גיא גולן רפתן מבאר טוביה – מספר על משק גולן
לגיא גולן ממשק גולן (משק הקיים 95 שנה) בבאר טוביה, חשובה רווחת העובדים, רווחתן של הפרות ובעלי החיים במשק וגם התנאים בהם גדלים הענבים אותם החל לגדל כשהתפנו שטחים במשק. הוא נולד בבאר טוביה לפני 61 שנים והחל לעבוד במשק בגיל צעיר מאד. כשההורים נסעו ללוויה, כשהיה בן 7, הוא ניהל את משמרת הערב ופיקד על איש גדול וחזק שעשה את מה שגיא הקטן אמר לו. בראיון עם גיא, אנו מגלים שהוא נכד לסבתא צברית קפדנית שעוד זכרה את הטורקים בגדרה, שומעים על הפרה ששרדה שנים רבות ונשארה במשק גם אחרי שאביו נפטר, רק בגלל צבעה החום, ומבינים מדוע לא היה בוחר בשום דבר אחר, חוץ מעבודה ברפת.
"נולדתי בבאר טוביה לפני 61 שנה, ומגיל מאד צעיר אני ואחיי עובדים במשק עם אבא. אנחנו שלושה בנים ואבי נפטר לפני 3 שנים בערך." פותח גיא וממשיך "אבא עבד עד סוף ימיו ברפת ונפטר בגיל 83. הוא קיבל את המשק מהוריו מקימי מושב באר טוביה שהוקם בשנת 1930.
הסבים שלי התפרנסו ממה שגידלו. בכל משק בבאר טוביה הייתה פרה, ומסיפורים ששמעתי הייתה תקופה שהתושבים יצאו באופן משותף למרעה עם הפרות. הייתה תורנות שבה כל פעם מישהו אסף את הפרות של כולם ויצא למרעה.
עד תחילת שנות ה-2000, מושב באר טוביה היה מושב עם אגודה, ממש כמו קיבוץ. כל משק אומנם היה פרטי, אבל התנהלנו בצורה משקית-קיבוצית. ההתחשבנות הכלכלית הייתה בדיעבד ולא תמיד ידענו מה יש לנו או אין לנו מבחינת כסף. מי שלא הבין כלכלה לא ידע איך להתנהל. כל אחד קיבל חשבון רטרואקטיבי וגילה מה מצבו הכלכלי."
איך אתה מסביר את זה?
"היו כאן אידיאלים כמו עבודה עצמית, עבודה יהודית. היום זה נראה טריוויאלי שעובד ברפת פועל תאילנדי, אבל פעם כל העבודה הייתה עבודה עצמית שנעשתה בידי המשפחה. מגיל צעיר התחלנו לחלוב לבד את הפרות וכל נסיעה מחוץ למושב הייתה חייבת להיות רק אחרי שההורים וידאו שיש מישהו שיחלוב את הפרות בערב."
השינוי בשנות ה-2000 בתפיסה השיתופית, השפיע גם על החברתיות בקהילה?
"בעבר, היו הרבה אנשים שעשו שיתופים, למשל מרכז מזון היה ענף משותף לכולם, היה פה מיכון פעיל שעסק בקציר של התחמיצים והיה משותף לכולם. בשנות השיתוף הטובות הייתה אווירה של ביחד, משהו הרמוני יותר, אבל לקראת סוף הדרך – בשנת 2001 – האגודה שינתה את פניה ואז הייתה אווירה קצת "חמוצה". זה קרה משום שאנחנו כרפתנים הרגשנו שבנינו את הענפים האלה ושבזכות הפעילות שלנו, אותם ענפים התפתחו ושגשגו. לעומת זאת, אנשים שלא תרמו למערכת, שגידלו במקרה הטוב קצת פרחים או במקרה הרע לא גידלו בכלל, רצו לקבל את הנתח שלהם גם מהפעילות של המשקים. אבל ההרגשה הזאת עברה מזמן וזה מאד רחוק מאיתנו. עברו 25 שנה מאז הפירוק, וזה מרגיש משהו שהנחנו בעבר."
"היום הקהילה שלנו מחוברת." מסביר גיא "היום זה נראה לחלוטין אחרת. מה שגיבש אותנו כמושב היה מרכז מזון שנשאר בידי הרפתנים. היו כל מיני ניסיונות למכור את מרכז המזון לכל המרבה במחיר ולכל מיני ארגונים גדולים, אבל הצלחנו כרפתנים להשאיר את זה בידיים שלנו ועד היום מרכז המזון מנוהל בבעלות רפתנים. זאת יחידה כלכלית בפני עצמה וגם משהו שמייחד אותנו. אני לא צריך להכין את האוכל לבד ולא תלוי במישהו שיספק לי אותו. יש בזה הרבה הגיון שזה משותף ומרוכז במקום אחד. כי אם לא היה שיתוף, היו הרבה מרכזי מזון, כל רפת הייתה בונה מרכז מזון אז זה היה מוריד את איכות החיים במושב עם אבק, זבובים, ריח וכולי."
"הפרה הג'ינג'ית שעקפה את אבא שלי"
מושב באר טוביה, הסמוך לקריית מלאכי, נחשב לאחד מאבות תחום רפתות החלב בישראל ומייצר מדי שנה כ־40 מיליון ליטרים. גיא מנהל שני משקים צמודים, לאחר שאחיו עזבו את המשק, אחד חקלאי בערבה והשני עזב לארה"ב:
"מעולם לא עזבתי את המשק" ממשיך גיא "מהיום שהשתחררתי מהצבא אני פה. אחיי עזבו: הראשון עזב כדי להיות חקלאי בערבה והשני גר הרבה שנים בארצות הברית.
אתה חושב לפעמים מה היה קורה איתך? אולי אתה יכולת לעזוב? לעשות קריירה אחרת?
"אני יכול לומר שכשהייתי בן 23 לפני 40 שנה, היה פה בשכנות למשק של אבי משק למכירה. אבא שלי שאל אותי עוד לפני שהתחתנתי "מה דעתך שנקנה את המשק הזה?" ואמרתי לו "אתה יודע מה, בוא נעשה את זה." לא חשבתי על נדל"ן או על משהו אחר, חשבתי על התפתחות האישית שלי, אמרתי לו שזה נותן לי כיוון לחיים. זה לא היה לי ברור שאני אהיה בן ממשיך, אבל מצד שני כשהייתה הזדמנות קניתי את המשק ויש לנו עכשיו שני משקים צמודים בשכנות שאני מנהל."
ואיך אבא פעל במשק כשהתבגר?
"אבי נפטר בגיל 83 ובשנים האחרונות שלו היה שותף מלא לכל ההחלטות וקולו נשמע, בזמן שמי שניהל בפועל את המשק זה אני. אבא היה פעיל, האכיל את הפרות והיה כאן הרבה. לאבי הייתה פרה שחיה עד היום, היא "עקפה אותו בגיל. כמו שאומרים…" גיא צוחק "הפרה חיה עד היום בזכות הצבע החום שלה. זאת פרה חומה ג'ינג'ית שהסכין ריחפה מעל ראשה כמה פעמים אבל היא חיה עד היום כי היא חומה. הפרה הזאת לא גיבורה גדולה, אבל היא נכנסה להריון כל שנה, המליטה הרבה והיא איתנו עד היום. היא נקראת פרה 2017 כי אין אצלינו שמות לפרות."
מלבד הפרה הג'ינג'ית יש עוד פרות ייחודיות במשק?
"את הפרות הטובות אנחנו לא זוכרים, כי פרה טובה עושה את העבודה שלה מבלי שאדע את הבעיות שלה. היא נכנסת להריון, היא לא חולה. הפרות שאני לא מכיר הן הפרות הכי טובות.
יש סיפור ששמעתי על המשק שבמלחמת השחרור נפלה פצצה בחצר ורסיס עשה חור לאחת הפרות בפה, ממש עבר לה מצד לצד. הפרה טופלה אבל כל פעם שהיא שתתה מים זה השפריץ מהחור. אז ילדים מהגן ילדים באו לראות את הפרה הזאת."
מדהים שהיא שרדה!
"היא שרדה, כי פרות הן חזקות. יש סיפורים שהבת שלי שאחראית על בריאות הפרות במשק מספרת לי, כמו על פרה שכמעט מתה והחלימה לגמרי ואפילו המליטה. או על עגלה חולנית שהתחזקה וכעת ממליטה והיא בריאה וחזקה. יש הרבה סיפורי תקומה של פרות."
סבתא ציפורה הקפדנית וטורקים מגדרה
גיא הוא דור שלישי בישראל. סביו הקימו את באר טוביה, וסבתו הקפדנית ציפורה, דאגה שהכול יהיה מסודר ונכון במשק. על דרכו כילד קטן ברפת, הוא מספר:
"כשנולדתי הסבים שלי היו פה. כשהתחלתי לעבוד במשק סבא וסבתא שלי ניהלו אותו ולי ולאחיי היו תפקידים שונים. סבתי ציפורה הייתה אישה קפדנית ושמה לב לכל דבר במשק. כשנתנו ירק ותערובת לפרות והיינו קטנים, אז לא היה לנו כוח של מבוגר, לכן אם הייתה נשפכת תערובת, אנחנו היינו צריכים לאסוף את זה. זה לא יכול להישאר על האדמה, אפילו גרגירים קטנים סבתא ביקשה שנאסוף ונוסיף לירק. זה חינוך מגיל צעיר לחסכון, לא לבזבז. סבתי נולדה בגדרה והייתה בת להורים שבאו מרוסיה. סבתא הייתה כל כך עתיקה שהיא אפילו זכרה שהטורקים הסתובבו בגדרה."
"בתור ילדים היינו הולכים לקצור אַסְפֶּסֶת, היינו מפזרים רעל עכברים, מעבירים קווים. אני התחלתי לעבוד ברגע שהרגל שלי הגיעה לקלאץ' של הטרקטור. כשהייתי בן 7, קרוב משפחה שלנו מקיבוץ בית אלפא נהרג. הוריי נסעו ללוויה ואותי השאירו במשק. ההורים הביאו מישהו גדול וחזק שיכול פיזית לעבוד ברפת, אבל הוא לא ידע שום דבר על העבודה, אז אני בתור ילד בן 7 הפעלתי אותו: אמרתי לו "תפתח את השער הזה, ככה תאכיל את הפרות, או תסגור את השער הזה." עשיתי את זה כל הערב כשהוריי היו בלוויה. זאת הייתה טבילת האש הראשונה שלי."
מי עובד איתך ברפת בימים אלה?
"כיום עובדים איתי ברפת הבן שלי – שגם עובד בעבודה אחרת – כי הוא למד הנדסאות מים ועובד במתקן התפלה במשמרות. אז כשיש לו ימים פנויים הוא עוזר. הבת שלי עובדת "און אנד אוף" במשק ואחראית על כל נושא הבריאות, נושאים כמו ביקור רופא והצד הבריאותי של הבקר. אני מנהל את המשק ו"ממלא חורים". אני מביא בלילה אם צריך ויש תפקיד לכל אחד. חוץ מזה עובדים כאן ארבעה תאילנדים שחולבים, מובילים אוכל, יש תאילנדי שמתעסק עם היונקים ועוד".
מה גודל הרפת של משק גולן?
"הרפת שלנו היא רפת מאד גדולה, כמעט בגודל של קיבוץ. המכסה שלנו היא 5 מיליון ליטר, יש לנו 400 חולבות, אין לנו כמעט עגלים כי לרוב אני מוכר אותם. חוץ מזה אנחנו מגדלים ענבים למאכל, ויש לנו 150 דונם ענבים. כשקם מרכז המזון זה ייתר את השימוש בקרקעות לגידול מספוא. האדמות התפנו – לא רק לנו אלא להרבה אנשים במושב – אז התחלנו לגדל אפרסקים, רימונים, אפרסמון. בסוף שנות ה-80 כבר למדנו לגדל ענבים למאכל ומאז ועד היום יש לנו ענבים."
"חשוב לא להתייאש ולא לקחת ללב."
בימים טרופים, קשה לא לשאול את גיא, כיצד יוצאים ממשברים שקיימים בחקלאות, בעיקר בישראל?
"אני יכול לומר שכל משבר שחוויתי בחיים בפן המקצועי, החל ממחלה ברפת עד מלחמה, החיים לימדו אותי שבסוף זה עובר. כל משבר באשר הוא – אם זה קדחת שלושת הימים שתקפה לפני שנתיים באופן חריף את הרפת, או חוויה נוראית של קדחת קרציות שפקדה אותנו פה בצורה קשה – בסוף גם כשנראה שאתה בתהום הכי עמוקה, אתה יוצא מזה איכשהו. חשוב לא להתייאש ולא לקחת ללב."
"הרבה אנשים אוהבים להגיד שמצב הרפתות לא טוב, אבל אני במודע לא שידרתי ולא משדר מצוקה. יש אנשים שאומרים שייקחו לנו את המכסות ויהיה קשה ממה שעכשיו. אבל אני טוען (ואולי אני נאיבי) שלכל דבר לומדים להסתגל. אנחנו לומדים להסתגל למצבים חדשים: יהיו מכסות או לא יהיו מכסות? כמה נרוויח? היכולת שלנו לשלוט בזה יחסית קטנה, אבל אני מאמין באיכות המוצר, כי אם אני אדע לעשות חלב טוב, אם אדאג לרווחת העובד, לרווחת הפרה, לרווחת הענבים – המוצר יצא מוצלח ותמיד יהיה מי שיקנה את זה ויאהב את זה.
לעומת זאת, אם הכל נעשה קשה, הכול נעשה כדי לחסוך עד השקל האחרון, לחלוב לא רק את הפרה אלא את העסק , אז הכול ילך פחות טוב. בזה אני מאמין."
כיצד מרגיש לנהל משק תחת מלחמה, איך דואגים לבעלי החיים שנמצאים בסכנה?
"אני אוהב את בעלי החיים שלי ואכפת לי מהם, אבל בזמן המלחמה אני חושב המון על האנשים שחייהם נלקחו וזה הדבר שהכי כואב ומדאיג אותי. בזמן המלחמה הייתי עסוק באבדן האנושי הרחב שיושב לי על הכתפיים. הכרתי כמה אנשים שאיבדו ילדים. זה עומס רגשי שלקח את כל תשומת הלב שלי. מלבד זאת ב-7 באוקטובר כל התאילנדים, למעט אחד שנשאר, קמו ועזבו. נשארתי עם שני ילדים במשק, אחי שהתגייס לעזור ותאילנדי אחד שיודע מה קורה כאן ולכן לא עזב. אבל בסוף התאילנדים חזרו למשק, אז כל נושא הניהול היה מתוקתק כי הם ידעו את העבודה."
"רווחת בעלי החיים חשובה לי מאד"
"המשק שלנו מייצר חלב ובשר." ממשיך גיא "פעם היה סלוגן ש"פרה שלא קמה עושים ממנה פסטרמה" , אבל אצלינו רווחת בעלי החיים חשובה, ופרה שלא קמה היא כזאת שנעשה לה המתת חסד. פרה בריאה שסיימה את תפקידה ברפת הולכת לתעשיית הבשר, ומכיון שהטיפול בה טוב לאורך חייה, הבשר שלנו מגיע למסעדות פאר, זה בשר באיכות גבוהה, זה לא בשר לנקניק. ייצור בשר זה חלק בלתי נפרד משלוחת החלב, עם זאת, נעים להרגיש שהפרות חיות ברווחה. אני שם דגש על הצד האידיאולוגי. לדוגמה: כשהרפת גדלה והייתי צריך מקום לעגלות, זה היה על חשבון העגלים לפיטום, וויתרתי על פיטום עגלים לכן אני מוכר את העגלים בגיל שבוע. ככל שרווחת בעל החיים תהיה יותר גבוהה, זה תורם לרווחתי האישית. זאת אומרת שאין מצב שבעל החיים סובל ואני נהנה. מלבד זאת, רווחת האנשים שעובדים אצלי היא הכי חשובה. מבחינת העובדים, יש קאדר של פועלים לכן אם מישהו עייף תמיד יש מישהו שיעשה את העבודה שלו כך שהעובד יכול לנוח."
בחיים אחרים – היית רוצה להיות בעלים של רפת?
"יש בדיחה של חקלאים שאומרת ששלושה אנשים עלו לשמיים בטרם עת: עו"ד, רופא וחקלאי. המלאך גבריאל אומר להם "סליחה הבאתי אתכם מוקדם מידי, ובתמורה אני אחזיר אתכם חזרה לאדמה, איך שתרצו להיות." עורך הדין אומר "אני כל החיים סידרתי אנשים, אז אני רוצה להיות יותר אנושי יותר טוב, ורוצה להיות רופא." הרופא אומר "אני עבדתי מאד קשה המון משמרות, לכן אני רוצה להיות עו"ד לעשות לביתי וכך הוא חזר עו"ד." החקלאי אומר "אני רוצה להיות חקלאי עוד פעם." המלאך שואל אותו "למה?!" אז החקלאי עונה "כי בשנה הבאה אני הולך לעשות את המכה!"
וכך גם אני כל הזמן עם תובנות: אני שוקל אם להכניס חומרים חדשים לרפת, או לפעול בשיטות אחרות, תוהה איך אייעל דבר אחד או אחר – זה חלק מהמנוע שלנו כרפתנים ולא הייתי משנה את הבחירה שלי, גם אם השנה הבאה תהיה פחות טובה מהשנה הזאת. בכלל בצורת החיים שלנו, אני חושב שאנחנו חיים מצוין."
