יבול שיא
הרפת והחלב
עולים מורדים מאוניה בלתי ליגלית
5 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

העולים שהגיעו באמצע הלילה

  גדעון חרובי, מכפר ויתקין, היה עוד פעוט בן 3.5, כאשר העולים שהגיעו באמצע הלילה ונחתו על חוף כפר ויתקין (1939, כיום חוף בית ינאי) בתקופת העליה הבלתי ליגאלית ושוכנו בבתי החברים. חרובי גם מתייחס לשאלה – כיצד קיבלו אנשי הכפר שהיו משויכים לארגון ההגנה את פני העולים שהגיעו באוניית המעפילים של האצ"ל (בית"ר)?

 

בחוף כפר ויתקין, הנקרא כיום חוף בית ינאי, במקום שרכס הכורכר המערבי מתגבה לכיוון דרום, הוקם בשנת 1994 אתר קטן הנקרא "מצפה ההעפלה", שולחן ושני ספסלי אבן ומצבת זיכרון עשויה עץ עליה חרוטים שמות כל ספינות המעפילים, שבין השנים 1934 – 1939. לפני מלחמת העולם השניה, הורידו  עולים בקטע החוף בין נתניה מדרום וגבעת אולגה מצפון. הספינה הראשונה הייתה "וֶולוּס" בשנת 1934, והאחרונה "אסימי" בשנת 1939. היוזמה להקמת המצפה הייתה של אמנון גיסר ויצחק סברדלוב, מכפר ויתקין ואיתן גל ממשמר השרון.
לפני כ-80 שנה, בסביבות חג הפסח תרצ"ט (אפריל, 1939), שוטטו בים – כעשרה ק"מ מהחוף, שתי ספינות מעפילים. האחת, ספינת ההגנה "אסימי" והשניה "קאטינה", ספינה של בית"ר. ל"קאטינה" התלוותה ספינה קטנה, שטוחה, בשם "פאנאגיה קונסיטריו", שתפקידה היה לקרב את העולים לחוף. ממנה ירדו העולים לסירות קטנות שהתקרבו ככל יכולתן, והורידו את העולים, שפסעו רגלית במים לחוף.

 

"הסירה אינה מגיעה ממש לחוף ואת המרחק שנותר אנו עושים ברגל בתוך המים, המגיעים למחצית הגוף. מובילים אותנו למושב בקבוצות של חמישים. מכניסים לכל בית שניים מאיתנו… לפנינו שולחן ערוך בכל טוב ממאכלי פסח… אנו מתקלחים, נותנים לנו בגדים נקיים ואנו נכנסים למיטות צחורות… המושב עושה רושם אגדתי"
העולים שהגיעו באמצע הלילה – פיזרו בפרדסים

 

ה"אסימי" היתה צריכה להוריד עולים בחוף כפר ויתקין וה"קאטינה" בחוף חבצלת השרון, שמצפון לנתניה. מהחוף אותתו לספינה אלא שה"פָּנָגיָה" ועליה שלוש מאות עולים טעתה – והגיעה לחוף כפר ויתקין, אליו ירדו המעפילים.

בילדותי סיפרה לי אימי על קבלת העולים בכפר. העולים רוכזו בבית העם, קבלו בגדים חדשים וממנו חולקו לבתי החברים. חלק מהעולים נשארו בבית העם. לביתנו הגיע מעפיל. בבית היה חדר שינה אחד בו ישנו הורי ואנוכי, ילד בן שלוש. אימי חיממה דוד מים על הפרימוס במקלחת, העולה התרחץ, ושכב לישון על הספה בחדר האוכל הקטן. לפנות בוקר העירו אותו ואת כל המעפילים ופיזרו אותם בפרדסים, מחשש שיתפסו על ידי המשטרה הבריטית. מאיר כספי סיפר לי, כי אימו שרפה בבוקר את כלי המיטה בה ישן העולה בביתם, כיוון שהיו מלאים בפשפשים העולים על ה"קאטינה" היו אנשי בית"ר וכשהגיעו לכפר קראו את סיסמתם "תל-חי".

הספינה "אסימי" לא התקרבה לחוף באותו לילה, כי הקברניט שלה חשש מתפיסתה על ידי המשטרה הבריטית ורק בליל המחרת הורידה חלק מהעולים לחוף. אנשי בית"ר מנתניה שחיכו לעולי ה"קאטינה" בחוף חבצלת השרון, עמדו על הטעות, הגיעו לכפר ויתקין בבוקר ודרשו לקבל את העולים "שלהם". ואכן, העולים פונו באוטובוסים לנתניה וכנראה גם לחדרה. חלק גדול מעולי בית"ר נקלטו בנתניה.
לסיפורה של אימי היה המשך. אחרי פרק זמן, הגיע לביתנו "הכשריסט" שהיה למעשה פועל חקלאי שעבד במשק וגר בביתנו, במקום אבי שעבד בעבודה ציבורית בחלק גדול מימי השבוע. כשנכנס הבחור למקלחת ודאי זיהה במראה שהיתה מעל הכיור, שהוא היה העולה שהגיע לביתנו בלילו הראשון בארץ.

זו הייתה מראה קטנה במסגרת של תמונה שהייתה מוצבת באלכסון כדי שאימי, שהייתה נמוכת קומה, תוכל להשתמש בה. את המראה הזו תליתי למזכרת בסככה שבחצר ביתי, ליד כלים ישנים אחרים אותם אני שומר.
בסוף שנות ה-90 ישבנו באחד הערבים על שפת הים בחגיגת יום הולדת וסיפרתי לנוכחים במקום את סיפור מעפילי ה"קאטינה" וה"אסימי". ואז אמרה אחת הבנות: "הורי נפגשו לפני נישואיהם בספינה "אסימי". אימי ירדה לחוף בשבי ציון שבצפון הארץ – ואילו אבי ירד בחוף ניצנים שבדרום."

מאבקים פוליטיים

לפני מספר שנים, סיפר לי חבר כי שמע מבנו של אחד המעפילים, וייס-מנתניה, את הסיפור הבא: המספר היה פרופ' זאב צחור ז"ל, שהיה בזמנו מזכירו של דוד בן גוריון בשדה בוקר, ומאוחר יותר ראש מכללת "ספיר" שבנגב המערבי. לדבריו, שמע מאביו כי אנשי כפר ויתקין קיבלו את העולים ה"בית"רים" ב"פנים חמוצות" – כלאו אותם בבית העם שבכפר והם שוחררו רק אחרי שהגיעו למקום אנשי בית"ר מנתניה ואיימו לשבור את הדלתות של בית העם. התקשרתי אז לזאב צחור וניסיתי לשכנעו שהסיפור שלו אינו משקף את האירועים באותו לילה. לא בטוח שהצלחתי. זאב סיפר שסבלם של מעפילי ה"קאטינה", ששהתה בים כשלושה חודשים, היה גדול משל כל ספינת מעפילים אחרת באותה תקופה.

באחרונה שמענו במתנ"ס בכפר ויתקין הרצאה של הסופר יגאל צחור, חבר קיבוץ רביבים, אחיו של זאב, ובפתח דבריו סיפר יגאל שאביו הגיע לארץ לחוף כפר ויתקין באניה "קאטינה", כאשר חברי כפר ויתקין ניסו למנוע את ירידתם לחוף, והספינה הורידה חלק מהעולים בחוף אחר. ניסיתי להבין, מניין באו ההאשמות הללו, שאינן תואמות את הסיפור האמיתי שאני מכיר. כל חברי כפר ויתקין מדור המייסדים הלכו לעולמם לפני שנים רבות. גם חלק מבני הדור השני כבר אינם. אך ישנם בכפר עוד עשרות בנים שזוכרים ויודעים כיצד קבלו את העולים בכפר. מספר המיטות שהוכנו בבתי החברים למעפילי ה"אסימי" שהיו צריכים להגיע לכפר ויתקין היה קטן ממספר המעפילים שהגיעו ב"פאנאגיה" ובהאניה "קטינה". בכפר הכינו רשימות של בתים קולטים, בגדים חדשים, מים חמים לרחצה, ארוחה, מיטה וכו'.

ב"פאנאגיה" הגיעו יותר משלוש מאות עולים, ולפי גירסה אחרת 365**. העולים הלכו ברגל משפת הים לכפר ויתקין בקבוצות של חמישים איש, שחולקו לבתי החברים לפי התכנון. העולים האחרונים נשארו בבית העם, כיוון שהיה קשה למצוא להם מקומות בבתים לקראת סוף הלילה. צריך לזכור שבתי הכפר באותה עת היו קטנים וגם כחודשיים לפני כן קלט הכפר למעלה מחמישים בני נוער מ"עלית הנוער" מוינה, בירת אוסטריה (אותם נערים שהקימו ב-1942 את מצפה "בית אשל" ממזרח לבאר-שבע).

מרדכי מירסקי, מבית ינאי, שהיה נוטר על החוף באותו לילה, כתב שהקבוצה האחרונה של העולים עזבה את החוף בשעה 3:00 לפנות בוקר. כחצי שעה לפני שעבר במקום הפטרול (הסיור) של המשטרה הבריטית. דב גרשוני, מכפר ויתקין, כתב: "ברור שקבלנו את העולים מאניית א.צ.ל (בית"ר) כמו את אלה מאוניית ההגנה."

עדות המעפיל 

ולסיום אביא את דבריו של אחד ממעפילי ה"קאטינה" – שמעון בוקס, שקיבלתי מ"ארכיון מחנה המעפילים בעתלית":
"אם בתחילת המסע היינו משוכנעים שיותר גרוע לא יכול להיות, במשך המסע נעשה המצב קשה, הגענו לקצה גבול הסבל, אנו צירוף של עצמות וסחבות… שרועים באדישות, איש על גבי רעהו… לעשיית הצרכים, היה צורך לטפס ולעלות על קרש מעל הים, והרוח השיב את הצרכים על האנשים השרועים, ומי שלא יכול היה לטפס, עשה הכל מתחתיו… איבדנו כל צלם אנוש…
"בשביעי של פסח התקרבנו לחוף בפעם הרביעית… בערך בשעה 22:00 הטילה הספינה עוגן קרוב מאוד לחוף… למראה הארץ, נשכח הכל, נולדים בך כוחות חדשים… מגיעים ריחות של פרדסים הנוסכים בנו שיכרון… ב-01:00 ירדתי לסירה, אחרי רגעים מספר אנו על החוף.

"הסירה אינה מגיעה ממש לחוף, ואת המרחק שנותר אנו עושים ברגל בתוך המים, המגיעים למחצית הגוף. מובילים אותנו למושב בקבוצות של חמישים. מכניסים לכל בית שניים מאיתנו (היו הרבה בתים שרק אחד ג.ח)… לפנינו שולחן ערוך בכל טוב ממאכלי פסח… אנו מתקלחים, נותנים לנו בגדים נקיים ואנו נכנסים למיטות צחורות… המושב עושה רושם אגדתי… באיזה אורח לבבי קיבלו אותנו… מה יפית כפר ויתקין! אני מתעניין האם כולם קיבלו מידה כזו של הכנסת אורחים? מתברר שסיפור הכנת האורחים חוזר על עצמו וזה עושה עלי רושם עצום. מישהו מעיר 'הרי אנו טרנספורט רוויזיוניסטי… והנה כלל לא בדקו בציציות!'… 'השעות שבילינו בכפר ויתקין משאירות עלינו רושם בל ימחה'." עד כאן דבריו של שמעון בוקס. אני מבין את העולים שלא נמצאו להם מקומות בבתי הכפר ונשארו מלוכלכים ועייפים בבית העם. אני בטוח שדאגו להם, אך בוודאי שלא הייתה זו אותה קבלת פנים כמו בבתי החברים. לפנות בוקר העבירו את כל העולים שהגיעו באמצע הלילה לפרדסים, מחשש שהמשטרה הבריטית תגלה אותם ובבוקר הגיעו אוטובוסים שפיזרו אותם ברחבי הארץ.

מקורות:

סיפור של סמוסה (שמואל) גבריאלי (ממייסדי כפר ויתקין) , עלון המועצה האזורית עמק חפר, יוני 1980

סיפורים בחוברת "ראשית ההעפלה לא"י בעמק חפר – שנים 1934 – 1939", מרדכי מירסקי (ממייסדי בית ינאי), פנחס גלברט (עולה ב"קטינה" וחבר כפר ויתקין, דב גרשוני (ממייסדי כפר ויתקין), אמנון גיסר (בן למייסדי כפר ויתקין), דב מגן – ברצ'יק (מעפיל בספינת וולוס ב' ומפעילי ההעפלה והעליה לארץ). החומרים לחוברת "ראשית ההעפלה" נאספו על ידי אמנון גיסר, איתן גל ויצחק סברדלוב.

** שאר המעפילים נתפשו ע"י הבריטים

לא האשמתי – העולים שהגיעו באמצע הלילה

הסופר יגאל צחור, חבר קיבוץ רביבים, מסר בתגובה: "למרות שגדעון מתעקש על כך, מעולם לא האשמתי את חברי כפר ויתקין שמנעו את ירידת המעפילים לחוף. באירוע שהתקיים במאי השנה בהרצליה לציון 80 שנה לאוניית המעפילים קאטינה, אירוע שהייתי אחד ממארגניו, אמרתי שיש גרסה האומרת שחברי הכפר לא רצו לקלוט את העולים, כיוון שהמתינו לאוניית מעפילים של ההגנה (אסימי), מה שנשמע הגיוני כי לא היו מספיק בתים לשכן את כולם והעליתי את השאלה, האם מנעו אנשי כפר ויתקין את ירידת העולים מקאטינה לחוף? אך לא האשמתי איש. וודאי שהיו חברים בכפר ויתקין שבאופן פרטני אירחו את העולים בביתם, כולל את מפקד האוניה – והיה זה בהחלט דבר יוצא דופן וראוי לציון באותם ימים."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

קטנות קיבוציות: לפעמים החושך שורה ראשונה לפעמים החושך – כה רחוק מאורות –  מזהיר כמו הענוג שבאור היקרות. דין התנועה לבי לבי על מי שקיבלו בשעתו את "דין התנועה" ונאלצו לבצע תפקידים שלא רצו
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן