עמוס דה וינטר

מספר קיבוצים נחושים כבר שילבו כוחות כדי להגביל את השימוש של הילדים ובני הנוער במסכים: דחיית גיל קבלת הסמארטפון, יום בשבוע ללא מסכים ואיסור שימוש בניידים במרחבים חברתיים וציבוריים, אלו רק חלק מהצעדים אליהם

ספרו של מתי פרידמן, "לחפש בן אדם", שב אל סיפורם של צנחני היישוב במלחמת העולם השנייה, כמעט כולם חברי קיבוצים, ומעלה מחדש את השאלות הקשות: האם המבצע נידון לכישלון מלכתחילה, מה חשבו על כך

ד"ר סער הראל, מנהל המינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער: על AI, צמצום פערי המיגון, קידום חדשנות וחקלאות, עידוד תלמידי י"ב להשתתפות במכינות ויעדים נוספים לשנה *תמונה ראשית: ד"ר סער הראל. צילום: מאיר אמזלג/לע"מ 

פעם כפר שלם גידל אותנו. מאז הקיבוץ השתנה. אם אנחנו רוצים שלמילים "חינוך קיבוצי" תהיה משמעות, עלינו לנסח מחדש את האמנה החינוכית *תמונה ראשית: ברפסודיה. מי אחראי על התנהגותו של הילד במרחב הציבורי? צילום: לימור

האומנית הדר סייפן מראש הנקרה הופכת מקלטים, גדרות ופטרולים ליצירות אומנות מהפנטות. איך ילדות תחת קטיושות הפכה לשפה אומנותית, למה היא אוהבת מקלטים, ומדוע, למרות הכול, היא ממשיכה לבחור לחיות על הגבול? *תמונה ראשית:

במסגרת משימת התיישבות וחיזוק הקהילות שנפגעו במלחמה, 11 גרעינים, מצפון ועד דרום, ממשיכים את המסורת של הנח"ל, שחודשה בשנה שעברה, ומביאים איתם כוח צעיר, עשייה ותקווה לעתיד  *תמונה ראשית: גרעין נענע לקיבוץ ניר עם  

בשבדיה לא האמינו, אבל קיבלתי עייר חמוד במתנה. רק שבגלל תנועות מעיים תכופות הוא נאלץ לעשות רילוקיישן לקיבוץ בחן *תמונה ראשית: עבדול-רחים עם האתון והעגלה ומאחוריו אבו-סרייה, באדיבות ארכיון יד-חנה  ב-1974 חייתי במדינה אחרת,

מי שהבחינו בין התיישבות, שזה אנחנו, הטובים והיפים, לבין ההתנחלות, שזה הם, הרעים והמכוערים – הפסיקו להתיישב. כוונתי אלינו, התנועה הקיבוצית. ובכך חטאנו לייעודנו. ואנו חוזרים גם לחזונו של יגאל אלון – התיישבות בבקעת

בקעת הירדן היא שטח כבוש שעתידו אמור להיקבע בהסכם בין שני עמים. הקמת קיבוץ חדש שם עכשיו אינה מעשה חלוצי. היא התנחלות. ולתנועה הקיבוצית אסור להיות חלק מזה *תמונה ראשית: מאחז בבקעת הירדן, ינואר