אלי ממשיך לעמוד בראש עמותת "חוג העמקים", מעצמת תרבות רבת זרועות; הוא מנהל קרב עיקש נגד ההפרטה ומתגייס למשימות חברתיות. עם נופך דאגה לבאות, הוא אומר: "כיום כבר קשה לומר שבגבע הכל בסדר"
לאלי גורן מקיבוץ גבע, יש תאום זהה בשם עזר, שחי בעומר. ביחד הם אלי-עזר. בפינצטה לא תבחין ביניהם. כשראיתי את שניהם בבית האח עזר, באמת לא הבחנתי. כמעט אותו דבר. סביב הדמיון הזה צמח הרבה פולקלור. סיפור אחד שמעתי מפי אלי אי שם בסוף שנות ה-70 של המאה שעברה.
הוא היה אז מזכיר הנוער העובד והלומד, אני ריכזתי את גרעיני עודד. היינו בדרכנו חזרה מדימונה לתל אביב, מנסים לפרק את העייפות בדאחקות. וכך סיפר: "אחי ואני היינו מפקדי מחלקות בנח"ל. לילה אחד עזר היה במסע ניווטים עם המחלקה שלו סמוך לצומת גולני ואני עם המחלקה שלי באזור קיבוץ חוקוק.
המח"ט פגש את עזר בצומת גולני כדי לקבל דיווח על הניווט. כשהגיע לאזור חוקוק, כ-20 קילומטר משם, הוא פגש אותי ושאל מופתע: 'איך זה שאני [המח"ט] נוסע באוטו ואתה הולך ברגל ומגיע לפני? קלטתי את הפואנטה ועניתי לו: 'מה אתה לא מכיר את דרך הקיצור?'".
סיפור "צבאי" אחר שצרוב בזיכרונו של אלי, היה אירוע לידתה של בתו סיגל: "הייתי אחראי במלחמת ההתשה בתעלה על ארבעה מוצבים. הייתה הפגזה נוראית. כולם היו מחופרים במעוזים. באמצע ההפגזה פתאום הודיעו ברדיו: 'אלי גורן, נולדה לך בת'. ככה שלחו אז הודעות. זה היה מרגש".
חוג העמקים – מפעל חיים
בגיל 90 אלי כמעט במלוא אונו. לאחרונה הוא ניהל עוד קרב בלימה נגד ההפרטה בגבע, שכבר זוכה לתמיכה של כמעט שני שלישים מן החברים, אבל לא מגיעה לרף הנדרש של 75 אחוז. להפך, בהצבעה האחרונה מספר המתנגדים אפילו קצת גדל, אבל יותר מסיבות כלכליות ופחות מסיבות רעיוניות. ענייני הדיור לא סגורים, יש משפחות מרובות ילדים החוששות שייקלעו למצוקה ולכן לא ממהרים לתמוך.
"אני מניח שמי שדורשים שינוי יבקשו עוד הצבעות", אומר אלי, "אבל יש כל כך הרבה פרכות בתוכנית, שגם התומכים בהפרטה מבינים אותן. לכן, להערכתי, זה לא ייגמר בקדנציה הנוכחית".
בקיצור, אתה לא רוצה שזה יקרה בימי חייך.
"אין קשר. אני רוצה לחיות במקום שמקיים את שוויון ערך האדם. מקום בו כל זקן וילד בריא וחולה יחיו בקומה זקופה לכל אורך חייהם. יש כאן שבר עמוק, שגורם לאנשים לראות רק את עצמם, בלא לראות את זולתם. זה תהליך עולמי, הוא לא קורה רק בארץ. אני עושה באופן חיובי את מה שאני יכול. לצערי יש התרופפות של החישוקים החברתיים ושל הערבות ההדדית. דירוג אנשים לפי משכורות והפיכת כל דבר לרכוש פרטי, מורידים את האנשים לגובה דשא. חושבים רק על הגרוש. זה עושה את האנשים רעים. אני מחפש רק את מה שטוב באנשים".
יותר מכל אוהב אלי לספר על "חוג העמקים" שזה פחות או יותר, מפעל חייו העיקרי שקיים כבר יותר מ-40 שנה. מאז 1994 הפך החוג, שפועל בהתנדבות, לעמותה מוכרת המפרסמת בתקשורת האזורית את תכנית הפעילות השנתית שלה, הכוללת שלל נושאים: כנסים, הרצאות, חוגים, טיולים, ערבי שירה ולאחרונה גם סיוע לבעלי צרכים מיוחדים ובמקרי חירום. שותף מרכזי להקמת החוג היה רן שריג מבית השיטה, שהלך לאחרונה לעולמו. יעקב חזן אמר פעם שלשיבה טובה יש מחיר – פרידה מהרבה חברים. כך חש גם אלי. לשאלתי מי הכי חסרים לו, הוא עונה: "יש הרבה, אני צריך לחשוב על זה".
