יום הולדת שמח לקהילת "ניגון הלב", שחוגגת 25 שנה להולדתה * קהילת ניגון הלב היא בית חם למשפחות וליחידים, רווי חיי הקהילה המזמנים רגעי התרוממות רוח, קרבה אנושית ותמיכה קהילתית, ארוגים בניגונים היוצאים מהלב ונכנסים אל הלב
*תמונה ראשית: הרבה רעות המר ממייסדי קהילת "ניגון הלב"
קהילת ניגון הלב במהותה היא קהילה הנותנת מקום ומבוססת על יהדות חופשית ליברלית. יהדות שיש בה, רוח ונשמה. יהדות ללא החוקים האוסרים אלא יהדות המבוססת על ברכות, אהבה, יחד, חוכמה.
ניגון הלב היא קהילה של יהדות ישראלית. בקהילת ניגון הלב רוקמים את הטוב והיפה שבתרבות הישראלית עם החי והנוגע שבמסורת הדורות. קהילת ניגון הלב מקיימת פעילויות מגוונות לכל הגילאים: קבלות שבת, חגים וטכסי חיים, מפגשי לימוד ועשייה חברתית לערבות הדדית. בימים אלו מלאו עשרים וחמש שנים להקמת קהילת ניגון הלב.
רעות המר עימה נפגשתי היא אחת משמונת המייסדים של קהילת ניגון הלב. באותה קבוצת מייסדים ידעו שהם רוצים משהו אחר, ידעו שהמשהו האחר הזה חייב להיות ברוח הישראלית וברוחה של היהדות.
רעות מדברת על אותם ימים רחוקים ועיניה נוצצות, כאילו היה זה אתמול: "יום ההולדת הראשון של ניגון הלב היה לפני עשרים וחמש שנים – חגגנו אז, בדצמבר, בחנוכה. היה זה לאחר שנה של פעילויות. ההתחלה היתה ונמשכה עד היום בקבלות שבת.
"היינו קבוצה בת שמונה משפחות מייסדים, קבוצה מאוד נחושה, חברים טובים. יאיר ואני היינו אז בשנות הארבעים שלנו. כולנו היינו צעירים. רצינו ליצור חוויות שיש בהם רוח ורגש. עבורנו זה היה סוג של הגשמת חלום משותף, ביחד.
"פעם בשבועיים ערכנו קבלות שבת ומידי שבועיים הצטרפו עוד אנשים. הכל היה מפה לאוזן. הייתה זו תקופה בה לא היה עדיין תקשורת כפי שהיום יש. לא היה אימייל, לא ווטסאפ, זו הייתה תקופה שבה התקשורת התקיימה על ידי שליחת מכתבים בדואר או בטלפון רגיל. היינו שמונה אנשים וההכרות בינינו הייתה במסגרות לימוד של המדרשה שפעלה באורנים.
"שמונת הראשונים היו אלו ואלו הם התפקידים שחילקנו בינינו – שי זרחי, מקיבוץ גניגר, יחד עם ביני תלמי, היו אחראים על העניין הרוחני. מוטי זעירא מקיבוץ גבעת חיים איחוד, שהיה אחראי על הידע בנושא חגים וטכסים. שרהל'ה שדמי מנהלל, שהביאה את הידע בנושא בניית קהילה וגיוס תורמים. יאיר, בן הזוג שלי, שלקח על עצמו את בניית האסטרטגיה, אחראי על הנושא הכספי. חן צפוני, שהייתה אז עובדת סוציאלית ובהמשך למדה להיות רבה. אני הייתי אחראית על הצד הקהילתי.
"במשך זמן רב היינו נפגשים ומגבשים את רצוננו. הייתה תשוקה, הייתה התלהבות, הייתה הסכמה שאנחנו רוצים ליצור מרחב חדש, מרחב חילוני ויהודי. הייתה הסכמה רחבה ולא הייתה ברורה הדרך. לא הערכנו שתקום ותהיה קהילה כל כך גדולה ותהפוך לקהילה רבת שנים. ההתחלה הייתה עם קבלות השבת והוספנו תכנים עם התכנים בחיינו. התחילה שנת הלימודים וערכנו טכס המברך את ילדינו. כמה חודשים אחר כך חג חנוכה הגיע והחלטנו לחגוג יחד את החג, בעיקר משום שאינו חג דתי. ביקשנו מאנשים להביא חנוכיות וחגגנו. היה זה החג הראשון שחגגנו יחד.
"לא היה ברור לנו היכן נעשה את המפגשים שלנו. החלטנו לעשות את המפגשים במועדון בנהלל. במפגש הראשון נכחו עשרים ושניים אנשים – הייתה מבוכה גדולה. היו אלו ימים אחרים, ימים בהם ההתיחסות של הרבה אנשים במגזר החילוני ובוודאי בהתיישבות העובדת הייתה של הרמת גבה לגביי ההתייחסות ליהדות. לא היה ברור לנו, אם בהמשך יגיעו אנשים, עם זה יזרום? זו הייתה ממש סלילת דרך, כשלא היה ברור ממש מהי הדרך ולאן מובילה.
"אפשר לומר שהדרך נסללה ממש תוך כדי תנועה. היינו בחוסר ודאות מוחלט. רצינו לבנות קהילה שאינה קיבוץ, שאינה מושב, שאינו בית כנסת. רצינו קהילה של אנשים שיצטרפו ויבואו מעצם היותם ישראלים, יהודים. רצינו שתהיה זו קהילה חיה עם תשוקה והתרגשות."
פורצים דרך חדשה
רעות מדברת באותה תשוקה והתלהבות שהייתה אז באותם ימים ראשונים וממשיכה וקיימת בתוכה גם בימים אלו: "רצינו שתהיה זו קהילה שבשפה המקצועית מכנים זאת סינרגיה. סינרגיה משמעותה היא שאחד ועוד אחד ועוד אחד אינה שלוש אלא הרבה יותר משלושה. לאורך השנים מטבע הדברים עברנו משברים והנס שקרה לנו הוא שמעולם לא נשברנו. הנס הזה קרה מספר פעמים. המצב הראשוני בו התחלנו, כשהיינו בחוסר ודאות מוחלט, חזר על עצמו מספר פעמים. יחד עם זאת, תמיד מתקיימת ההבנה שעם אי הבהירות – הבהירות תגיע וחשיבות הקהילה גדולה מהכול.
"בשנים האחרונות עברנו משברים בעיקר בשל המציאות שנכפתה עלינו, תקופת הקורונה, ה-7.10 ואף בימים אלו – החוזק והחוסן שלנו נובע מהתכנים של החוכמה היהודית, מהמסורת והחידוש והחדשנות."
השנים הראשונות של ההובלה והדרך של ניגון הלב היוו סימני דרך שנסללה עם כל מועד וחג. מידי פעם הוסיפו וציינו חגים ומועדים, כך בשש השנים הראשונות. החג האחרון שנוסף היה יום הכיפורים. יום הכיפורים היה בעייתי בשל הבעייתיות ביום זה.
רעות מספרת: "ניגשתי אל דוד חורש, מנהל בית הספר החקלאי בנהלל דאז, וביקשתי ממנו בניין שיפנה אותו ושייתן לנו על מנת שכל הקהילה שמגיעה מחוץ לנהלל תוכל ללון במקום. באותו יום כיפור הגיעו גם אנשים שלא הגיעו לקבלות השבת, אנשים שמאד רצו לעשות ולהיות יחדיו ביום הכיפורים. היה זה יום כיפור בלתי נשכח. ערכנו ארוחה מפסקת ופעילויות במהלך כל יום הכיפורים.
"מאז אנו חוגגים את כל חגי השנה ויום כיפור. הזמן עבר, הקהילה שלנו גדלה ובעשר שנים האחרונות אנו מתאספים בבית מלון במזרע, ויחד חוגגים את יום כיפור. בפעם האחרונה שבה חגגנו ועשינו יחד את יום כיפור השתתפו 160 אנשים! עבורי יום הכפורים אותו אנו עושים יחד מסמל את הנחישות שלנו והגשמת החלום שלנו."
איך אתם חוגגים יחד את יום הכפורים?
"המפגש שלנו מתחיל באזכרת נשמות, זהו מנהג שנהוג בבתי כנסת. אנשים מדליקים נרות ומספרים על אהוביהם שנפטרו. כולנו לבושים בבגדים לבנים. טקס זה, הראשון והפותח, מקרב לבבות. אחר כך אנו עורכים תפילת 'כל נדרי'. לאחר התפילה אנו נפגשים לערב שאותו אני מובילה. מידי שנה אני מקדישה את אותו הערב לנושא אחר שאותו אני בוחרת. הנושאים הם: מהי קדושה? הכשלון הכי מוצלח שלי, המקום שלי במשפחה – נושאים מאד אישיים שאפשר להזדהות עימם. המיוחד בערב הזה הוא שאנשים מספרים סיפורים אישיים, והשירים שאנו שרים הם שירים אותם בחרו אנשים לשיר. אני מכינה את הערב ושוקדת עליו. השירים מודפסים בשירונים ואנשים מספרים ומשתפים, מדוע הם בחרו בשירים אלו. באותו הערב יש כעשרה אנשים שמספרים את סיפוריהם האישיים, מה שתמיד מאד נוגע ללב.
"למחרת, יום כפור, מתחילים במדיטציה, לאחר מכן, תפילה ובהמשך סדנאות. תמיד נדבר ונקרא את ספר יונה. במשך היום אנו מקיימים סדנאות, תלמוד, לימודי ימימה ושירים עבריים ישראלים. הסדנאות קצרות יחסית – זהו יום של לימוד והעמקה ובעיקר 'רוח'. יש הרבה קסם לשפה העברית ביום זה. יש הרבה כלי נגינה אותם מביאים אנשים ומנגנים עם השירה. בארבע וחצי אחרי הצהריים אנו עורכים תפילת נעילה עם כמובן תקיעת שופר.
"השיא אותו אנו חוגגים וחווים הוא לאחר תפילת הנעילה. אנחנו יוצאים לחצר, שרים יחד ופוצחים בריקוד. בעבורי, היחד הזה, התכנים שלנו, החג שהוא יהודי במהותו עם התכנים הישראלים שלנו כאן – זהו החזון, חלום בהתגשמותו שבו נוצרת אחווה אנושית מרגשת ומרוממת, נוצרת אחווה של קשר אנושי ברמות הגבוהות והנוגעות ביותר. השנים האחרונות היו לא פשוטות לקהילה, בתחילה הייתה הקורונה ואז הגיע ה-7.10. מסתבר שהיו משפחות של מפונים שהגיעו ליישובי העמק וחלקם הצטרפו לקהילת ניגון הלב."
להיות רבה
קהילת ניגון הלב נולדה ונוסדה בשנת 2001. בשנת 2006 רעות החליטה ללמוד להיות רבה. החלטה מאד אמיצה באותם ימים, בעיקר בשל החיים בנהלל. נהלל של אז הייתה שמרנית באופן יחסי, וכמובן הרבה יותר ביקורתית.
רעות מספרת: "באותם ימים למדתי במכון שכטר את לימודי התואר השני שלי. במכון שכטר פגשתי יהדות אחרת, יהדות קונסרבטיבית. הייתה בי מחשבה להמשיך ללמוד ולעשות את הדוקטורט שם. ההחלטה שלא להמשיך ללמוד שם נבעה מכך שהם היו דתיים מידי בשבילי.
"פגשתי בחורה שהייתה דיקנית של מכון תמורה, מכון המכשיר רבנים חילוניים הומניסטיים. היא למדה במישיגן בארצות הברית. אותה בחורה החליטה לפתוח מסלול הכשרה, שלוחה כזו בארץ. היא פנתה אליי. המסלול הזה מתאים לאנשים שסיימו תואר שני ביהדות. היא באה לניגון הלב והציעה לי לבוא ללמוד להיות רבה. היו כבר חמישה גברים ואשה אחת במסלול זה. היא זיהתה את הרעב שהיה בי ללמוד, פתחה בפניי את האפשרות ושנתיים אחר כך הגעתי."
מה הלימודים האלו תרמו לך?
"הלימודים אותם למדתי להיות רבה – שינו לי את החיים. נוצר בתוכי חיבור בין היהדות ובין היותי ישראלית. הלימודים היו מרתקים. אחד המורים היה פרופסור מלכין. הוא לימד אותי שיש אפשרות להציג טיעון, להביא דוגמא, להסביר, לנמק ולסיים בשאלה חדשה. זוהי דוגמה הממחישה חשיבה והתייחסות חדשה – יש בכך חשיבה אין סופית ועניין מרתק.
"למדתי מפרופ' מלכין ובלימודי הרבנות את הקשר של היהדות והחיבור ללב. למדתי ממנו שחייב להיות חיבור עמוק עם תשוקה, אהבה ואמונה גדולה לרוח האדם. כל נאום שאנאם חייב לבוא מהמקורות הפנימיים הללו. זוהי מנהיגות אמיתית. פרופ' מלכין הוא אדם עם אישיות וידע יוצאיי דופן. בהמשך הוא האדם שהקים את בית רוטשילד ובית הגפן. הייתה זו זכות גדולה בעבורי ללמוד ולצמוח בלימודיי הרבנות שלי ממנו.
"למדתי שלהיות רבה, משמעות הדבר להיות מנהיגה מהמקום הפנימי והמצמיח בקהילה. הלימודים האלו חידדו אצלי מהו טכס ומה החשיבות שיש בטכסים היהודיים. במהלך הלימודים נוצרו בתוכי חיבורים לשורשים שלי, לאבי ואימי, לסבים והסבתאות שלי, למקורות שלי ולהיותי יהודייה וישראלית. עד אז הזהות שלי הייתה היותי ישראלית. נוכחתי שאין קונפליקט בהיותי גם וגם, ההיפך הוא הנכון. הזהות שלי גדלה והעמיקה.
"הלימודים האלו נטעו בי את האמונה שאני יכולה להיות רבה. ההנהגה שלמדתי והוכשרתי אליה היא מנהיגות קהילתית מנהיגות שמצמיחה אנשים. ניתן לכנות זאת הכשרה להיות מנטור. ברבנות שהיא הומניסטית חילונית עוזרים לאדם לחשוב ולנהל את עצמו עם יכולת הובלה לעצמאות מחשבתית ורגשית. הלימודים האלו חידדו את דרכה של ניגון הלב, כי זה מה שרצינו, זו הייתה הראייה והבסיס עליה הקמנו את ניגון הלב. אני כרבה של הקהילה הובלתי ולימדתי בני ובנות מצווה.
"הפעילויות בהן עוסקת קהילת ניגון הלב הן רבות. לא הנכחתי את כולן בכתבה זו. כן, זוהי קהילה חיה ונושמת שהמרכיב העקרי הוא הזהות שלנו והיותו של כל אחד מאיתנו הוא היותו בוחר ושותף לחזון הראשוני שלנו."
קהילת ניגון הלב הייתה חוגגת בימים אלו 25 שנים, גם אם לא בהתכנסות גדולה האסורה בשל המלחמה. זוהי קהילה שגדלה והתבגרה. הגילאים של מרבית חברי וחברות קהילת ניגון הלב הם בין 60 ל-85. האתגר הנוכחי הוא הצטרפותם של אנשים צעירים שיהיו לבנות ובנים ממשיכים על מנת שייקחו על עצמם הובלה והמשך לדורות הבאים.
רעות: "אנו מזמינים אנשים בשנות הארבעים שלהם עם ילדיהם ומשפחותיהם להצטרף לדרך שלנו. נשמח לתת להם פלטפורמה של הובלה. חשוב לנו שרבה צעירה תוביל את הקבוצות של בני המצווה. קהילת ניגון הלב זהו מקום שמאפשר להרגיש טוב עם היהדות שבנו. זוהי פלטפורמה של אחדות הלב, אחדות הישראלים, החילוניים והיהודים. החיבור הזה בין החוכמה היהודית ובין חיינו כאן, עבורי ועבורנו זוהי פסגה של זהותנו והיותנו כאן במדינת ישראל."
התקופה בה אנו נמצאים והוויכוחים על דת ומדינה, מסתיימים כשנוכחים בחזון של קהילת ניגון הלב. כאן טמונה התשובה לקיום הדת כמקור של חוכמה, כמקור של מי אנחנו. או כפי שאמרה רעות: האדם החילוני במדינת ישראל יכול ליצור גשר של ידע והעמקה עם היהדות וליצור סינתזה שהשלם גדול מסך חלקיו.
