יבול שיא
הרפת והחלב
אברהם אדרת
4 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

בקיבוץ "הדור הבא", צריך להיות סטטוס אחד – תושבים. הפוך גוטה

די לפברק חברים אינסטנט. בקיבוץ "הדור הבא", צריך להיות סטטוס אחד – תושבים. הפוך גוטה

בקיבוץ "הדור הבא" צריך להיות סטטוס אחד: בקיץ 1963, בסוף כיתה י"א, יצאנו למחנה עבודה באיילת השחר. היינו כבר מסגרת של שלוש עדות – מתל-אביב כפר-סבא וירושלים. שלב לפני הגרעין. מחנה עבודה הוא ה-חוויה של החניכות בתנועה. שבועיים בקיבוץ, עצמאים, הרחק מההורים, בריכה, סיגריות בחינם ("אודם"), הולכים לישון מאוחר וקמים סהרוריים לעבודה. כיף.

במונחים כלכליים זאת הייתה העסקה הכי פחות משתלמת לקיבוץ, אבל בעת ההיא, ההשקעה בחינוך ובהכשרה, לא הייתה עניין של דוח רווח והפסד. היה ייעוד.

קשה לקצור בחרמש

וכך, באחד הימים שובצתי לפרדס, יחד עם המורה והמחנך אברהם אדרת. אברהם לקח אותי למעבר צר, מלא עשבייה, שהיה בין שורת העצים האחרונה של הפרדס, לבין הסוללה של בריכת השחייה הסמוכה. טרקטור עם מכסחת, לא יכול היה לעבור שם, ולפיכך צריך היה לקצור את העשבים בחרמש. זה מה שאברהם לימדני לעשות.

הוא הסביר בסבלנות רבה, חזור והסבר, איך אוחזים בידית, כיצד מניפים ובאיזו זווית. הבטתי משתאה איך אצלו העשבים נקצרים קלי-קלות, בעוד אצלי הם רק "נשכבים". חבטתי בהם במקום לקצור. זה היה גדול עלי ומעל לכוחותיי. החום של עמק החולה החל להעיק ועוד יותר העיקו הצהלות שעלו ממימי הבריכה הסמוכה, שרק גדר הפרידה בינינו. אני מזיע, "מתחפר" עם החרמש ופה, קרוב, הנעורים של הקיבוץ משתכשכים במים. מה שדיכא עוד יותר, היו הקריאות "הנה שלומית", שכוונו אל שלומית ניר, השחיינית בת הקיבוץ, אלופת הארץ בסגנון חזה.  היא הייתה צעירה מאתנו ולימים השתתפה באולימפיאדות. רציתי לראות את "החודורוב" של ענף השחייה.

להבריז לא יכולתי. קילומטרים ספורים ממקום קבורתם של גיבורי תל-חי, אין נוטשים חרמש בשדה ובורחים. וגם לא היה נעים לי מאברהם. הוא כל כך השקיע בי, בסבלנות ובאבהות, אי אפשר היה לבגוד. וכך, בעודי תקוע עם החרמש ביד, טיפס אברהם (בן ה-50) על ענף עבה של עץ האשכוליות שלידי וקצץ ענפים יבשים שאיימו ל"שרוט" את הפרי שנועד להיקטף בבוא החורף. "כשהקליפה לא חלקה, זה פוגם באחוזי היצוא" הסביר לי, כאשר ירד בקפיצה מעץ אחד ועבר לאחר, "חשוב שיהיה יצוא רב."

האדם מהו?

למה נזכרתי באברהם אדרת (שיש עוד הרבה מה לכתוב אודותיו)? משום שבעת היותי פעיל בתנועה – לפני כיובל שנים – נתקלתי בחוברת הדרכה שהוא כתב (אחת מכמה) ושמה "האדם מהו? – שיחות בבעיות האדם וחיים".

הרבה ממה שקראתי שם אינני זוכר, אבל, כמדומני, היו שתי תובנות, בדבר ייחודו של האדם בהשוואה לבעלי חיים אחרים, שלכדו את מחשבתי: האדם חי מעבר לזמנו, משמע: הוא יוצר, בונה, נוטע, סולל ועמל לא רק למען עצמו ודורו, אלא גם למען הדורות הבאים; האדם חי מעבר לעצמו, משמע: הוא דואג וקשור לצאצאיו וצאצאי צאצאיו גם לאחר שיצאו לעצמאות ועמדו ברשות עצמם. אני מקווה שזכרתי נכון.

ולמה נזכרתי בחוברת "האדם מהו"? הסיבה היא הדיווחים ממזכירות התנועה על התכניות להכפיל את מספר חברי הקיבוצים בתוך עשור והדיונים הרבים בקיבוצים המתחדשים על קליטה נמרצת "לחברות מלאה", כדי למלא את השורות, ובשל החשש לעתיד אמצעי הייצור, באין מי שיפעילם. מדובר ביומרות קליטה שמשמעותן היא כמעט חילופי אוכלוסין. דורנו המזדקן ילך ודור אחר יתפוס את מקומו באחת.

הצורך להגדיל את האוכלוסייה, לאחר תקופת יובש ארוכה, ברור. יש קיבוצים שבהם הגיל הממוצע של החברים נושק ל-70 ואף מעבר לכך. מי יישא את היישוב על כתפיו? מי יעבוד בו? חשוב למלא את השורות "בחברים".

השאלה, מהי מהותה של החברות הזאת? מה משמעותה? מה "היסוד הנפשי" שבה. אם הקיבוץ הוא "בית ודרך", כדברי מורי וחברי מרטין בן מורה, אז מהי הזיקה לדרך, לא רק לבית שאותו יבנה, או ירכוש החבר החדש? וברוח ספרו של אברהם אדרת: "החבר מהו?"

זיקות מתרופפת

ישנן הכרעות בחייהם של מוסדות וארגונים שמהוות קו פרשת מים. בלי להתייחס לטיבה, כזו הייתה ההכרעה על הפרטת השכר בקיבוצים וקביעתו "לפי שווי שוק". יחד עם הדלדול במספר החברים והתבגרותם ואולי גם בשל ענייני סטטוס, היא היוותה גורם מרכזי בהתרוקנותם של הענפים החקלאיים ושל "המשרות הפשוטות" במפעלים, מחברים, אשר חיפשו עיסוקים יותר מכניסים: בבית, ובעיקר בחוץ. וכך, כיום ישנם קיבוצים שמספר החברים העובדים בענפיהם הוא דל למדי ואף עלול להתאפס.

 

על רקע זה, אני תוהה, האם קליטת של אנשים דווקא לחברות מלאה תשנה את התמונה. להערכתי המצב לא ישתנה. הכללים שעיצבו את העדפותיהם התעסוקתיות של החברים בקיבוץ המתחדש, יהיו תקפים גם לגבי הנקלטים החדשים. אפשר להניח שהם לא ישקו את השדות ולא יעמדו ליד המכונה במפעל. זה לא ישתלם. הברכה תהיה בתוספת אוכלוסייה ליישוב, בהצערת גילו ובמילוי בתי הילדים. זה חשוב אבל זה לא ישנה את אורחות התעסוקה.

במצב דברים זה, הזיקה המתרופפת של חברי הקיבוץ כיום לעסקיו, שכבר ניכרה במכירת מפעלים מניבים – באופן ששיקף תפיסה שעדיף לשחוט את הפרה, מאשר ליהנות מן החלב שלה לאורך שנים – עשויה להתרופף עוד יותר בקיבוץ, "הדור הבא". זה דור שלא שייך להיסטוריה של המקום, הוא קנה בית ו"ירש" אמצעי יצור. בעידן של מימושים ובבוא ההזדמנות, האצבע על הדק מכירת הנכסים, תהיה עוד יותר קלה. לא בטוח שיהיו שיקולי הדורות הבאים. החבר עדיין "חי מעבר לזמנו", אבל "הזמנו" – התקצר. זה גם עניין של רוח התקופה.

כולם תושבים, כולם

ולמה אני כותב את כל זה? כי נראה לי שאחרי הפרטות השכר, אחרי שייוכי הבתים (למיניהם), מכירות המפעלים,  שיוך הנכסים (לסוגיו) והנטייה שתגבר למימושים, אינני בטוח עוד ששיוך קנייני של הנכסים היצרניים – כבר היום, לדור הנוכחי – צריך להיות טאבו. למה? כי צודק יותר שיירשו אותם החברים שיצרו אותם וצאצאיהם – מאשר החברים, "הדור הבא".

ומה המסקנה מכל זה? במקום "להאחיד בכוח" את הסטטוסים בקיבוץ ל"כולם בחברות מלאה", יש לקלוט רק לתושבות. וכשניפרד מדור החברים הנוכחי – יישאר רק סטטוס אחד: תושבים. סה-טו. לתושבים, צאצאי החברים, תהיה בעלות על נכסים שבתוך הקיבוץ והם יקבלו את ערכם אם יימכרו. זה יהיה ההבדל היחיד בין תושבי היישוב. את כל זה אני מציע מטעמי צדק חברתי. נוכח המהלכים שהביאונו עד הלום – זה הכי צדק חברתי שאפשר. הניסיון לשחזר קטעי קיבוץ, באמצעות קליטת חברים אינסטנט, הוא רדיפה אחרי רכבת שעזבה את התחנה.

הצטרפות צעירים לקיבוץ המתחדש – חסמים כלכלים

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מזכ״ל תנועת המושבים למנהל הרשות לאכיפה ברשות מקרקעין: "דווקא עתה, כשהמשק הישראלי מצוי במצב חירום נוכח התפשטות וירוס הקורונה ומעסיקים במשרדים הממשלתיים רק עובדים חיוניים, אנשי האוצר יורדים לשטח ומצלמים משקים לצורך סקר של
< 1 דק' קריאה
הבהרות לציבור החקלאים והעוסקים בתחום: תקנות שעת חירום הגבלת מספר העובדים במקום עבודה לשם צמצום התפשטות נגיף קורונה החדש הבהרות לציבור החקלאים והעוסקים בתחומי חקלאות ובעלי חיים, לרבות חיות מחמד עדכון מיום 26.3.2020 על
3 דק' קריאה
הלב של כולם, יוצא אל החקלאים שגם יושבים על הגבול וגם עומדים להיתקע עם כמות פרחים שתמוטט את העסק. מבול הטלפונים לא איחר לבוא. פעם חקלאי – תמיד חקלאי בן צבי פרחים מהחקלאי: כבר
6 דק' קריאה
את "בוסתן נוף משותף" – מרכז רב תרבותי למורשת ולחקלאות מסורתית מקיימת –  יצרו אמירם וטילדה גולדין לזכר בנם עמרי ז"ל. עמרי, בנם השלישי של טילדה ואמירם, נהרג בפיגוע בזמן האינתיפאדה. היום הבוסתן הוא 
5 דק' קריאה
בתחילת החודש התקיים במכללת תל חי כנס "100 שנה לחלוציות" שהוקדש  לקרב  בתל חי שהתרחש ב-1 במרס 1920, ולמיתוס הלאומי  שנבנה בעקבותיו. הנופלים בקרב, ובראשם יוסף טרומפלדור, תוארו כסוג חדש של גיבורים עבריים המוכנים
10 דק' קריאה
מיצוי יכולות החקלאות המקומית: חמישה ארגונים חקלאיים בענפי הפירות, העופות, הדגים, הירקות והחקלאי ישראל, פנו היום (25.3) לשר החקלאות במכתב בקשה דחוף, עקב הצטברות סחורה טרייה של חקלאות אצל החקלאים, שלא לייבא מוצרי מזון
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן