התערוכה "מקומי" היא תערוכה קהילתית של תושבי שער אפרים, המוצגת בימים אלו ב"מידעת" (ספריה) של בית הספר התיכון במועצה אזורית לב השרון. זהו מיזם אומנותי יוצא דופן בו מוצגות שבע עשרה עבודות אומנות, המורכבות כל אחת משיר המשמש נקודת מוצא לעבודה ויזואלית. את הפרויקט יזמה והובילה מנדי קולדיצקי, חברת היישוב. בתום ארבעה חודשים של תהליך אומנותי-קהילתי הגיע לכדי תערוכה יפיפייה, בה אנשי הקהילה מתחברים לאומנות והאומנות מציגה את הקהילה.
כשמנדי ושרה יצרו ביחד
מנדי קולדיצקי עברה להתגורר בשער אפרים לפני עשרים שנה, במקצועה היא מורה למחול וכתחביב עוסקת באומנות בעיקר בציור ותפירה. עד שהחלה הקורונה העבירה מנדי חוגי מחול, וכשהחלו הסגרים מצאה את עצמה בביתה. "כל החוגים נסגרו, הילדים שלי גדולים וחיפשתי לעצמי תעסוקה."
במשך כל השנים בהן מנדי מתגוררת ביישוב היא מתנדבת לטובת הקהילה, אם זה בוועדות שונות, ביוזמה של פרויקטים ועד לאחרונה הייתה אחראית על החוגים ביישוב. "אני אוהבת להתנדב," היא אומרת. "כשהתחילה הקורונה חיפשתי למלא את זמני בעשייה שתמלא אותי. יש לי שכנה בשם שרה ויניק, שאני קוראת לה 'סבתא שרה', אנחנו ביחסי שכנות מצוינת כבר עשרים שנה.
"שרה היא ציירת בת שמונים. יום אחד כשהחלה הקורונה, נכנסתי לבקר אותה ואז עלה הרעיון שנשב ביחד ליצור. עשינו לעצמינו חוג יצירה פרטי – רק שתינו. מאד נהנינו. היינו יושבות יחד ומדברות, היא מציירת ואני תופרת והיה ממש נחמד. אחרי כמה מפגשים דיברנו עד כמה היצירה ביחד עושה לנו טוב, חשבנו שכולם יושבים בבית ומחפשים לעשות משהו עם עצמם.
"שיתפתי במחשבות את תמר אשר שהיא חברה טובה מהמושב. קצת לפני הקורונה תמר החלה לכתוב שירים ואף הלכה לחוג כתיבה. היא סיפרה ש'שפתאום באו לה המילים'. "מאד אהבתי את השירים שלה וגם את הרעיון שבן אדם יום אחד באמצע החיים מתחיל לכתוב, זה מקסים בעיני. החלטנו להתחיל לגלגל את הרעיון. יש לי הרבה ניסיון בארגון פרויקטים ביישוב, בהתחלה חשבתי להתמקד בשירים של תמר ולהזמין אנשים ליצור בהשראת השיר, אבל אז הבנתי שיש הרבה אנשים נוספים שכותבים ביישוב ורציתי לתת מקום לכולם.
"הוצאתי 'קול קורא' בקבוצות הפייסבוק והווטסאפ היישוביות, בפנייה לתושבים שכותבים ורוצים להשתתף בתערוכה. פנו אליי 14 תושבים שכותבים שירים. ביקשתי מכל אחד שישלח לי שני שירים. ואז הוצאתי 'קול קורא' נוסף ליוצרים המעוניינים להשתתף בתערוכה וליצור בהשראת שיר.
התחלתי עם קבוצת הכותבים, נפגשנו בזום וכל אחת ואחד הקריא את השירים שלו. היה מאד מרגש להכיר את השכנים באמצעות השירים. חלק מהם כתבו למגירה וזו הייתה הזדמנות עבורם להיחשף, ממש סוג של יציאה מהארון. שמענו את השירים והבנו שיש לנו עם מה לעבוד. במקביל התגבשה קבוצת יוצרים.
שלחתי לכל יוצר ויוצרת את השירים. בהתחלה שלחנו להם רק שתי שורות מתוך כל שיר וביקשתי מהם לבחור שיר שירצו ליצור בהשראתו. "כששלחתי את השירים דאגתי שמא יהיו שירים שלא יבחרו בהם, אך קרה ההיפך וישנם שירים שקיבלו שתי פרשנויות אומנותיות."
כל העבודה החלה באוגוסט האחרון. בתחילה חשבה מנדי שתוכל לעשות תהליך בין מי שכתב ומי שיצר, שיהיה מפגש אינטימי יותר, אך קשה להיפגש בזמן הקורונה והתברר לה שאנשים גם ביישניים. חשיפת השיר או היצירה בקהילה הספיקה לרובם. כל יוצר התחיל לעבוד על השיר שבחר או על בית אחד מהשיר. היצירה הייתה מגוונת וכללה ציור, פיסול, צילום, תפירה, עיסת נייר, ציור על זכוכית וקולאז'ים – וזה עבד מצוין.
מנדי: "ההזדמנות לכתוב וליצור ולהציג בקהילה מאד מרגשת. אחת המשתתפות חלמה כל חייה לכתוב ולא כתבה אף פעם, עד שנוצרה ההזדמנות הזו. זו הפעם הראשונה שהיא כתבה ודווקא השירים שלה נבחרו שלוש פעמים. גם לאומנים הייתה הזדמנות להיחשף בקהילה. מרים שר לדוגמה היא אומנית שציירה על זכוכית; רבקה חיים עוסקת בעיסת נייר הרבה שנים. היו שעשו עבודות קטנות וישנה עבודה שנקראת 'כתר הפסים' המשלבת ציור וקולאז' בגודל של מטר על מטר ועשרים. גם טווח הגילאים מגוון, מבחורה צעירה בת עשרים ועד סבתא שרה בת השמונים. התחלנו את התהליך באוגוסט והצגנו את התערוכה בסוף דצמבר – בסך הכל ארבעה חודשים של עבודה. כשהגענו לקו הסיום, כולם היו מאד מופתעים."
"יש כאן משהו מיוחד"
כך בתערוכה כל עבודה מורכבת משני חלקים: השיר והיצירה ומנדי מצאה את עצמה בתפקיד האוצרת. כששאלתי איך היה בשביל מורה למחול להיות לרגע אוצרת של תערוכה, מנדי משיבה: "נמנעתי מלקרוא לעצמי אוצרת, לא הנחיתי את הכותבים, לא שפטתי, לא הייתה הנחייה אומנותית – כולם יצרו איך שהרגישו ואני רק עודדתי אותם.
"בחרתי בקו הקהילתי, כולם שכנים, כולם רוצים להרגיש טוב, אבל יש גם תחרותיות סמויה. ה'ביחד' הקהילתי הוא החשוב ביותר. בהתחלה הצגנו במזכירות המושב. המזכירות הייתה מקום אפרורי – אז צבענו את הקירות. הייתה תמיכה גדולה של ועד היישוב וזו הזדמנות להודות לינון עמרם ולכל הוועד. אני חושבת שכמעט כל התושבים בשער אפרים ראו את התערוכה, כמו בכל תערוכה אפשר להעיף מבט ואפשר להעמיק."
מנדי: "כשאני אומרת תערוכה קהילתית – איך מדמיינים תערוכה כזו? חובבנית? קטנה? אולי אפילו קצת מעאפנה? אבל יש כאן משהו מיוחד."
תערוכה קהילתית לא מתארת את טיב האומנות המוצגת בה, אלא מהווה שיקוף של תמהיל האנשים המתגוררים יחד. קהילת שער אפרים היא קהילה מגוונת גם בתחום האומנותי. במושב מתגוררים אמנים שאמנות היא המקצוע שלהם ויש להם ניסיון רב.
יש גם את אלה שעוסקים כבר המון שנים באומנות כתחביב ורק מחכים להציג את יצירותיהם לעולם. יש כאלו שעוסקים בתחומים יצירתיים מסוג אחד וזו הפעם הראשונה שהם עוסקים בתחומי אומנות שכנים – וישנם תושבים שרק עכשיו העזו לרשום את מילותיהם על דף, וזו להם הפעם הראשונה שהם מציגים בתערוכה.
כל המשתתפים – מהאומנים המנוסים, דרך החובבים ועד חסרי הניסיון באומנות – כולם עברו ביחד תהליך, כולם חוו בתחילה ביישנות וסקרנות, היו שותפים להתרגשות ולפרץ היצירה שכבש את כולם ולקראת התערוכה חשו 'פחד במה' ובמילותיה של מנדי: "כוחה של הקבוצה הניע אותנו קדימה ודחף אותנו למעלה וזו בדיוק משמעותה של קהילה עבורי.
"התערוכה הוצגה למשך שבועיים במזכירות המושב, הזמנתי לתערוכה את מירב מגן מוסטקי, שהיא האחראית על המתנדבים במועצה. מירב התלהבה והציעה להעביר אותה למידעת (הספרייה) בתיכון האזורי. זו הזדמנות להודות למירב, לרני כליפא שקיבל את התערוכה בזרועות פתוחות ולרונית רופא-הדרי, מנהלת אגף החינוך. ובתקווה שהסגר ייגמר בקרוב – הציבור מוזמן להתרשם מכוחה של אומנות בקהילה."
קצת על שער אפרים
שַׁעַר אֶפְרַיִם הוא מושב באזור השרון בתחום שיפוטה של מועצה אזורית לב השרון. שמו של היישוב ניתן לו בגלל מיקומו למרגלות הרי שבא אפרים. שמו הזמני היה בארותיים ד', כשם המושב בארותיים הסמוך.
המושב הוקם בשנת1953 על ידי משפחות מעולי תימן שהגיעו מקריית שמונה. מתחילת דרכו היו בו 80 משקים חקלאיים. במהלך השנים נכנס המושב לחובות גדולים ובשנות התשעים החלו הסדרים, במסגרת חוק גל, ואושרה הרחבה הכוללת 350 יחידות דיור. האישור להרחבה חריגה זו ניתנה בגלל מיקומו הרגיש של המושב, על גבול הקו הירוק ובין יישובים ערביים. כיום מונה היישוב כ-1,800 תושבים.
מנדי מתארת אוכלוסייה צעירה ומגוונת, חיי קהילה עשירים, עם הרבה ילדים וצעירים. מכיוון שהם רחוקים מיישובים עירוניים, רוב התושבים מחפשים למלא אחר כל צרכיהם בתוך המושב. בימי שגרה זה בא לידי ביטוי במגוון גדול של חוגים ופעילויות. מנדי אוהבת במיוחד את הסטודיו למחול במושב, שאף הוא כמו מוסדות התרבות האחרים שומם בימי הקורונה. שער אפרים הוא דוגמה לכך ששיתוף פעולה אומנותי הוא עוד דרך לבנות חוסן קהילתי. זו הזדמנות מצוינת להעמיק את החיבור לעצמך וגם לשכנים.
