you can look here xxx free
indiansexstories
tu dai tai tu.
יבול שיא
הרפת והחלב
אריה גידו

אריה גידו – גיבור מקומי

13 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

באפריל 1980 חדרו חמישה מחבלים מלבנון לבית הילדים בקיבוץ משגב עם, הרגו את מזכיר הקיבוץ סמי שני והחזיקו במשך שעות בשבעה בני ערובה, עד שחיילי סיירת מטכ"ל וסיירת גולני פרצו לבית, חיסלו את המחבלים ושחררו את בני הערובה. בפיגוע נהרגו גם התינוק איל גלוסקא מהקיבוץ והחייל אלדד צפריר מסיירת גולני.  אריה גידו ממשגב עם השתתף במבצע החילוץ וסיפורו המלא מהאירוע מובא כאן לראשונה

בכל פעם שאני מגיע לקיבוץ מִשְׂגַב עָם, בקצה הצפוני של רכס רמים בהרי נפתלי, אני נפעם מהעוצמה והיופי של המקום הזה.

מהנוף המהפנט שניבט אלי מכל עבר. התחושה היא שאתה נמצא במקום רם ונישא, תחושת התעלות ממש. כזו שקיימת בפסגתם של הרים גבוהים, נישאים, שאתה נמצא בשיא והכל פרוש תחתיך.

מבט מהקיבוץ צפונה ברקע לבנון
מבט מהקיבוץ צפונה ברקע לבנון

לאן שתביט תראה רחוק. לבנון השכנה נפרשת לפניך בפנורמה אין סופית ממערב וצפון, קצת ימינה נישא החרמון, ההר שאין שני לו ועמק החולה נפרש לו למטה.

הכל כל כך יפה, אין דברים כאלה. אבל בכל פעם שאני מגיע למשגב עם, אני גם חש הערצה לאנשים שחיים שם. כי עם כל היופי הכל כך מיוחד הזה, הם גם חיים לגמרי בקצה. בקצה הצפון-צפוני של המדינה. מעבר לגדר נמצאת לבנון.

משגב עם אינו היישוב היחיד שיושב על הגבול, ישנם עוד רבים כאלה לאורך הגבולות, ובכל זאת, שם, תחושת הקצה אצלי לפחות היא החזקה ביותר.

אולי בגלל הנקודה המיוחדת שהקיבוץ הזה יושב בה, אולי בגלל ההיסטוריה הארורה עם השכנה היפה מצפון, ואולי בגלל אירוע מדמם אחד בהיסטוריה של הקיבוץ הזה עצמו.   

לפני 41 שנה, בערב פסח שני, 7.4.80 בלילה, חדרו למשגב עם חמישה מחבלים מלבנון, נכנסו לבית הילדים, הרגו את סמי שני מזכיר הקיבוץ שהיה במקום במקרה והחזיקו במשך עשר שעות בשבעה בני ערובה, שישה ילדים ומבוגר אחד, עד שסיירת מטכ"ל וסיירת גולני פרצו לבית, חיסלו את המחבלים ושחררו את בני הערובה.

בפיגוע נהרגו גם התינוק איל גלוסקא מהקיבוץ והחייל אלדד צפריר מסיירת גולני. למרות שבשנות ה-70 היו פיגועים רבים של ארגוני המחבלים, דווקא הפיגוע במשגב עם נחרט עמוק מאד בזיכרון הקולקטיבי.

עובדה שלאורך השנים תמיד חזרו לעסוק בו. שוב ושוב חזרו אל הקיבוץ הקטן שיושב על הגבול, אל בני הערובה שגדלו בינתיים, אל החילוץ ההרואי שסופר כבר מכל הכיוונים."

"לאחרונה גם הופקו עליו שני סרטים. אחד מהם, 'הלילה הארוך ביותר', הוא דוקו דרמה שהוקרן לאחרונה בשני חלקים בערוץ כאן 11.

'הלילה הארוך ביותר' היה אמור להיות משודר כבר לפני שנה, לציון 40 שנה לאירוע, אולם בגלל הקורונה שידורו נדחה.

לקראת השידור החלטתי לראיין ולספר לראשונה את סיפורו המלא של אריה גידו (שמתראיין גם בסרט). על אריה גידו ממשגב עם ועל חלקו באותו לילה דרמטי שמעתי לאורך השנים מפי חבריו הטובים, חבר'ה ששרתו איתו בסיירת גולני ומתארים אותו כ'אגדה'.

