רשמים אישיים מסיור מרתק בשלושה מקיבוצי המועצה האזורית אשכול, שכלל הצצה לגנזים של גבולות, טעימות יין בניר עוז וסיפורים מסמרי שיער בכרם שלום, והיה הספתח להצגה "אומרים ש…"
*תמונה ראשית: "אומרים ש…". צילום: אייל בריברם
לפני כשבוע הצטרפתי לסיור כתבים שיצא באוטובוס מהמרכז בדרכו אל המועצה האזורית אשכול. מדובר בסיור בשלושה קיבוצי המועצה, שהכין אותנו להצגת הבכורה של תיאטרון עוטף הנגב, "אומרים ש…". אבל, פרה-פרה…
גבולות: ארכיון לפני הכול
בשעת צוהריים חמה, נקודת העצירה הראשונה היא קיבוץ גבולות. על כר הדשא המוצל התכבדנו בגלידוניות וקיבלנו טעימה מארכיון הקיבוץ. ראשית, את פנינו קיבל מנהל תיאטרון עוטף הנגב ובמאי ההצגה אמיתי יעיש בן אוזיליו, שחקן ובמאי מנוסה שליווה אותנו לאורך כל היום. הוא אף קשור ישירות לעלילה שרקח. החוויות הקיבוציות המוצגות על הבמה נשענות על עדויות שנאספו בין היתר, בארכיון גבולות.
בתוך הארכיון עצמו קיבלנו הסברים מפיו של הארכיונאי המקומי הגאה עופר יוגב. במקום מכונסים פרוטוקולים והחלטות מראשית הדרך, אמצע שנות ה-40. "עבודת הארכיון היא עבודת קודש" אמר, בשעה שפתח דלת ארון ושלף בזו אחר זו חולצות הנושאות לוגואים מכל מיני אירועים ומכל מיני תאריכים.
כרם שלום: חומה מעוטרת ופנים מאירות
התחנה הבאה שלנו הייתה כרם שלום.
הינה אני מוצא את עצמי, בן קיבוץ ארז, בעשור השישי לחיי, וזו לי דריכה ראשונה על אדמת המקום המרוחק הזה. אני מתבונן סביבי וכל אשר רואות עיניי הוא חומות גבוהות וגרפיטי. הדבר הראשון שחלף במוחי באותם הרגעים, הייתה החומה שנבנתה בכניסה לארז לאחר שנרצח שם משה פדר הי"ד בקיץ 2019. אצלנו איש לא צייר גרפיטי כמו אלה והחומה נותרה כצלקת מכוערת המסתירה את שדותינו.
בפינה נעימה ומוצלת קיבלו את פנינו קפה ומאפה ושלושה חברי קיבוץ מאירי פנים, שתי נשים וגבר אחד. בהמשך יתברר כי הבחור בחבורה הוא לא סתם גבר, אלא גבר-גבר. ברוריה, גאולה ויאיר היו שם כדי לספר לנו את סיפורו המיוחד של כרם שלום.
ההיסטוריה של כרם שלום ארוכה ורצופת תהפוכות, השלושה התעכבו עליה בקצרה מפאת קוצר בזמן. השיחה נסבה יותר על הרגע האמיץ ב-2017 בו הוחלט להפוך לקהילה מעורבת, דתיים וחילוניים החיים בכפיפה אחת. לא פשוט כלל, במיוחד לאור המצב המורכב בו נמצאת מדינת ישראל כיום. לאורך הזמן חוו אינספור ויתורים הדדיים שלמרבה הפלא חיברו את שתי האוכלוסיות אחת לשנייה באהבה בל תתואר.
בשנת 2018 נוספה כמות נכבדה למדי של חברים. מפיהם זה תואר כך: "פתאום בן רגע הקיבוץ קם והתעורר לחיים, באשר הסתובבת, ילדים התרוצצו על הדשאים, הכול היה חי". ומה לגבי בריכת השחייה? היא הייתה הדוגמה הראשונה שניתנה. "קיץ 2018 היה הראשון בו האוכלוסייה הייתה מעורבת לראשונה. הייתה אופטימיות רבה ויחד עם זאת, בבריכת השחייה, שם התכנסו כולם למעט האוכלוסייה הדתית. לא הבנו מדוע והלכנו אליהם לברר את הסיבה. ואז הבנו שמוכרחים לשנות את הדברים. אבל זה חל כבר על הקיץ הבא".
וכך הוחלט על הפרדה והם מצאו שאין הדבר נורא כפי שהיינו עשויים לחשוב. אולם איך שלא נסתכל על זה, מי שמחליט להקים את ביתו בכרם שלום, קורא תגר על קשיים רבים מאוד. חוץ מהאיום הביטחוני, קיים קושי גדול להתפרנס. מי שעובד מחוץ לקיבוץ צריך לנסוע שעות רבות לכל כיוון. כל בילוי אחרי העבודה כרוך גם הוא בהשקעה אדירה. מה שהופך את חברי קיבוץ כרם שלום לגיבורי על. פשוט כך.
הגבר שבחבורה, יאיר ויזנר (37.5), חבר קיבוץ ונשוי פלוס ארבעה (מהמגזר הדתי בקיבוץ), סיפר לנו על חלקו בהגנה על הקיבוץ בשבת 7.10, וליווה את סיפורו בסרטונים שצולמו במצלמות הראש של מחבלי הנוחבה עצמם. "בליל שישי סיימתי משמרת כחבלן משטרתי כשהכול שקט ורגוע. עוד קודם ביקרתי במסיבת הטבע ברעים, שם העברתי תדריך לחלק מהשוטרים שהוצבו שם מטעמי ביטחון", סיפר. בשבת בבוקר, כשהבינו שמדובר במשהו אחר, יצא עם אקדחו האישי בלבד לתגבר את כיתת הכוננות של הקיבוץ. "קיבלתי מאשתי אישור בעיניה בלבד, לצאת ולהשאיר אותה בממ"ד עם ארבעה ילדים".
שום מורפיום לא הצליח
את מהלך הקרב הוא תיאר מן הדף דקה אחר דקה, ומדי פעם הצביע לנו על בית זה ועל בית אחר. כמי שגם שקיבוצו הותקף באותה השבת, התחברתי מאוד לסיפורו. קהל השומעים היה מרותק ופעור פה. ויזנר נלחם לצד חבריו בכיתת הכוננות, טיפל בנפגעים, פגש כוחות צבא בודדים שהיו בתפקיד בגזרה ונלחם לצידם. עמוק אל תוך יום הקרב עצמו, התקשרה אשתו ושאלה מה מותר לה לעשות לנוכח פני הדברים כשומרי שבת. "כל מה שמרגיש לך נכון, אנחנו במלחמה", ענה.
בשלב מתקדם של הקרב יאיר נפצע קשה מאוד ופונה במסוק לבית חולים במרכז. הוא חווה כאב ששום מורפיום לא הצליח להקהות. בבית החולים הורדם והונשם. המשפחה וחלק מהחברים לא ידעו מה עלה בגורלו וחיפשו אותו בכל דרך אפשרית, לפחות ביממה הראשונה. לאחר יממה אותר. "במיטה שלי בבית החולים היה כתוב: אלמוני בן 25, נאה", הוא סיפר. כשפגש כעבור זמן מה את האחות שתיארה אותו ככה ושאל אותה על מה ולמה, נענה: "ראינו את הפוטנציאל מעבר לדם ולסימני הקרב".
כרם שלום איבד ב-7.10 את עמיחי שינדלר וישראל עמיחי חברי כיתת הכוננות. בקרב נפלו עוד ארבעה לוחמים מכוחות הביטחון. יהי זכרם ברוך.
ניר עוז: כטוב ליבנו ביין פאוקר
התחנה הבאה היתה יקב פאוקר בקיבוץ ניר עוז. את הכרם-יקב-בוטיק ייסד גדעון פאוקר והיום מפעילים אותו בנו רז ככורם ראשי, ונכדו גל כמנהל היקב והיינן בפועל. הנשים אחראיות על תפעול המקום.
כדי להגיע אל הכרם עברנו דרך קצרה בתוך ניר עוז. נוסעי האוטובוס התרגשו מאוד. לצד המראות שצפינו בהם בשנתיים וחצי האחרונות, יכולנו לראות גם דירות חדשות שנבנו עבור הוותיקים שהחלו לאחרונה לחזור לקיבוץ.
הגענו למקום המוצל והנעים רעבים מאוד והתיישבנו לאכול. תוך כדי הארוחה עברו עינת פאוקר וחברתו של גל, זיו, ומזגו את היינות הייחודים של היקב, לפי הסבר מאוד ענייני ונלהב של גל, שסיפר לנו כיצד גדל אומנם מחוץ לניר עוז, אבל הרגיש תמיד שזה ביתו השני. הוא סיפר לנו כיצד נפצע גדעון סבו ב-7.10 והעזרה שבוששה להגיע איחרה את המועד וסבו נפטר מפצעיו לפנות ערב.
אינני יכול שלא להביא גם כאן את הזווית האישית שלי. לפני 35 שנים, מייד לאחר מלחמת המפרץ, התגוררתי ועבדתי בקיבוץ ניר עוז כבמב"ח במשך קרוב לשנה. עבדתי בענף הנוי והמנהל שלי היה רן פאוקר, אחיו של גדעון. מאז ועד לסיור הנוכחי, רגלי לא דרכה בקיבוץ, ומן הסתם לאחר היוודע זוועות 7.10 בניר עוז ליבי יצא לשם עוד יותר מהרגיל. מצאתי את עצמי מהרהר בנוסטלגיה. כמעט ביקשתי מרז שילווה אותי אל מחסן הנוי ואל מגורי הבמב"חים, חושש לשאול אם נותרו בכלל כאלה.
איך להגיע לגיל 102
בסיום טעימת היינות וכשכל השאלות נענו, עלינו כולנו לסככה ממש שם מעל המקום בו שהינו עד עכשיו. שם פגשנו את סולו, הלוא הוא חיים שילה בן ה-102 מקיבוץ נירים.
סולו התאלמן מרעייתו ב-2020. יש לו ארבעה ילדים, 14 נכדים ושמונה נינים. כשמישהו מצאצאיו מתקשר אליו הוא צריך לבדוק בספר הרישומים שלו מיהו. הוא ניצול שואה, ניצול 7.10 בנירים (ששהה עם המטפלת בממ"ד שעות רבות מאוד), החבר הוותיק ביותר בקיבוצו. בשנת 2022 קיבל אות יקיר המועצה האזורית אשכול על תרומתו לניצולי שואה ועל פעילותו הציבורית בקיבוצו ובתנועה.
אמיתי מספר כי כתב את "אומרים ש…" על פי זיכרונותיו הרבים של האיש הצעיר הזה. "ביקשתי מסולו לפגוש אתכם היום, והאיש ענה, 'לא. אי אפשר היום מפני שיש שיחת קיבוץ. שיחת קיבוץ באה לפני כל דבר'. בסוף הוא הגיע משום שעכשיו ממש נגמרה האסיפה", אמיתי הציג אותו.
האיש המקסים שישב איתנו חד כתער, זוכר כל רגע ורגע ולא מהסס לחלוק אותם איתנו.
הוא סיפר שפעם התקלקלה המכונה במפעל לייצור הנעליים בקיבוץ והוא יצר קשר עם הוריו ששלחו מחו"ל מכונה חדשה במתנה לקיבוץ. הוריו נקראו "ידידי הקיבוץ" "במין תואר מיוחד שכזה. הם היו מגיעים אלינו לקיבוץ בכל סוף שבוע וחוזרים לתל אביב במוצאי השבת. לאחר מותם הבאתי אותם לקבורה בנירים, לידי".
לשאלה מה היה ממליץ כסגולה לחיים ארוכים כשלו, ענה "להיות עסוק. פשוט כך. לא תזונה נכונה, לא הליכה כל יום. להעסיק את עצמך".
ההצגה: זהירות לא להירטב
השלב הבא היה ההצגה. היא נפתחת כשחציה של הבמה חשוך וחציה מואר. בסלון ביתו, מקבל אדם בשורה בשיחת טלפון. הבשורה תיוודע לשני ילדיו רק בסוף ההצגה.
הקהל רואה את גיבור ההצגה בצעירותו, כשהוא מלווה בשותפתו לעבודה, עוברים מקיבוץ לקיבוץ, מסצנה לסצנה, ונתקלים במבוגרים ובילדי הקיבוץ החולקים עימם משאלות לב וקובלנות. במקביל, בצידה האחר של הבמה מספר האב את סיפורו.
מפעל הממטרות, בו עובד החבר הוותיק עד היום (ה-דבר בעיניו) משמש משל לציבור החברים. בפירוטכניקה יוצאת מן הכלל, מופעלות הממטרות הניצבות על הבמה כחברי הקיבוץ המגיבים לדברים הנאמרים. הן מסתובבות יחד כמקהלה, מתיזות סילוני מים קטנים, מקשקשות ומקרקשות.
זאת יצירה נפלאה. שעה ועשר דקות שאין בהן רגע דל. בתור שחקן בעצמי וכחובב תיאטרון, אהבתי אותה מאוד. הבימוי נהדר, פורץ דרך אפילו. המשחק נפלא, המון כישרון לחמשת השחקנים הללו. לנו, חברי הקיבוצים ומי שגדלו על ברכי התנועה משחר נעוריהם, אין ולו תמונה אחת שלא מתחברים אליה.
ההצגות הקרובות: 4-5 באוגוסט, 20:00, בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים
הצגות נוספות של תיאטרון עוטף הנגב:
הצגה לכל המשפחה "ארגז החלומות", אמיתי יעיש בן אוזיליו, העוסקת בהווי הקיבוץ מזווית משפחתית, תוצג בתיאטרון הבית ביפו ביום ג' 7.7 בשעה 17:00 ובביה"ס לתיאטרון חזותי בירושלים ביום ג' 28.7 בשעה 17:00.
ההצגה הדוקומנטרית "מקום לגור בו", אמיתי יעיש בן אוזיליו וצוות שחקנים-יוצרים, עוסקת בקהילת העוטף בעקבות 7.10, תוצג בתיאטרון הבית ביפו ביום ה' 9.7 בשעה 20:00 וביום ו' 10.7 בשעה 12:00, ובביה"ס לתיאטרון חזותי בירושלים ביום ד' 29.7 וביום ה' 30.7 בשעה 20:00 (בשני המועדים).
