לתת לטבע לעשות את שלו

שמעון לזימי, ממושב רינתיה, מחבר הספר "העולם האדום של באריקי", מספר על היצירה שכתב מאהבה גדולה לבנו, על הורות, על גמישות מחשבתית ובעיקר על המסר החברתי החשוב של קבלת השונה

*תמונה ראשית: שמעון לזימי. צילום: הדר כהן

יש ספרים שנולדים בחדר עבודה שקט מול מחשב מסודר וכוס קפה מהבילה. יש ספרים שנכתבים מתוך חלום ישן להיות סופר, ויש ספרים שנולדים במקום אחר לגמרי – בין אבק של מילואים, געגועים הביתה ושיחות קטנות עם ילד בן ארבע שמתעקש שהעולם כולו צריך להיות אדום. "העולם האדום של באריקי", שכתב שמעון לזימי בן ה־32, אבא של בארי שמתגורר במושב רינתיה, הוא ספר קסום שאתם חייבים לקנות לילדים שלכם אם אתם רוצים להרחיב את גבולות הדמיון שלהם וללמד אותם שיעור חשוב בקבלת השונה.

בימים בהם ישראל מצאה את עצמה שקועה במלחמה ארוכה, כשהוא משרת מאות ימי מילואים בעזה ובלבנון, מצא שמעון לזימי את עצמו חושב שוב ושוב על דבר שנראה לכאורה שולי לחלוטין: בנו בארי שהתעקש לחיות בעולם אדום – לא מטאפורית, אלא ממש אדום: פיג'מה אדומה, ארטיק אדום, צעצועים אדומים, בגדים אדומים ואם אפשר גם דשא אדום, ים אדום וקשת בענן שכולה אדומה.

איך התחיל הכול?

"את הספר כתבתי בין סבבי מילואים כשהייתי חוזר מהפוגה בבית, בו מצאתי את עצמי מנסה לשכנע את בארי הבן שלי בן הארבע, למה אי אפשר ללבוש שוב את הפיג'מה האדומה, לאכול את הארטיק האדום, לשחק בצעצועים אדומים ושאפשר לצבוע את הציור גם בצבעים אחרים מלבד אדום. בלי קשר לכך שאני אוהד מכבי חיפה – זאת כבר צרה אחרת."

בהתחלה זה נראה כמו עוד שלב התפתחות רגיל. ילדים רבים מפתחים העדפה כמעט אובססיבית לצבע מסוים, לבגד מסוים או לחפץ אהוב. למבוגרים זאת גחמה חולפת – לילד זאת תפיסת עולם שלמה. ככל שעבר הזמן הבין שמעון שמסתתר כאן סיפור.

"ניסיתי להסביר לו שיש עוד צבעים בעולם," הוא אומר. "שלכל צבע יש משמעות, שהטבע יפה דווקא בגלל שהוא מגוון, אבל כמו שכל הורה יודע לפעמים הסברים לא עובדים."

באריקי האדום

אז שמעון התחיל להמציא סיפורים. בהתחלה בעל פה לפני השינה. בין סיפור לסיפור החל להיווצר ילד דמיוני בשם באריקי – ילד שאוהב רק אדום. לא סתם אוהב, אלא אוהב מאוד.

הוא רוצה ללבוש רק בגדים אדומים, לאכול רק מאכלים אדומים, לשחק רק בצעצועים אדומים ולחיות בעולם שבו הכול אדום. מבחינתו הדשא יכול להיות אדום, כל הפירות צריכים להיות אדומים וגם הקשת בענן הייתה יכולה להסתדר מצוין אם הייתה אדומה בלבד.

באמצעות הדמות של באריקי מתאר שמעון לזימי בספרו תופעה שמוכרת להורים רבים: ילדים שנצמדים לצבע, לחפץ, לבגד, לצעצוע או להרגל מסוים וקשה להם לשחרר. לפעמים זה נראה כמו עקשנות קטנה, אבל לילד זה עולם שלם. באריקי לא מבין למה העולם לא יכול להתאים את עצמו אליו ולמה יש צורך בכל כך הרבה צבעים אחרים.

לאורך הספר יוצא באריקי מתוך עולמו האדום ופוגש את המציאות הצבעונית סביבו. הוא מגלה שהטבע לא יכול להיות רק בצבע אחד. לים יש צבע משלו, לדשא צבע משלו, לפרחים, לרמזורים, לבעלי החיים ולעולם כולו יש משמעות דווקא בגלל השוני ביניהם. לאט לאט הוא מבין שלכל צבע יש תפקיד ושאם הכול היה אדום העולם היה מאבד מהיופי, מהעניין ומהחיים שבו.

בקריאה ראשונה הספר "העולם האדום של באריקי" (הוצאת ספרי ניב) נראה כמו סיפור ילדים חמוד על ילד שמסרב לקבל את העובדה שבעולם יש יותר מצבע אחד, אבל ככל שנכנסים לסיפור מתברר שמאחורי האדום מסתתר משהו עמוק בהרבה.

"יש בספר כמה רבדים," מסביר שמעון לזימי. "ברובד הראשון זה אכן סיפור על ילד שנתקע על צבע אחד. המסר הישיר הוא משמעות הצבעים בעולמנו וברובד היותר עמוק זהו שיעור על חשיבות המגוון בעולם בכל היבט."

איך הגיב הבן שלך לספר?

"כשקראתי לו את הספר לקח לו כמה דקות להבין שבאריקי זה בעצם הוא ומהר מאוד הוא הבין את המסר של הספר ואהב אותו מאוד. בהתחלה הוא לא רצה שאפרסם את הספר – הוא רצה שהוא יהיה רק שלנו. אחרי שהוא הבין שילדים נוספים קוראים את הסיפור ומתחברים אליו הוא התחיל להתגאות בו."

לפני שיצא הספר לאור בהוצאה מסודרת בחר לזימי להוציא אותו לאור באופן עצמאי. הוא לא ידע למה לצפות, התגובות התחילו להגיע וכולן היו טובות מאוד. כ־250 עותקים נמכרו כבר במהדורה הראשונה. גננות המליצו עליו, הורים שלחו הודעות, פסיכולוגיות ילדים פנו אליו כשחלקן סיפרו שלזימי באמצעות הספר מצליח לגעת בתופעות שהן פוגשות בקליניקה מידי יום. אחרים סיפרו שהילדים שלהם מבקשים לקרוא אותו שוב ושוב.

"זה מרגש מאוד," הוא מודה. "פתאום אתה מגלה שזה לא רק הסיפור שלך."

אחד הפרטים המרגשים בספר לא מופיע במרכז העלילה. מזל אימו של שמעון שמתניידת בכיסא גלגלים מופיעה באיורים – לא כהצהרה, לא כמסר חינוכי, אלא כחלק טבעי מהעולם. "חשבתי שזה חשוב שילדים יראו גם אנשים בעלי מוגבלויות כחלק רגיל מהחיים," הוא אומר.

כשאימו ראתה את עצמה בספר היא התרגשה מאוד ואולי דווקא בפרט הקטן הזה מסתתר עוד אחד מהמסרים של הספר: קבלה אמיתית לא נוצרת דרך נאומים, אלא דרך נוכחות טבעית.

כמה הספר קרוב למקור בדיוק כמו שזה קרה וכמה הוספת, שינית?

"ברור שהספר עבר עריכה ואת המבנה שלו שיניתי כדי שיהיה יותר מעניין, אבל הסיפור נשאר בבסיס שלו." אי אפשר לדבר על אדום בישראל של השנים האחרונות בלי לחשוב על משמעות נוספת: על צבע האזעקות, על "צבע אדום".

"אני יודע שהשילוב בין בארי לאדום יכול לעורר אצל אנשים אסוציאציות קשות," הוא אומר, "מבחינתי דווקא משום כך חשוב להחזיר לצבע הזה את משמעותו המקורית. לפני שהאדום הזכיר אזעקות, הוא הזכיר כלניות, הוא הזכיר את 'דרום אדום', הוא הזכיר פריחה. אם נוותר על הדברים היפים רק בגלל שמישהו ניסה לקחת אותם מאיתנו, אז אולי הוא ניצח."

איך הגעת לכתיבה? מאיפה הכישרון?

"בגדול אני קורא המון שנים. אני יודע שיש הבדל בין קריאה לכתיבה, אבל זה מעיד על הזיקה שלי לתחום. תמיד רציתי לכתוב וזה היה ממש כיף. כל כך נהניתי מהכתיבה, מהביקורות של האנשים, שעכשיו אני עובד על ספר נוסף."

מה הנושא של הספר השני?

"משהו על מדע בדיוני. בגדול מדובר על משחק שהיינו משחקים בילדות והוא עובר מדור לדור כמו ג'ומנג'י. הדמיון בין שני הספרים הוא בדברים שפגשו את החיים שלי ורציתי להעביר לכתב."

מה נותנת לך הכתיבה?

"קודם כול הכתיבה מכניסה אותי לזון מאוד רגוע ושקט."

ממה שהתרשמתי יש לך חיבור מדהים לילדים. מאיפה זה מגיע? יש לך נפש ילדותית או שזה רק בגלל שאתה אבא?

"זאת נקודה טובה. תכלס אני ילדותי מאוד – אוהב מאוד דברים של ילדים, מתחבר מאוד לילדים גם בלי קשר להיותי אבא – אהבתי תמיד לשחק עם האחיינים שלי וגם לעשות ספורט אקסטרים. בשביל לעשות ספורט אקסטרים עליך להיות קצת ילד בנפשך."

שמעון לזימי לא רואה את עצמו כסופר קלאסי. ביום יום הוא מתכנת, אבל מי שמקשיב לו מדבר מבין מייד שהיצירה היא חלק בלתי נפרד מאישיותו – הוא מצייר, בונה, יוצר וגם עוסק בספורט אקסטרים.

"אני פשוט אוהב ליצור," אומר שמעון לזימי, וכששומעים אותו מדבר מבינים מייד שאין זה משפט שנזרק לאוויר, אלא הגדרה כמעט מדויקת של האישיות שלו.

מבחינתו יצירה אינה תחביב או עיסוק צדדי – היא דרך חיים.

"לא משנה אם זה קוד, ציור, עץ או ספר," הוא מסביר, "אני נהנה מהרגע בו משהו שלא היה קיים קודם מקבל פתאום צורה."

יצירה כדרך חיים

האהבה הזאת ליצירה מלווה אותו שנים ארוכות ובאה לידי ביטוי כמעט בכל תחום בו הוא נוגע. ביום יום הוא עובד כמתכנת, מקצוע שרבים נוטים לראות כטכני ומדויק, אך בעיניו גם כתיבת קוד היא סוג של יצירה. "אנשים חושבים שתכנות זה רק מספרים ומחשבים," הוא אומר, "אבל בסוף אתה בונה משהו מאפס. אתה לוקח רעיון שנמצא בראש שלך והופך אותו למשהו חי, עובד וקיים. מבחינתי זה לא שונה מאוד מלכתוב סיפור."

הצורך הזה לברוא, לבנות ולהמציא לא מסתיים במסך המחשב. לאורך השנים הוא מצא את עצמו מצייר, בונה בעץ, עוסק בתחביבים שונים ומחפש שוב ושוב דרכים חדשות לתת לדמיון שלו מקום בעולם הממשי. "אני אוהב את התהליך," הוא מסביר. "את הרגע בו רעיון מתחיל ממשהו קטן ומעורפל ולאט לאט הופך למשהו שאפשר לראות, להרגיש או לחלוק עם אחרים."

אולי דווקא משום כך הכתיבה הגיעה אליו באופן כל כך טבעי. מבחינתו ספר הוא סוג נוסף של יצירה, אבל כזאת שמאפשרת לו לבנות לא רק חפץ או מערכת, אלא עולם שלם – עולם של דמויות, של רגשות, של צבעים ושל חלומות. "כשאני כותב," הוא מספר, "אני נכנס לבועה שקטה, כל הרעש מסביב נעלם, אני נמצא בתוך העולם שאני יוצר." הגישה הזאת מסבירה גם את הקשר המיוחד שיש לו עם ילדים. בעוד שמבוגרים רבים ממהרים להסתכל על העולם דרך משקפי ההיגיון, היעילות והסדר, שמעון שומר עדיין לעצמו מקום לדמיון, לסקרנות ולמשחק.

"אני חושב שאני עדיין קצת ילד בעצמי," הוא מודה בחיוך.

זאת אינה אמירה של מבוגר שמסרב להתבגר, אלא של אדם שהצליח לשמור על יכולת נדירה לראות את העולם בעיניים של ילדים – הוא מתרגש עדיין מסיפורים, נסחף עדיין אחרי רעיונות, נהנה עדיין להמציא עולמות ולדמיין אפשרויות חדשות. כשבנו מספר לו על מפלצת דמיונית או על עולם בו הכול אדום, הוא לא ממהר לתקן אותו או להחזיר אותו למציאות, להפך הוא מצטרף אליו למסע. "אני לא תמיד מנסה להיות המבוגר שאומר מה נכון ומה לא נכון," הוא מסביר. "לפעמים אני פשוט נכנס למשחק, הופך להיות חלק מהסיפור."

ייתכן שזאת בדיוק הסיבה לכך שהספר "העולם האדום של באריקי" מרגיש כל כך אותנטי, כי לא כתב אותו מבוגר שמביט מבחוץ על עולמם של ילדים, אלא כתב אותו אבא שזוכר עדיין היטב איך זה להאמין שהצעצוע הכי חשוב בעולם הוא דווקא האדום, ושאם רק היה אפשר גם את הקשת בענן היה צובע את כולה בצבע אחד.

"עדיין ילד בעצמי"

בעידן בו רבים ממהרים להתבגר, להתייעל ולהשאיר את הילדות מאחור, שמעון לזימי בחר לקחת איתו משהו ממנה אל החיים הבוגרים. אולי זאת הסקרנות, אולי הדמיון, אולי האמונה שהעולם יכול להיות קצת יותר צבעוני ממה שנדמה לנו. כך או כך נדמה שדווקא הילד הקטן שעדיין חי בתוכו הוא זה שאיפשר לו לכתוב ספר שמצליח לגעת בלבם של ילדים ולא פחות בלבם של הוריהם. בעידן בו ילדים רבים מבלים שעות מול מסכים נשאר לזימי מאמין גדול בכוחם של ספרים. הוא ואימו של בארי הקפידו לקרוא לו ספרים מגיל צעיר. לדבריו ההרגל הזה יצר חיבור טבעי לקריאה.

"ילד לא נולד עם מסך ביד," הוא אומר. "אנחנו נותנים לו אותו. אני חושב עדיין שבאמצעות ספרים אפשר לעצב מחשבות, לעורר דמיון וליצור שינוי. לא כל ספר חייב להיות בעל עומק – יש גם מקום לספרים קלילים, אבל ספר טוב יכול להשאיר אצל ילד מחשבה שמלווה אותו שנים, לכן אני מעודד את ההורים לתת לילדים לקרוא ספרים. זאת המתנה הכי גדולה שהם יכולים לתת להם במיוחד בתקופה הזאת של היום."

בעיניי אחד היתרונות הבולטים של הספר הוא האותנטיות שלו. הקורא מרגיש מהר מאוד שבאריקי אינו דמות שהמציאו במעבדה ספרותית, אלא ילד אמיתי שנולד מחוויה הורית אמיתית. שמעון לזימי לא כותב "על ילדים" – הוא כותב מהיכרות עמוקה עם עולמם. ההתעקשות של באריקי על הצבע האדום מוכרת כמעט לכל הורה לילדים צעירים ולזימי מצליח בספר לתאר את התופעה באופן מדויק, משעשע ומעורר הזדהות.

מי היית רוצה שיקרא את הספר הזה? לאן היית רוצה שהוא יגיע?

"קודם כול הייתי שמח שהוא יגיע לכל הילדים בארץ, חד משמעית. אני חושב שהספר מתאים לילדים בני שנתיים-שלוש פלוס. הוא יכול גם להיות לגמרי רלוונטי גם בכיתה א'. אני חושב שכשההורים קוראים את הספר המסר עובר גם אליהם."

שמעון לזימי בוחר לא להטיף – זהו אחד מסודות כוחו של הספר. באריקי לא נענש על אהבתו לצבע האדום ואיש לא מבטל את רגשותיו או לועג להם. במקום זאת יוצא לזימי למסע של גילוי והבנה. דרך מפגש עם הטבע והעולם סביבו לומד באריקי שלכל צבע יש מקום ותפקיד. המסר מועבר בעדינות בלי להפוך לשיעור חינוכי כבד וכך הוא מצליח לחלחל באופן טבעי אל ליבם של הילדים.

מעבר לרובד הגלוי מציע שמעון בספר גם שכבה נוספת למבוגרים שקוראים אותו. בעולם בו אנשים נוטים להיצמד לעמדות, לדעות ולהרגלים משלהם מזכיר לזימי ב"העולם האדום של באריקי" את חשיבות המגוון והסובלנות. הצבעים הופכים לסמל לדרכים שונות לראות את העולם והסיפור הקטן מקבל משמעות רחבה הרבה יותר.

האיורים של אריאל עיני משלימים את החוויה בצורה נהדרת – הם מלאי חיים, צבע ותנועה ובעזרתם הוא מצליח להעביר את עולמו הפנימי של באריקי באופן שמושך את העין ועוזר לילדים להתחבר לסיפור. האיורים אינם רק קישוט לטקסט, אלא חלק בלתי נפרד מהמסע שעובר הגיבור.

דבר נוסף שחשוב לציין – יש משהו מרגש בידיעה שלזימי כתב את הספר בין סבבי מילואים ברגעים של געגוע הביתה ומהרצון של אבא אחד לדבר עם בנו בדרך אחרת. התחושה הזאת מלווה את הקריאה כולה ומעניקה לספר עומק רגשי נוסף. זוהי יצירה שנולדה מתוך החיים עצמם ולא מניסיון מלאכותי לייצר "ספר עם מסר".

בשורה התחתונה: זהו ספר מקסים, יש בו חוכמה והוא מרגש. לזימי מזכיר לכולנו שהעולם הוא לא יפה למרות שיש בו הרבה צבעים, אלא דווקא בזכותם.

הספר "העולם האדום של באריקי" זמין בחנויות הספרים המקוונות.