איך קם החוג?
"היה אז תהליך של האיחוד הזוגי בתנועה הקיבוצית ("איחוד" ו"המאוחד"). מוסה חריף, מזכיר האיחוד דאז, עצר את האיחוד מסיבות פוליטיות. ב-1980 הייתה התמודדות של יגאל אלון ובהמשך של רבין, על ראשות המפלגה, שהוא לא רצה בה מחשש שמעמדו הפוליטי ייפגע, ועיכב את האיחוד. בתגובה התכנסנו קבוצה של חברים בביתי, אני זוכר שהיו כאן נחום ורן שריג, נחמן רז, משה כלפון ואחרים והחלטנו להקים חוג שיאחד את התנועות הקיבוציות מלמטה. זה התרחב לכל האזור והפך לדבר גדול. בפעילויות החוג משתתפים כאלף איש. באים מעפולה, מבית שאן, מחבל תענך".
פרסים למפעל תרבותי
ההתחלה הייתה בחוגי יהדות והתרחבה לשלל תחומים. "יצרנו קשר עם משרד החינוך והבאנו את המרצים הטובים ביותר בארץ", נזכר אלי, "לחוגי היהדות הגיעו 400 חברים, מעטים מהם נשארו בינינו היום. מה שייחד אותנו זה שיתוף הפעולה האזורי, שהתקיים בתקופה שהיה בה הרבה מתח פוליטי בין הקיבוצים לשכניהם. אנחנו עושים הכל בהתנדבות, בלי משרד ובלי מזכירות, זה מאפשר יציבות כספית לעמותה. כל מי שרוצה לשיר, לרקוד, ללמוד, במחיר סמלי יכול לעשות את זה כאן. על 40 הרצאות בשנה (היום זה בזום) משלמים 250 ש"ח. יש לנו קהל גם בארה"ב. הערב יתקיים עוד מועדון זמר עם שרהל'ה שרון. אני עושה הרבה תרבות וממשיך לכהן כיו"ר העמותה. לא רוצים להחליף אותי".
חבורת הגבעטרון עדיין פעילה?
"כן, גם הם נעזרים בעמותה. נותרו בלהקה ארבעה חברים מגבע, היתר הם מן האזור. ב'אירוסים' של בית אלפא נותרה רק חברה אחת מן הקיבוץ. אין צעירים מקומיים שייכנסו לנעלי הוותיקים שפרשו".
אלי גאה מאוד בשלושה פרסים שקיבל החוג בתחום של תרומה לתרבות היהדות: "פרס מיו"ר הכנסת שניתן ליואב נחשון ז"ל (פעם סולן הגבעטרון) ולי בשנת 2000; פרס ע"ש יעקב אגרסט, חלל במלחמת יום כיפור, שהעניקו לי הוריו, באותה שנה; ופרס מטעם משרד החינוך בנושא, שהוענק לנו בשנת 2012. מכל הרשויות בארץ, בחר בנו משרד החינוך במקום הראשון. אנשים חיצוניים השותפים לפעילות שלנו הגישו את מועמדותנו לפרס. אני אפילו לא ידעתי על כך".
בשנים האחרונות מגייסת העמותה תרומות לטובת מפעלים חברתיים ובעלי צרכים מיוחדים. כך, למשל היא התגייסה לחילוץ מטיילים ישראלים שנתקעו במדינות דרום אמריקה בתקופת הקורונה והיו צריכים לחזור בדחיפות לישראל, בהם חולי לב וסרטן.
"עשינו לילות כימים כדי להטיס 156 ישראלים מרחבי דרום אמריקה לפנמה, שם חיכה להם מטוס חכור של אל על, שהביאם לישראל", מספר אלי.
כמי שמקושר מאוד לשכנים באזור, מה דעתך על פרשת האסי?
"מבחינת החוק ניר דוד צודק. זה קנאה בקיבוצים, שמבעבעת החוצה. מה שאני מנסה לעשות באזור שלנו, זה ליצור מכנה משותף. נראה שאי אפשר להשיג את זה בכל מקום".
להפיק עיתון ממיץ
אלי חי עם בת זוגו (השנייה) ברנדה, שהגיעה לגבע מבית העמק. הילדים של שניהם לא חיים בקיבוצים. הביוגרפיה של אלי כוללת 62 שנות עבודה בפרדס (שחוסל). שתי כהונות כמזכיר הנוער העובד ושלוש כהונות כמזכיר קיבוץ.
ברנדה היא במאית תיאטרון במקצועה וכך נכנס גם תחום זה לפעילותה של העמותה. יש כאן שתי קבוצות תיאטרון – אחת בתמרת ואחת בגבע, שמעלות גם קלסיקה בריטית בתרגום לעברית. עוד קבוצה, של יוצאי אתיופיה, פועלת בבית שאן וממחיזה את סיפור עליית הקהילה ארצה. פעמיים זכה תיאטרון העמקים בפרסים בתחרויות של תיאטראות קהילתיים במסגרת פסטיבל "כל העולם במה" המתקיים בצוותא.
אפיזודה כמעט נשכחת אך לא בלתי חשובה בביוגרפיה של אלי, הוא הירחון הצנוע והחינמי "במקום" של הזרם השיתופי, שנולד, בעצם, ממיץ פומליות ופעל בשנים 2014-2010. הייתי ליד עריסת לידתו וכתבתי בו. חוץ משכר צנוע לעורך/ת ועבור ההדפסה, הכל נעשה בהתנדבות. העיתון הונח בערמה בכניסה למזכירות של כל קיבוץ "כמו פעם".
אלי גורן: "ביקר אותנו לורד אנגלי בשם בוב, שהיה פעם מתנדב בקיבוץ. הוא בא אל ברנדה שהיא אנגליה במקור וטיפלה במתנדבים. הלורד בוב השווה בין בית הלורדים שבו כיהן לבין מה שראה בגבע ואמר שבית הלורדים נראה כמו בית קברות. חסר חיים. בעת ההיא עבדתי בפרדס וסחטתי הרבה מיץ פומליות. הלורד לא ידע מה זה פומלית. נתתי לו לשתות, וזה קנה אותו. הוא אמר בהתפעלות: 'טעם כזה לא היה לי בחיים'. הנכד שלו, שגם הוא היה כאן מתנדב, אמר לי: 'מאה אלף דולר זה כלום בשבילו, תבקש ממנו'. ביקשתי. הלורד אמר לי: 'למי אני אתן כסף אם לא לכם'? אז הוא תרם לנו כסף והחלטנו לממן בו עיתון של הזרם השיתופי. הדפסנו אותו במשך ארבע שנים עד שלורד בוב נפטר ממחלה והתרומות נפסקו. לצערי, המטה השיתופי לא המשיך בזה, למרות שיכול היה להרים את זה בקלות. העיקר שהם רשמו את העיתון על שם המטה ולא על שם עמותת העמקים שגייסה את המימון".
מאחד תנועות הנוער
בגיל 90 ראה אלי הרבה ועשה הרבה מאוד וממרום גילו יש לו זווית ראייה רחבה על מצבנו. בהקשר זה אני מזכיר לו שפעם כששאלו "איך בגבע?", התשובה האוטומטית הייתה: "בגבע תמיד הכל בסדר".
עדיין הכול בסדר בגבע?
"אינני יכול להגיד כך. המצב הכלכלי לא טוב כרגע, יש מחלוקת גדולה סביב ההפרטה, יש את תביעת הענק על סך 52 מיליון ₪ בנושא מיזם הטורבינות, כך שיש הרבה מה לתקן. אני מאוכזב ממה שקורה היום. עצוב לי שהשקפות העולם ההומניסטיות שלנו, הולכות ונעלמות, למול תפיסות קפיטליסטיות ולאומניות. מי שמכיר את ההיסטוריה היהודית יודע שתקופות של קיצוניות לא עשו טוב לעם שלנו".
איך להערכתך, ייגמר סיפור הטורבינות?
"בשביל שמנהל המקרקעין יפשיר את הקרקע להקמת הטורבינות, צריך אישור אסיפה שלא ניתן. לדעתי סכום התביעה הענק נועד להפחיד אותנו וזה מצליח בשוליים. 30 ממתנגדי הטורבינות מציעים ללכת לבוררות כדי לא לסכן את הקיבוץ. אני מעריך שבסוף יהיה משפט. עורכי הדין שלנו חושבים שאין 'קייס' נגדנו. אנחנו נעזרים גם בעורכי הדין של קיבוץ יזרעאל. אני מניח שתהיה קלפי נוספת על השאלה לאיזה כיוון ללכת. כיום יש רוב עצום נגד הטורבינות. קשה לדעת איך זה ייגמר".
אתה מרגיש שהטבעת חותם בשלל פעילויותיך?
"מה שממלא אותי סיפוק היא פעילות העמותה שמקיפה המוני אנשים. בקיבוץ באזור ובתנועה, הותרתי עקבות. כמזכיר תנועת הנוער העובד, איחדתי אותה בשנת 1959 עם התנועה המאוחדת. שתיהן היו לתנועת נוער העובד והלומד, כפי שהיא היום. הייתי חבר לשכת מפלגת העבודה, אבל לא השפעתי שם בכלום. גם לא במדינה. אין לי קשר מיוחד לתנועה הקיבוצית, אינני חש שמזכירות התנועה מייצגת אותי".
