אביבית הוציאה המשתלה לפגרה ואת עצמה לחופש: כל בוקר בעשר בבריכה בניסיון לחיות חיי חטא של פנסיונרית עצלה
2.8 – חם נורא ומאובק. בכל פינה בקיבוץ חופר שופל ומעלה עננה, כל יציאה לכביש פנימי כלולה במפגש עם משאיות עם נגררים, בשופל ענק וממהר, וגם אי אפשר להגיע סתם כך ממקום למקום. הדרך הישרה היא מושג שיצא אצלנו מהמילון. הקיבוץ נתון כולו בניתוח מעקפים אחד גדול.
את המשתלה הוצאתי לפגרה, ואני בעצמי צמאה לחופש.
אבל אוגוסט, מי יוצאת לחופש באוגוסט ולאן, לתל אביב? לארץ זרה מוכת תיירים?
ואז נזכרתי, שיש מקום אחד בשגרת יומי, מוקף ירוק המים בו מנצנצים והאוויר נקי. נדמה שאפילו אבק המשאיות החלופות לידו לא דבק בו.
הבריכה.
ונצנץ לי זיכרון קיץ רחוק, של חופשה במסווה עבודה, כשליוויתי נערה לבריכה מדי בוקר.
בנורמלי שוהה פחות מדי בבריכה, כי אני נאמנה (הגדרה יפה, בכנות – אין פה שום בחירה. אופיינו הוא גורלנו) לעקרון הרגע האחרון.
וכך יוצא שלרוב אני באה לשחייה- ובורחת עם הסגירה למחויבויות אחרות.
וכך נפלה אצלי החלטה: בשבוע הבא כל בוקר בעשר את בבריכה, תואילי לחיות קצת חיי חטא של פנסיונרית עצלה.
יום ראשון: למלא את ההוראות של עצמי
אז הנה אני בכיסא פלסטיק, שמוצב על המדשאה בצל עץ סביב המים. כרגיל במחוזותינו די ריק מאנשים. כמה מילואימניקים נהנים בין המשמרות, מספר נערים שזופים קופצים למים, יוצאים, וחוזר חלילה, ויש גם שחיינית אחת, שבקושי מוציאה את הראש.
המציל מסדר כסאות, וגם אני בעצם עובדת, כותבת לכם.
תכף אפסיק, כדי למלא את ההוראות של עצמי: לקרוא ספר, וקצת לשחות.
האנרגיה של הנערים בינתיים לא טובה, הם מקללים ורבים בינם לבין עצמם – והמדריך שלהם מחליט לקחת אותם.
לא הם ולא הוא מבארי. ככה זה בדרך כלל, חצי ממבקרי הבריכה המאוד פנויה שלנו לא מוכרים. כשהנערים הולכים יש משב רוח, והאוויר נרגע.
אני מרימה את הראש מהספר. הוא די בסדר, לפעמים נוטה לכבדות, למרות שהטון שלו מנסה לשדר קלילות. העלילה התחילה בנקודת מפגש בין גבר לאישה, שיש בה ציפייה להמשך כלשהו, למרות שבינתיים הגבר עסוק בצרות של עצמו. זוג הגיבורים וגם המספר מצטטים ומתייחסים כל הזמן ליצירות מופת. זה לא בהכרח מוסיף כמו שיכול להישמע, כי זה לא פותר מכתיבה מעולה בין הציטוטים, והיא לא חורגת במקרה הזה מחביבה בלבד.
יש לי עוד שעה פה, אולי אסתכל בעלים של העצים.
קראתי עוד קצת.
העיניים כמעט נעצמו, ונהיה לי ממש חם.
אני הולכת לשחות. בול בזמן, כי ב-וחצי סוגרים. יאללה למים.
בחזרה מהבריכה הרגשתי די טוב. סידרתי ממטרה בדשא הפרטי, אגלתי והתעייפתי.
האמת שהיה בזה צדק, כי קמתי די מוקדם והבריכה היתה גם סוג של עבודה. אחר כך ראיתי קצת טלוויזיה והתעייפתי שוב.
מניפולציות רגשיות
4.8 יום שלישי לניסוי. אתמול שוב השקעתי בנופש, אם כי באתי מאוחר יחסית, ב-11:30. מסביבי ילדים שחומים מהשמש, אבל הפעם ברוח משפחתית. אולי זה המשפחתון שבארי מאמצת. עד שיצאתי מהספר (לא כזה טוב, פועל יותר מדי על מניפולציות רגשיות) שבגללן דילגתי בלי להתבייש, ברור שאמה, הגיבורה תמצא את התינוק שלה, וגם את האביר על הסוס שעזר לה (כמובן, וכמובן במקרה) מהרגע הראשון.
הספרים היו חלק משיעורי הבית לחופש הזה. בבית אין לי. ספרים אני אוהבת, אבל לא כחפצים. לכן אספתי כמה ממדפי יד שתיים, לעתים מפינות לא צפויות, מהמכבסה, וחדר האוכל, מול ההגשה הזמנית. המבחר מוגבל, אבל גם זה היה חלק מהניסוי. כשסיימתי לקרוא נשאר בדיוק זמן לשחות, ואז גיליתי ששכחתי את המגבת שלי. חזרתי עוד פעם בארבע והשלמתי בכבוד את השעתיים של הבוקר.
גם המחשבות צפות במים
5.8 – איכשהו, ומשום מה, התגנבתי למשתלה וביליתי שם עד הצהריים, אחרי זה שקעתי בעשיות כלשהן ולבריכה חזרתי רק אחרי חמש. שעתיים לא יהיו. חמש בעיני זו שעה קצת מוזרה, לא פה ולא שם. המשפחתון משלשום מחוץ למים, ואני מתיישבת הכי בקצה לשמוע את רחש המים. זאת הקייטנה שלי.
אחרי זה גיליתי שזה לא משפחתון, והדרדרתי עם מישהי לשיחה סמי פוליטית שאפילו אותי היא לא עניינה.
המשך השבוע, בדרכו, החזיר אותי לשגרה הישנה. לא עמדתי בחופשה הזאת. אבל לשחות אני שוחה כל יום וגיליתי שמשהו מוזר קורה למחשבות במים- גם הן צפות.