כמי שהלך תמיד בחוד כי כל המפקדים רצו אותו לידם. אריה גידו 65, נשוי לשרון ולהם ארבעה ילדים וארבעה נכדים (חמישית בדרך). ב-23 השנים האחרונות, מאז שעברו הפרטה, מנהל אריה גידו את כל התשתיות של הקיבוץ.

בנייה, כבישים, חשמל, מים, גז, 'כל מה שזז' כדבריו. הנה אם כן סיפורו של האיש והאגדה, והלילה ההוא כפי שהוא זוכר אותו.   

רקע 

אריה: "הגעתי לקיבוץ בשנת 67 בגיל 12, עם חברת נוער. מאז אני פה. התחברתי לקיבוץ מיד, היה לי מאד טוב פה. הקיבוץ נוסד ב-1945 אבל בגלל שהמייסדים לא נשארו, כשהגענו הייתה פה רק בת משק אחת בגילנו, השאר היו צעירים יותר."

"חיברו אותנו אל אותה בת משק והתייחסו אלינו כאל הכיתה הראשונה של הקיבוץ. כשהגענו חשבנו שהקיבוץ מאוד גדול, אחר כך הבנו שזה בעצם קיבוץ קטן וכל השנים נשארנו קטנים."

"גם היום, למרות שבשנים האחרונות אנחנו קולטים המון, אנחנו פה רק 108 חברים וסביב 300-350 נפש בסך הכל.

"בנוב' 73', מיד אחרי מלחמת יום כיפור התגייסתי לצבא. החלטתי שאני רוצה ללכת לשריון, בגלל כל האבדות שהיו לשריון במלחמה ובלשכת גיוס ביקשתי רק שריון."

"רק כשהכריחו אותי לתת עדיפות שנייה אמרתי 'טוב נו שיהיה גולני' וכך נגזר גורלי, נשלחתי לגולני. כשהגעתי לשם לא ידעתי שום דבר על סיירת גולני או על יחידות מיוחדות בכלל. כלום. אבל שם פגשתי חבורה של קיבוצניקים שחצנים שבאו מקיבוצים ותיקים יותר והיו ממוקדים לגמרי על הסיירת."

"הם אמרו לי 'אנחנו הולכים למבדקים של הסיירת', אז אמרתי גם אני אלך. הלכתי למבדקים וכמובן שעברתי אותם כי הייתי טוב ומאז אני בסיירת גולני, עד היום.. "

מילואים לפני הרבה שנים
מילואים לפני הרבה שנים

"את השרות הסדיר עברנו בכיף גדול ואחרי השחרור לקחו את כולנו, שני צוותים שלמים לפלס"ר מילואים של חטיבת נ"ט שהקימו אז, כך שהיינו יחד כל השנים גם במילואים. עד היום אנחנו כמו משפחה, החבר'ה מהסיירת. המון קיבוצניקים."

"אחרי השחרור חזרתי לקיבוץ. בשנת 79 יצאתי לשנת חופש ונסעתי עם חבר מהקיבוץ לטייל באירופה. אחרי כמה חודשים חזרנו ללוויה של מישהו שנהרג פה ואחריה כבר לחצו עליי להישאר כי לא היה מי שיקטוף את הכותנה."

"אחרי הקטיף עבדתי כמה חודשים בבקעת הירדן וחזרתי לקיבוץ בתחילת 1980. זו הייתה תקופה מאד מתוחה מבחינה ביטחונית. כל מי שהיה לו נשק בקיבוץ הלך איתו כל הזמן וכל מי שרצה קיבל נשק."

"גדר הקיבוץ הייתה ממש גדר הגבול. יותר מזה, הסיורים של הצבא היו מגיעים לשער הקיבוץ, נכנסים פנימה ונוסעים בדרך מערכת פנימית לאורך הגדר של הקיבוץ, יוצאים בצד השני וממשיכים הלאה."

"כלומר היינו ממש מובלעת בתוך לבנון. מעבר לגדר שלנו לא היה כלום. מדרון עם חורשת אורנים. לבנון מצפון, לבנון ממערב."

השתלטות על בית הילדים      

"פסח, ערב חג שני, 7.4, שנת 80'. רוב הקיבוץ נוסע להופעה של חווה אלברשטיין באיילת השחר, אני עם חברה שלי בחדר. פתאום, סביב חצות צרור ארוך של יריות מפלח את השקט. באותו לילה היו ערפילים ורוחות חזקות שגרמו להפסקת חשמל בבית הילדים. החברים שהיו בהופעה חוזרים לקיבוץ, ביניהם גם מזכיר הקיבוץ סמי שני ואשתו אסתי."

"סמי שהיה גם חשמלאי של הקיבוץ נקרא לבוא לתקן את החשמל בבית הילדים והוא הולך לשם יחד עם אסתי. גם הבן שלהם עומר היה שם, תינוק בן חודשיים."

"בית הילדים היה מבנה של שתי קומות, נפרדות אחת מהשנייה. בין הקומות חיברו רק מדרגות חיצוניות. בקומה הראשונה היו התינוקות הקטנים ובקומה העליונה פעוטות וילדים קצת יותר גדולים. "

"בקומה הראשונה הייתה גם שומרת לילה ובקומה העליונה ישן כל לילה מבוגר אחר מהקיבוץ, בגלל המתיחות. יחד עם השומרת היו גם הבן שלה וחברה שלו שבאו לבקר אותה."

הכניסה לקומה העליונה
הכניסה לקומה העליונה

"סמי ואסתי מגיעים, סמי הולך לתקן את החשמל ואסתי הולכת לעומר. סמי מסיים עם החשמל ואז הדלת נפתחת והוא רואה שתי דמויות מנסות להיכנס פנימה. הוא צועק 'מחבלים' ובתגובה הם יורים בו צרור דרך הדלת."

"הוא נופל, הם נכנסים, לוקחים שני תינוקות, ביניהם את עומר, יוצאים החוצה ועולים איתם לקומה השנייה, שם היו עוד שלושה מחבלים. כשסמי מתעמת עם המחבלים בכניסה אסתי והשומרת רצות ומסתגרות בשירותים. הזוג הצעיר שהיה שם בורח החוצה דרך המרפסת ורץ להזעיק עזרה."

"הצרור שירו בסמי, זה הצרור שהעיר את כל הקיבוץ. גם אותי. אני לוקח מיד את הנשק ורץ למקום. אני מגיע לרחבה של חדר האוכל ומבין שמחבלים השתלטו על בית הילדים שנמצא מאד קרוב לשם. אני גם רואה כל מיני חבר'ה מהקיבוץ מתחילים לזחול לאורך הקירות וכבר רוצים להסתער פנימה."

"היות שנחשבתי לקרבי של הקיבוץ, אז עוד לא הייתה כיתת כוננות מסודרת, אני מחליט לקחת את העניינים לידיים. התחלנו להקיף את המבנה, עדיין בלי תכנית לעשות משהו."

"תוך כדי הקפה אחד החבר'ה רואה אור נדלק ונכבה בשירותים של הקומה התחתונה. הוא מתקרב ומצליח לדבר עם שתי הנשים, והן מספרות לו שהן מתחבאות שם, שירו בסמי ולקחו שני תינוקות וכנראה גם את עומר."

"אסתי הבינה שזה עומר לפי הבכי. הוא בא ומספר לי את זה ואני מבין שכנראה יש עוד תינוקות למטה וכנראה כל המחבלים למעלה. התארגָנו שלושה חבר'ה והחלטתי שניכנס לקומה התחתונה דרך המרפסת שממנה יצא הזוג בהתחלה. בגלל המיקום שלה ההגעה אליה נעשית ממקום מוסתר."
"נכנסנו פנימה ולמזלנו באמת לא היה שם אף מחבל. חילקתי מיד תפקידים, אני הולך לסמי ורואה שהוא מת. דוד לוי, בן כיתה שלי הולך לשחרר את הנשים בשירותים וכמעט יורה בהן, כי בדיוק הן פתחו את הדלת."

"אסתי יוצאת ורצה מיד לסמי, נצמדת אליו עד שהיינו חייבים לנתק אותה ממנו בכוח. היו למטה עוד שני תינוקות, אני והבחור השלישי לוקחים אותם על הידיים, יוצאים החוצה ורצים איתם להורים שלהם שחיכו במגרש חנייה למטה. בכל הזמן הזה המחבלים למעלה פשוט לא ראו אותנו. באנו ממקום נסתר, נכנסנו ויצאנו."  

ניסיון החילוץ הראשון 

"תוך זמן קצר הגיע צוות כוננות של סיירת גולני. מישהו בשער כיוון אותם לא נכון והם מגיעים עם אחד הרכבים שלהם ממש מול בית הילדים עם אורות דולקים."

"המחבלים שרואים אותם יורים צרור על המשאית (די-200), היא נעצרת וכל החיילים קופצים ממנה. אני מבין שסיירת גולני הגיעה, אני רץ אליהם, אוסף אותם ומוביל אותם לנקודה מוסתרת ששם נמצא כבר הריו טרור שלהם (רכב לוחמה בטרור). הם מתחילים להתארגן ואז מפקד הצוות יונתן רז (רוזגה) מזהה אותי, הכיר אותי איכשהו מהסיירת, אני לא הכרתי אותו. כעבור זמן קצר מגיע גם מפקד האוגדה יוסי קולר (אוגדה 91. עוצבת לבנון)."

"אני שומע את קולר אומר להם 'חמש דקות לפריצה. מתכוונים לירות בבני הערובה'. רוזגה אומר לו 'רגע, עוד לא איפסנו נשקים, אנחנו לא מאורגנים', היו להם רובי עוזי עם פנסים מקדימה והיה צריך לאפס אותם."

"קולר אומר לו 'זה לא מעניין אותי, זה היה צריך להיות מאופס. תתכוננו לכניסה מהירה'. רוזגה פונה אלי ואומר לי 'אני רוצה שתיכנס איתנו'. אני אומר לו 'עד כאן. אני לא מכיר אתכם, לא התאמנתי איתכם, מאז הסדיר לא תרגלתי לוחמה בטרור, זה בלתי אפשרי'."

"ואז הוא שואל אם אני מוכן להיות ברתק עם מאג (מקלע MAG). אמרתי לו 'בכיף'. בסדיר הייתי גם מאגיסט. שמו עלי מאג עם שרשראות כמו רמבו, צרפו אלי את הצלף שלהם והלכנו להתמקם על גג של מקלט, בערך 50 מ' מהבית. לקחתי איתי גם את חברי דָוִד ומיקמתי אותו ביני ובין הצלף, שיצפה לבית למקרה שאנחנו לא רואים משהו. 

"הכוח של הסיירת מתחיל לנוע וקצת מסתבך עם ההגעה למבנה. בסוף הם באים מלמעלה לכיוון הדלת של הקומה העליונה. אני רואה אותם מגיעים ופותח באש נוראית על הבית, מרסס מעל החלונות והם רצים מתחת לכדורים שלנו עד הדלת."

אריעה גידו לפני הכניסה לקומה הראשונה
אריעה גידו לפני הכניסה לקומה הראשונה

"הם מגיעים לכניסה, רוזגה בראש, פורצים את הדלת, נכנסים פנימה ואז חוטפים מכת אש  נוראית שעוצרת אותם. אחד המחבלים יורה מהחלון ופוגע באלדד צפריר, החובש של הצוות, והוא נופל ממש לפני הכניסה לבית."

"ניתנת פקודת נסיגה ואני שוב פותח באש נוראית, לחפות על הנסיגה. לא היה לנו קשר, הכל בצעקות. כל החיילים מחלצים לאחור וחברים שלנו רצים אליהם ועוזרים למשוך את הפצועים, והיו הרבה פצועים. גם רוזגה נפצע קשה. כולם התפנו ורק אלדד נשאר שוכב שם בכניסה. היה כבר בלתי אפשרי לחלץ אותו משם והבינו שהוא כנראה מת.

"המחבלים מתעצבנים, צועקים, מאיימים. בין בני הערובה היה גם מאיר פרץ מהקיבוץ. הוא היה המבוגר שישן שם באותו לילה, והוא ישן שם בלי נשק. לא שנשק היה עוזר לו במקרה זה, אולי להיפך."

"הוא היה שם יחד עם עוד שישה ילדים, ארבעה מלמעלה ושניים מלמטה. המחבלים כפתו את מאיר כבר בהשתלטות ואחרי ניסיון החילוץ הם מתעצבנים ויורים לו ברגל."

"אומרים לו אתה עכשיו מדבר עם כולם בחוץ שזה לא יקרה עוד פעם. גם שמו לידו את התינוקות הקטנים ואומרים לו תדאג להם. בינתיים מגיעים עוד כוחות ומתחיל מו"מ עם המחבלים. מנסים להרגיע אותם, אומרים להם 'אנחנו מצטערים על מה שקורה', מנסים למשוך זמן."

"בדיעבד הסתבר שגיורא ענבר, אז מפקד סיירת גולני, טס למקום במסוק יחד עם יאנוש בן גל, אלוף פיקוד צפון, ובדרך הייתה למסוק תקלה והם נחתו במחניים."

"זה עיכב את ההגעה שלהם לשטח ובינתיים קולר שהיה המפקד הבכיר אמר לעצמו 'אני עכשיו נותן פקודת חילוץ. אם יצליח יש לי צל"ש, אם לא, לפחות ניסיתי'. זו פרשנות שלי, לדעתי זה מה שהיה. אחרי שיאנוש הגיע קולר התייתר. בבוקר הגיע גם שר הביטחון עזר ויצמן." 

הבוקר עולה, פריצה שנייה

"לאט, לאט עוברות השעות ועולה הבוקר. במשך כל הזמן הזה אני שוכב וצופה על הבניין. כשהבוקר מגיע אומרים למחבלים שרוצים לשלוח חלב לילדים."

"המחבלים מסכימים ואחד החיילים מתנדב ומתפשט עד לתחתונים, לוקח קנקן חלב, ניגש לחלון ונותן למחבלים. לדעתי הם לא השתמשו בו. ניסו להתיש אותם. בינתיים הכוחות מתארגנים לחילוץ נוסף ואז אני אומר לעצמי, רגע, מאיר פרץ נמצא בפנים."

"בחור מרוקאי שחום, איך יידעו לא לירות בו. ואז עולה לי רעיון, ידעתי שאח שלו נמצא במקרה בקיבוץ, בא לבקר אותו ונשאר לישון בבית של מאיר."

"אני רץ אליו, לוקח אותו, הוא נראה בול כמו מאיר, הולך אתו לכוח שאמור להיכנס ואומר להם תראו אותו, אחד בול כמוהו נמצא בפנים, כנראה בחדר הזה והזה, שם הוא אמור להיות, למרות שלא ידענו אם הזיזו אותו או לא."

"הרגשתי טוב שאולי עשיתי משהו שעשוי להציל אותו. אז כבר הייתה החלטה שסיירת מטכ"ל שהגיעה בבוקר תהיה הכוח הפורץ העיקרי, וגיורא ענבר שהיה שם כל הלילה לוחץ שגם סיירת גולני תיכנס ומקבל לזה אישור."

"הכוח של סיירת גולני בפיקוד גיורא התמקם על הקיר החיצוני והתכונן לפרוץ לחדר האחורי בזמן שסיירת מטכ"ל פורצת לכל שאר המבנה. הכל היה די קטן אבל היו כמה חדרים בפנים."

"סביב 10 בבוקר מבטיחים למחבלים שמגיע אחד השגרירים במסוק לדבר איתם ומקבלים את דרישותיהם. המסוק מגיע, יורד לכיוון הדשא שנמצא סמוך לבית הילדים, יורד, יורד, יורד, עד כמעט למצב נגיעה, ואז בבת אחת מתרומם."

"זה היה אות פתיחה באש. 'פעל'. על רקע רעש המסוק כל הכוחות פורצים פנימה מכל מקום אפשרי, מהגג, מהחלונות, מהדלתות, מהמרפסות, מכל הפתחים שהיו שם. שני כלבים מאומנים ללוחמה בטרור רצים ראשונים לפני הכוחות, אחד מהם חוטף צרור שלם של אר.פי.די ונהרג, השני נפצע ומחולץ אחר כך על אלונקה."

"היו המון צלפים מסביב ולפני הכניסה הפעילו האזנות בקירות, לאסוף כל פיסת אינפורמציה על מה שקורה בפנים. תוך שניות הכל נגמר, ופתאום שקט."

"אז מפנים את כל החיילים הפצועים ואת כל הילדים, חלקם היו פצועים מרסיסים, לא פגיעות רציניות, אבל תינוק אחד, איל גלוסקא, היה מת, ומפנים גם את אלדד צפריר ששכב שם 10 שעות בכניסה, מאז ניסיון הפריצה בלילה. ככה זה נגמר."

"לא ברור לי ממה איל גלוסקא נהרג. כל פעם שניסיתי לברר ממה הוא מת לא קיבלתי תשובה. יכול להיות שזה מופיע בתחקיר הצבאי. זהו. זה הסיפור על חלקי באותו לילה."  

אפילוג

"התוצאות פה היו קשות. הפיגוע הזה פגע מורלית בקיבוץ בצורה מחרידה. היו לא מעט עזיבות אחר כך. היו דרישות להעביר מיד את הילדים לישון בבתי ההורים. היו כאלה שכבר קבעו עובדה, פשוט לקחו את הילדים לישון בבית."

"שנה, שנתיים אח"כ כבר עברנו ממילא ללינה משפחתית. האירוע הזה ליווה את הקיבוץ כטראומה אבל המון שנים לא דיברו פה על מה שהיה. כאילו לא היה פיגוע."

"לא דיברנו על זה, לא העברנו חוויות, לא סיפרנו לאף אחד. כל אחד הדחיק את זה לעצמו. לדעתי בערך 30 שנה היה פה קוד שתיקה סביב האירוע הזה. מי שעזב את הקיבוץ עזב, תמיד לקחתי את זה קשה שעוזבים."  

את הלוויות אתה זוכר?      

"ניסיתי לזכור ולא הצלחתי. סמי שני ואיל גלוסקא קבורים פה. אלדד צפריר בחולון. לא זכרתי בכלל את הלוויות ומה היה אחריהן. אחרי הרבה שנים ראיתי קטע מצולם מהלוויות, כי הטלוויזיה הישראלית צילמה פה הכל ומנחם בגין היה פה יחד עם אשתו, ופתאום אני רואה את עצמי סוחב את הארון של סמי."

"ממש לא זכרתי את זה. לא זכרתי כלום, הכל נמחק אצלי. רק כשמלאו 30 שנה לפיגוע, היה פה ערב זיכרון מיוחד והגיעו כל מיני קודקודים, גם עוזי דיין השחצן (שהיה אז מפקד סיירת מטכ"ל) הגיע וסיפר 'אני, אני, אני', רק אז לדעתי התחיל להשתחרר משהו גם אצלנו. היום אני כבר מספר הכל מאד חופשי אבל זה לקח הרבה שנים."

"אני לא בטוח שאפילו לחברים שלי מהצבא סיפרתי משהו, אולי פה ושם קטעים קטנים. מה שהכי הרגיז אותי לאורך השנים היה הקטע עם קולר, שהכריח את סיירת גולני לפרוץ לבית לפני שהיו מוכנים."

"הייתי חם ועצבני על הקטע הזה. רוזגה, מפקד הצוות שנכנס ראשון ונפצע קשה (ראו מסגרת) בא לבקר פה לא מעט ואנחנו כל הזמן איכשהו בקשר. אני גם חבר בקבוצת ווטסאפ של הצוות הזה וגם עם משפחת צפריר הייתי בקשר כל השנים. בינתיים ההורים נפטרו אבל יש אחות ואח."

"לפני קצת יותר מ-20 שנה, בחור בשם רמי רודן ז"ל, קולנוען שהיה פה חבר עשה סרט על הקיבוץ לקראת הנסיגה מלבנון ('יושבים על הגדר'. הוא לקח אותי ואת דודלבית הילדים שהיה אז נטוש וסיפרנו שם קצת את הסיפור.

"יותר מאוחר הפכו את המבנה הזה לבית דירות, בכל קומה דירה והיום גרים שם אנשים מהקיבוץ. אגב באותו סרט רואים איך כמעט כל הקיבוץ התנגד לנסיגה מלבנון. כולם פחדו שגדר הקיבוץ תהיה שוב הגבול."

"אבל אני אמרתי שאותי לא יראו בשום הפגנה נגד הנסיגה כי זה בדיוק מה שצריך לעשות, והיה צריך לעשות מזמן. הייתי אז בעמדת מיעוט אבל לא חששתי להגיד את זה לכולם פה."

"אסתי שני, אלמנתו של סמי עדיין חיה בקיבוץ. חברה מאד טובה שלי. היא לא התחתנה שוב. יש לה שלושה ילדים משותפים עם סמי, שלושתם לא בקיבוץ, אבל לסמי היו גם שני ילדים מנישואים ראשונים ושניהם חיים פה עם משפחתם."

"אני התחתנתי בגיל 27 עם שרון שהגיעה לפה עם גרעין נח"ל זמן קצר אחרי הפיגוע. היום היא מנהלת את הגיל הרך במועצה האזורית גליל עליון. גם הבן הגדול שלנו חי פה עם משפחתו. אני עצמי כבר לא בריא היום. אני לא נראה לך חולה אבל הגוף שלי מותש לחלוטין."

"אני סמרטוט רצפה שנראה טוב. אני הרבה פחות עובד פיזית היום. אם פעם עשיתי הכל לבד, היום אני בעיקר מעסיק קבלני משנה. לפני כמה שבועות עשינו טיול במדבר, כל החבר'ה מהצבא."

"הייתה שם איזו עלייה מטורפת ומישהו החליט שצריך לעלות אותה. זה קרע את כולם, אבל אותי יותר מכולם. אבל לא ויתרתי ועליתי והמשכתי וסיימתי הכל."

"סמרטוט רצפה אבל סיימתי. אנחנו כמו משפחה, החבר'ה מהסיירת. מהסדיר אנחנו יחד ויש לנו גאוות יחידה מטורפת של סיירת גולני. הכל אצלנו נמר מעופף (סמל הסיירת)."

"הנמר הזקן אנחנו קוראים לו. לכולם יש על הרכב מדבקה של נמר, מחזיק המפתחות שלי נמר, הכל נמר. הקבוצה שלנו בווטסאפ נקראת 'הנמר הזקן' ויש גם את קבוצת הנמרות, של הנשים. סיירת גולני אצלנו בדם.

יונתן רז

יונתן רז
יונתן רז

יונתן רז (רוזגה), 62, ממושב גן שורק (נולד בנירים), היה מפקד הצוות של סיירת גולני שהגיע באותו לילה למשגב עם. כמו כולם הוא זוכר היטב את הלילה ההוא. הצוות היה מחזור נוב' 78, מס' חודשים לפני סיום מסלול.  

"באותו ערב עברנו מהבסיס שלנו בשרגא להחזיק כוננות בקרית שמונה, כי היו התרעות על פיגוע או פעילות טרור באזור." מספר רוזגה. "התמקמנו שם באיזו דירה של הצבא והלכנו לישון."

"בלילה מעירים אותי ואומרים לי שצריך להגיע לאיזה שם קוד, הסתכלתי במפה וראיתי שזה משגב עם. לא ידענו שזה אירוע טרור, היו לנו כל הזמן הקפצות כאלה. עלינו מהר על שני הרכבים שהיו לנו ועלינו למשגב עם."

"בדרך ניסיתי לברר עם פיקוד צפון במה מדובר אבל לא ידעו להגיד לנו. כשהגענו לשער הקיבוץ מי שהיה שם אמר ששמעו יריות בקיבוץ. נכנסנו פנימה ובכביש היה פיצול, פנינו לא נכון והגענו עם הרכב ישר מול בית הילדים."

"כל הצוות היה על הרכב הזה ופתאום נפתחה עלינו אש. ישבתי עם הנהג מקדימה, למזלנו המחבלים ירו לכיוון הפנסים ולא על השמשה. יריתי עליהם חזרה וכולם קפצו מהרכב למטה."

"חילצנו לאחור והגענו לחדר האוכל ואז אמרו לנו שיש כנראה שלושה מחבלים בבית הילדים. רק אז הבנתי מה קורה. הייתה שם אנדרלמוסיה גדולה והתחלנו להתארגן בנוהל מאד מהיר, להתכונן לפריצה מהירה."

"לא ידעו מה קורה בפנים, אם היו יריות גם שם. אחרי שהתארגנו בנוהל חפוז יצאנו להתמקם בחלק הנסתר של הבית. היה לנו מעט מאד מידע על הבית למרות שניסינו לתחקר את מי שיכולנו."

"עוד כשהתארגנו פגשתי את אריה גידו. הכרתי אותו וידעתי שהוא גר בקיבוץ. ביקשתי ממנו שיצטרף לכוח וילך עם הצלף לרתק, שיתמקם איפה שצריך."

"בגלל שהוא מכיר את הקיבוץ וגם את הסיירת, זה היה נראה לי נחוץ. לא היו לנו אמצעי הסחה וביקשתי ממנו שייקח מאג ויירה על הקורה העליונה של הבניין, להוריד שם ראשים כשנגיע ונעבור מתחת ליריות עד לכניסה."

"כשהגענו לקיבוץ לא היינו מאורגנים ללוחמה בטרור. חשבנו שאנחנו הולכים לנהל מרדף או משהו כזה. כשהבנו מה קורה היינו צריכים לעלות על ציוד מיוחד, לעשות ציוותים, להתחלק לחוליות, לתת תדריך קצר, הכל בנוהל מאוד מהיר. המטרה הראשונה הייתה להיות מוכנים לפריצה מהירה. הנוהל הוא לא להזדרז להיכנס פנימה אבל להיות מוכנים."

"התחלנו ללכת ולסגור על הבית, השטח לא היה בדיוק כמו שהסבירו לי, ופתאום התחיל שם בלגן, ירי, צעקות, רצנו לבית ואז גילינו שיש הפרש גובה בין הכביש לבית הילדים וזה חייב אותנו לעשות איגוף ולהגיע ישר לכניסה."

"רצנו שפופים לדלת, הגעתי אליה ראשון יחד עם אודי בן הזוג שלי. בשלב הזה אלדד חטף כדור בראש ונפל מאחורינו ונפצעו עוד חבר'ה. הדלת הייתה נעולה והייתה כבר מנוקבת מכדורים. המחבלים ירו כל הזמן. היה לנו רובה מיוחד לפריצת דלתות, יריתי במנגנון, דחפתי את הדלת ונכנסנו פנימה בסריקה."

"חדר הכניסה היה בעצם מרפסת שסגרו אותה. כל המחבלים היו בחדרים הפנימיים וירו עלינו מתוכם. איך שאנחנו סורקים התפוצץ מתחתיי רימון. עפתי מההדף החוצה מעל המדרגות ומצאתי את עצמי שוכב למטה על המדרכה. בגלל שהיה לי שכפ"ץ (אפוד) קרמי שספג הרבה רסיסים, נפגעתי ברגליים, בידיים ובעיקר בבטן התחתונה, מתחת לשכפ"ץ. זחלתי קצת עד שאפסו כוחותיי ואז הגיעו חייל שלי ועוד מישהו וגררו אותי בזחילה מתחת לחלונות החוצה אל הדשא."

"משם יוני מהקיבוץ גרר אותי למטה לחדר האוכל. אני חושב שאז כבר היה שקט מוחלט, אבל לא יכולתי לשמוע כלום אחרי הרימון. נפצעתי אנוש. זה בעיקר התפתח לפציעה אנושה, כי נפצעתי בבטן ואיבדתי הרבה דם."

"אי אפשר היה לעצור את זה. גם מהגפיים היה לי דימום מאסיבי. טיפלו בי שם קצת, נתנו לי אינפוזיה ואז הגיע מסוק ולקח אותי לרמב"ם. הטייס אגב היה חבר שלי. כל הטיסה אמרו לי לא להירדם, לא להירדם, הגעתי לרמב”ם על סף איבוד הכרה. שלושה שבועות הייתי ברמב"ם, עברתי כמה ניתוחים קשים ואח"כ עברתי לשיקום ומידי פעם היו לי עוד ניתוחים ברגליים."

"לא חזרתי כבר ליחידה כי ממילא הייתי אמור להשתחרר. נשארתי עם קצת נכות ברגל וקצת ביד אבל במשך 25 שנה עשיתי מילואים ביחידת האלפיניסטים. אני לא חושב שאני פוסט טראומתי מהאירוע הזה."

"אין לי סיוטים או פחדים משם. בפריצה השנייה בבוקר גיורא ענבר פרץ עם מי שנשאר מהצוות שלי, מי שלא נפצע, ועם עוד חבר'ה שהגיעו מהבית."

"אחרי השחרור לא הייתי יכול לנסוע כמו כולם לטיול בעולם אז הגעתי לכפר גלעדי והייתי גם כמה שבועות במשגב עם. מאד התחברתי לקיבוץ הזה ולאנשים שם וכל השנים אח"כ המשכתי לבקר שם."

"ביליתי גם הרבה עם אריה גידו שבעיני הוא בן אדם נדיר. אני אומר את זה גם על סמך ההתנהגות שלו אז, וגם ממה שהכרתי אחר כך. באותו לילה הוא מיד בא ועזר לי מאד וישר התגייס לעשות כל מה שאפשר כאזרח. אבל שמעתי וידעתי עליו עוד לפני זה, מסיפורים עליו בסיירת. ובסיפורים עליו תמיד אמרו שאריה גידו היה תותח על.." 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הגענו מגבעת-חביבה ביום חם של יולי, לקיבוץ חצור הנמצא במועצה האזורית באר טוביה, לראות  תערוכת אמנות "בגלריה הלבנה". הגלריה שבעברה ההיסטורי הייתה בית קיטור (ליד המכבסה), ממוקמת במרכז הפעילות הקיבוצית. מוקפת דשאים וירק המשרים
4 דק' קריאה
"עילות ההתערבות בהחלטות רשם האגודות השיתופיות, בענייני בוררות, הן מצומצמות ושמורות רק למקרים חריגים שבהם נפלה בהחלטה טעות משפטית מהותית, או בנסיבות יוצאות דופן אחרות שבהן טעמי צדק מחייבים לתקן את ההחלטה", פסק בג"ץ
2 דק' קריאה
הפגנת חקלאים בכל הארץ: אלפי חקלאים צפויים להפגין מחר, יום חמישי, בכל רחבי המדינה כנגד הרפורמה ההרסנית בענף החקלאות במסגרת חוק ההסדרים אותה מקדמים שר האוצר אביגדור ליברמן ושר החקלאות עודד פורר.  החקלאים צפויים
3 דק' קריאה
חשבתי, שמן הראוי להתייחס לטענה שהופיעה כאן לפני כמה שבועות, שהגורם המרכזי לשינוי באורחות החיים בקיבוצים, המעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש/מופרט, התרחש משום שחברים בקיבוצים, בעיקר מנהלים בעלי יכולת השתכרות גבוהה, דרשו לעבור להפרטה, לשכר
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן