"חרות לפיד היה משחרר את נעמה " אומרת גאולה לפיד, אלמנתו של חרות, שהחודש מלאו 15 שנה למותו
בתוך סערת נעמה יששכר, אני נזכר בחרות לפיד עליו השלום, מדריך, מורה, מחנך, פעיל חברתי (בימים שעוד לא קראו לזה ככה), ובעיקר פודה אסירים ומשקם אסירים בתנועה הקיבוצית, מסוף שנות השבעים ועד מותו, ב-2005, ובנוסף גם שליח מטעם עצמו ומטעם משפחות נואשות ששלחו אותו להציל כלואים ואבודים על פני הגלובוס.
הכרתי אותו לראשונה בקיץ 85', כאשר ערכתי כתבה לעלון של עמיר על פרוספר בן-ג'ינו, אסיר משוחרר שקיבל הזדמנות לשיקום בקיבוצנו. פרוספר הגיע אלינו בגיל 32, לאחר שישב 15 שנים בבתי כלא, וקודם לכן במוסדות שיקום שונים לעבריינים צעירים. אחרי שנה וחצי הוא עזב את הקיבוץ, בעל כורחו, בגלל שלא עמד בתנאי השיקום המחמירים. לימים, אחרי תקופת שירות קצרה בגולני, הוא חזר לכלא, בדיוק כפי שחרות צפה, באותה שיחה בינינו, ב-85'. "הוא לא תפס את הפרינציפ", הוא הסביר לי אז.
מאז אותה פגישה, חרות לפיד ואני שמרנו על קשר, ומעת לעת הוא הביא לי סיפורים, גם עדכניים וגם מן המגירה (אן ויונתן פולארד, דניס גולדברג, כושי רימון, שמעיה אנג'ל), והפגיש אותי עם אסירים מפורסמים, בהם האופנובנק (רוני לייבוביץ') וחוה יערי (רוצחת מלה מלבסקי), כדי שאכתוב עליהם (ועליו).
לחרות היה מרץ שופע, חוצפה חיננית, וצ'ארם בלתי נגמר, שעזרו לו להמס לבבות ולפתוח דלתות. יהיה לפרויקט שהקמת המשך? שאלתי אותו לא פעם. "לא", הוא היה חוזר ואומר לי (גם מתוך ראייה מפוכחת, וגם מתוך הערכה עצמית לא קטנה), "זה מפעל של איש אחד, שהוא גם המנהל, גם המפיק, גם הבימאי, וגם זה שמטאטא בסוף את האולם". חרות הלך לעולמו לפני 15 שנה, בפברואר 2005, בבית החולים "זיו" בצפת, לאחר סיבוך של מחלת השפעת, משאיר אחריו ארבעה ילדים ואלמנה, גאולה, שהלכה שבי אחריו עוד בטרם מלאו לה 17 (הוא היה מדריך נערץ ומבוגר ממנה בשבע שנים, והיא הייתה הילדה הכי יפה ב"נוער העובד". "תשמרי לי מקום לידך ליד המדורה", הוא יותר הורה לה משביקש, באחד הטיולים התנועתיים, אי-שם במדבר יהודה, בסוף שנות החמישים, והיא יכלה להגיד לו לא?).
אני חוזר לעניין נעמה יששכר ושואל את גאולה, אם היה לו סיכוי גם אצל פוטין.
גאולה: "בשנת 91' נעצר ברוסיה בחור ישראלי צעיר בנסיבות דומות לאלה של נעמה, גם הוא בא מהמזרח, גם הוא היה בטיסת קונקשן בדרכו לישראל, וגם אצלו מצאו כמה גרמים של חומר אסור, וחרות הצליח לשחרר אותו. אני מניחה שאם הפרופיל של פרשת נעמה יששכר היה נמוך יותר, ואם התקשורת וגורמים בממלכה לא היו מתדלקים אותו, חרות היה מצליח לשחרר אותה. כשזה הגיע לשולחן של פוטין, זה כבר היה הרבה יותר מסובך ומורכב. אגב, לא רק פוטין, גם נתניהו, שראה בפרשה הזאת הזדמנות, לא היה נותן לחרות לעשות את מה שהוא ידע לעשות הכי טוב".
האם כשחרות היה מגיע לחו"ל ידעו מי הוא? נתנו לו רספקט?
"לרוב לא ידעו. הוא פילס את הדרך ממקום מאוד אלמוני, אלא אם כן היו מקומות שהוא כבר היה בהם והכירו אותו".
הוא סיפר לי פעם שהוא ניסה לשחרר גם את אן ויונתן פולארד.
"נכון, הוא נפגש אתם בכלא, בברכתו של רפי איתן, שהיה המפעיל של פולארד ומנע ממנו להיכנס לשגרירות ישראל, לאחר שנחשף, ולימים מצפונו נקף אותו בשל כך. אבל חרות לא הצליח. לא היו לו מאה אחוזי הצלחה".
האם חרות השאיר אחריו איזושהי מורשת? האם למפעל שהקים יש איזשהו המשך, ממלכתי, תנועתי, איילתי?
"כשואלים אותי איזו מורשת הוא השאיר אחריו, אני מנסה לחשוב מה חרות היה עונה. נדמה לי שקודם כל הוא היה דוחה את המילה 'מורשת', כי זה לא באמת העסיק אותו מה הוא משאיר אחריו. תשובתו בדרך כלל הייתה, כ'שאני אמות זה ימות יחד אתי'. ואכן, הוא צדק, לצערי, כי שיקום בקיבוץ במתכונת שחרות בנה, הסתיים עם מותו. גם להפרטה היה חלק בזה. עם זאת, אני מאמינה בכל ליבי שיש בתנועה הקיבוצית גם היום פוטנציאל אנושי לבניית תוכנית שתתאים למבנה החדש של הקיבוץ, ושהקיבוץ ימצא את הדרך להושיט יד וכתף לאנשים שמעדו וזקוקים לעזרה".
איך חרות לפיד בנה את מה שהוא בנה?
"הכול היה בעשר אצבעות, והכול היה תוך כדי תנועה. ההתחלה הייתה כשקיבל עליו את החלטת האסיפה (איילת-השחר), זמן קצר לאחר שחרורו מהצבא, להיות מדריך נוער בקיבוץ. לא כי הוא חלם בילדותו לעשות את זה, אלא כי האסיפה החליטה ואין לערער על דין התנועה והקיבוץ. ומאותו הרגע הוא התמסר לזה בכל מאודו. ניסה לעשות את זה הכי טוב שהוא יכול, שזה חוץ מתוכן גם להכיר את משפחות הילדים ולבנות איתן קשר של אמון הדדי ואחריות משותפת.
"כמדריך נוער בקיבוץ הוא נחשף לחלקים בחברה הישראלית שלא הכיר קודם. ההיכרות הזאת הובילה אותו להבנה שהסביבה בה אדם גדל משפיעה ומעצבת את מי שיהיה בהמשך חייו. ולמי שגדל בסביבה עבריינית, קשה לעיתים להיחלץ בכוחות עצמו. זה המקום בו יכולה וגם צריכה לבוא לידי ביטוי הסולידריות החברתית (מילים גדולות, אבל הן לב העניין), שהיא המפתח והערובה לקיום חברה בריאה.
"חרות לא נעשה בין לילה משקם אסירים בקיבוצים. הוא עשה דרך ארוכה, שבה נתקל שוב ושוב בתופעה שנערים שנפלטים ממערכת כלשהי, ממסגרות חינוכיות שונות במהלך חייהם והמערכות לא טורחות למנוע את הנשירה ומוותרות עליהם, אזי מבלי שמישהו התכוון לכך המסלול העברייני נעשה אלטרנטיבה קלה ומהירה. האפשרות להציג לנערים האלה אלטרנטיבה אחרת של קיום, הייתה מהלך שהבשיל בסופו של דבר בצעד אחר צעד, תוך למידה מתמדת גם מכישלונות ופתרונות שלא צלחו, לתוכנית של שיקום בקיבוצים. התשובה שלו לאנשים שהציעו להצטרף אליו לפעילות הזו הייתה, 'את מה שאני עושה כל אחד יכול לעשות. אין לי משרד ואין לי מזכירה. אני עובד לבד. אז כל מה שצריך זה לקום בבוקר ולהחליט מה רוצים ומה עושים לשם כך'.
"חשוב לי לומר", מסיימת גאולה, "שיש אנשים נפלאים במדינה שלנו שמשקיעים ממרצם ומזמנם למען אחרים, למען אלה שלא שפר עליהם גורלם להיוולד בסביבה ה'נכונה'. הלוואי והם ומעשיהם יהיו מקור ההשראה שלנו ושל ילדינו גם בהמשך הדרך".
מורשת קרב: כמי שלחם ביום כיפור עורך זוהר ראובני סיורים והרצאות מורשת קרב
