניסה פעמיים להתגייס ליחידת האם שלו בחיל השריון, נתקל פעמיים בסירוב. "בפעם השלישית הוא הצליח. קיבלנו אליו הקלטה שהשאיר בטלפון של קצינת הקישור באוגדה. הוא נשמע אומר שם שמבחינתו 'עם צו 8 או בלי צו 8 – אני מתגייס למלחמה'. ואכן, זה מה שהיה. הוא הצטרף לחבריו משירות הסדיר. יחד נלחם עימם כתף אל כתף במשך חודשיים וחצי." 

בט"ו בטבת תשפ"ד, 27 בנובמבר 2023, יום רביעי בשבוע, בשעה 15:30, נפל נריה בשכונת דרג'-תופאח שבצפון רצועת עזה. כבל ברזל בשרשרת הטנק בו נסע הסתבך. נריה התנדב לצאת מן הטנק. שניות ספורות לאחר מכן צלף פגע בו כשהוא נופל במקום, כאשר המ"פ שחיפה עליו נפצע באורח בינוני. לאחר נפילתו הועלה נריה לדרגת סרן.  

את הבשורה המרה בדבר נפילתו קיבל האב ישראל ארבע שעות בלבד לאחר מכן. "הדפיקה בדלת הגיעה בשעה שהייתי עם שלושת ילדיי הקטנים בבית," הוא משחזר במבט לאחור את רגעי האימה. "היינו בדיוק בזמן ארוחת הערב. אשתי לא הייתה בבית. ברגע שראיתי את החיילים, לא הייתי צריך עוד הסברים. מיד הבנתי. לקחו אותי לחדר צדדי ואמרו אלי את המשפטים שבדרך כלל אומרים במצבים הללו. לרוב אני לא נוהג לבקש מאשתי לחזור הביתה, אבל הפעם נאלצתי לחרוג ממנהגי. ברגע שהיא חזרה, היא התנהגה כמו כל אמא ששומעת בשורה נוראית שכזו." 

נריה נקבר בבית העלמין האזורי, בחלקה הצבאית שנפתחה יום קודם עם נפילתו של רב־סרן שי שימריז ז"ל ממרכז שפירא, אשר היה מ"פ בחטיבת הנח"ל. "קהל המונים הגיע להלוויה ובהמשך לשבעה. מה שמדהים היה שרובם כלל לא הכירו אישית את נריה או את המשפחה — ממש 'עמך ישראל' במובן הכי יפה של המילה."

עד כמה גדול היה החיבוק שקיבלתם מהקהילה לאורך התקופה? 

"אנשים עשו מעל ומעבר בניסיון לחזק אותנו. זכור לי בעיקר צוות הטנק של נריה שהגיעו לנחם. יש מושג כזה שנקרא 'אשמת הניצול'. לכן, ברגע שהגיעו, הדבר הראשון שהיה חשוב לי להעביר להם הוא מסר חד וברור שלא ייכנסו לייסורי מצפון. אמרתי להם שכולם פעלו כמיטב וכמצופה מהם, ובעיקר שאנחנו אוהבים אותם. לאחר תקופה, אבא של אחד החיילים הללו פנה אליי. הוא סיפר לי שבזכות המשפטים הקצרים והמחבקים שאמרנו להם, הבן שלו הצליח להתאושש מעט מהטראומה. זה היה שווה את הכל מבחינתי. בהזדמנות הזו חשוב לי להודות לכל אותם חיילים גיבורים שפעלו למען חילוצו של נריה וחבריו. הרבה פעמים שמענו את המונח 'חילוץ תחת אש', אבל במקרה שלנו המונח הזה התבטא במעשה גבורה של ממש שהגיע גם אלינו." 

"בחרנו בחיים" 

חודשים בודדים לאחר נפילתו של נריה, החליטו במשפחת זיסק לפעול להנצחת מורשתו. פרויקט ההנצחה המרכזי אליו מתייחס האב ישראל, מתרכז בהקמת בית הכנסת "משכן נריה" בקרית מלאכי, אותו הוא מגדיר כבית כנסת אשר יושתת על טהרת ערכי האחדות והערבות ההדדית, ונועד לאגד תחתיו את כל "שבטי ישראל", מכלל הזרמים והפלגים ביהדות. 

לצורך הגשמת הפרויקט קידמו במשפחה קמפיין גיוס המונים עם יעד של חצי מיליון שקלים, מתוכו הושלמו עד כה 83 אחוזים (כ-417,000 שקלים נכון למועד כתיבת שורות אלו), כאשר היד כאמור עוד נטויה.  

"אנו פונים לעם ישראל היקר בבקשה לסייע לנו להשלים את הסכום הדרוש. מדובר על בית כנסת שעתיד לאגד תחתיו את עם ישראל היקר. שאיפתנו היא שהמתפללים בו יתפרסו על קשת רחבה מגוונת – חילוניים, מסורתיים, דתיים – כל שבטי ישראל. כולם, כולל כולם, יוכלו להתפלל בבית הכנסת והחזן יקבע את נוסח התפילה. זו חלק מהמורשת של נריה והמסר שלנו לאחדות. בית הכנסת הזה יהיה של כל עם ישראל. זה אולי הדבר שהעם שלנו זקוק לו כיום יותר מהכל." 

כחלק מהחזון המשפחתי והאופטימי של משפחת זיסק, מתאר ישראל את 'היום שאחרי' נפילתו של נריה, ואת הרצון הבלתי מתפשר של המשפחה להיאחז בחיים בכל מחיר. "לכל משפחה שכולה יש את ההתמודדות שלה. אנחנו בחרנו בחיים. זה כמובן לא מגמד ולו במעט את הצער והאובדן הגדול. זה ילווה אותנו עד יומנו האחרון, אבל באותה נשימה הרצון שלנו הוא להמשיך. גם בשביל נריה. לראיה, מאז נפילתו, חיתנו שלושה ילדים, נולדה לנו נכדה וגם חגגנו בר מצווה. אני מגדיר זאת כ-'עין דומעת ועין שמחה'. מעבר לכך, יש נתון שאולי לא שמים לב אליו לגבי המשפחות השכולות. הסטטיסטיקה מראה ששליש מהמשפחות הפסיקו לעבוד. גם כאן היה לנו חשוב להמשיך בעשייה. אני ממשיך לעבוד בלול של המושב ולאסוף ביצים, ואשתי מתנדבת עם קשישים. זה עבורנו חלק בלתי נפרד ממלאכת השיקום. זהו הביטוי לבחירה בחיים, למרות הכל." 

איזה מסר היית רוצה להעביר? 

"יש משפט שאמר לנו קצין הנפגעים שמלווה את המשפחה מאז נפילתו של נריה, שאני לוקח איתי מאז – 'כמספר הנופלים במלחמה, כך מספר ההתמודדויות של המשפחות השכולות'. אני כמובן לא שופט, וכל משפחה מתמודדת בצורה שונה. הכל טוב והכל נכון. הדרך שלנו היא דרך של עשייה ובחירה בחיים בכל יום. ברמה האישית, הייתי שמח שתהיה יותר אחדות בעם שלנו. שנדע להקשיב האחד לשני, גם אם יש מחלוקות או אי הסכמות. שננסה להנמיך קצת את הווליום של הקיטוב והשנאה. זה לא משרת אף אחד מאיתנו." 

קישור לקמפיין גיוס ההמונים לתרומת עבור הקמת בית הכנסת "משכן נריה": https://www.jgive.com/new/he/ils/donation-targets/154847