יבול שיא
הרפת והחלב
נסיעה ברכב ביפו

הנשר פשט עם שחר

2 דק' קריאה

שיתוף:

הדי בן עמר היה צריך להתעורר בשעות הקטנות של הלילה כדי להבין שהישראליות היא סוג של נכות. טור מעורר

לאחרונה אני מוצא את עצמי ער בשעות שלא ידעתי שקיימות בשעון שלי בכלל. 

תמיד הייתי משוכנע שבמקום שהשעות הללו אמורות להיות, אצלי בשעון יש כתם לבן וערפילי, ושהשעות האמיתיות מתחילות הרבה אחרי הכתם הזה. 

אמנם הכרתי את השעות שעליהן אני מדבר כאן היכרות אישית מקרוב פעם, לפני הרבה שנים, בתורנויות שמירה בטירונות ואחר כך בתורנויות שמירה בקורסים בבה"דים צבאיים שונים, ובתחילת שנות ה-80 אפילו נפגשתי איתן שוב בעונת החריש, בעת הכנת השדות לגידול חוזר של כותנה, אבל מאז הייתי משוכנע שאיכשהו הן התפוגגו אל אפלת הלילה ונעלמו, ולא נשאר מהן אלא זיכרון עמום. 

ועכשיו הן שוב כאן. 

במהלך השנים שמאז הצבא פגשתי מעת לעת אנשים שסיפרו לי שהם נוהגים להתעורר מדי יום בשעות הללו, ואפילו להתחיל בהן את היום, הגם שלתפיסתי מדובר בלילה ולא ביום, אבל התייחסתי לסיפורים הללו בספקנות ופקפוק. דומה היה הדבר בעיניי כמי שמספר שנחטף בידי חוצנים. 

"קודם תוכיחו לי שחוצנים קיימים בכלל", אני חושב במצבים כאלה, "ואחר כך אאמין לכם שנחטפתם על ידם". 

כך גם עם השעות הללו "קודם שיוכיחו לי שיש שעות כאלה בכלל", נהגתי לחשוב, "ואחר כך אאמין שהם מתעוררים בהן ומתחילים את היום". 

אז מסתבר שבאמת יש שעות כאלה! ואני ער בהן, האמינו או לא! 

כדי לסבר את האוזן אספר לכם שהטור הזה נהגה ונכתב, וירטואלית, עד שאפגוש את הלפטופ שלי והוא ייכתב ממש, בראש שלי, תוך כדי נסיעה באיילון דרום בעיר תל אביב בשעה חמש בבוקר חורפי לח וחשוך. חצי שעה קודם יצאתי מיד חנה כשפניי מועדות ליפו, העיר הססגונית מכולן, ועוד מעט אגיע אליה ובעזרת השם יתברך אמצא מקום חניה. 

רק בשעות הללו אפשר. 

מה שקורה הוא שבתי עברה להתגורר בדירה שכורה ביפו בלב לבה של העיר שוקקת החיים והתיירות הזו, ואני מגיע לסייע לה בתקופת המעבר. 

אבל כדי לעשות זאת אני צריך להגיע ליפו. ובשעה שש בבוקר מתחילים להצטבר ולהתקבץ הפקקים, שהופכים את הנסיעה למסלול עינויים. ויותר מכך, כשאני מגיע ליפו אני צריך גם להחנות את המכונית באיזשהו מקום.  

וזו כבר בעיה אמיתית. 

החל משעה מסוימת, בדרך כלל משבע בבוקר, כל מקומות החניה באזור שוק הפשפשים מתמלאים, והדבר כולל את מקומות החניה לנכים. אני מציין עובדה זו מכיוון שלי עצמי יש תו נכה ברכב, תו שאמור היה להקנות לי יתרון מסוים על פני מרבית הנהגים, אבל על אף זאת החל מהשעה שבע אין לי סיכוי למצוא מקום לחנות בו, וביום שישי הדבר נכון החל מהשעה שש בבוקר ואפילו מוקדם יותר. 

הרבה תהיתי על העניין הזה, איך מקומות החניה לנכים מתמלאים כל כך מהר, עד שהבנתי שישראלים חונים בחניית נכים בין אם יש להם תו נכה ובין אם לא. הבנתי גם שאין הדבר נובע מרוע לב, ישראלים תופסים את הישראליות שלהם כסוג של נכות, ועל כן הם רואים בכך הצדקה לחנות בחניית נכים, גם אם משרד התחבורה וממשלת ישראל מתעקשים שלא להכיר בנכות הזו באורח רשמי. 

כמי שפוגש בהתנהלות הזו יום יום, אני חייב להודות שהאזרחים הללו צודקים – יש אכן בישראליות אלמנט של נכות לכל הדעות, הגם שמדובר בנכות נפשית וריגשית בלבד, נכות קשה מהסוג של "מגיע לי". 

כאן המקום לציין שהשנה הגיעה העת המבורכת בה מצאתי עצמי נושא בתואר "פנסיונר". בניגוד למוניטין שהתואר הזה נושא עמו, אצלי התחילה תקופה פורייה ופורחת של עשייה, שהתחילה מדי יום בשעות שפויות ומתקבלות על הדעת: השכמה אטית בתשע בבוקר או מאוחר יותר, תוך התמוגגות מכל רגע של אטיות ועצלות ומתיחת השרירים, רחצה בנינוחות, התלבשות, קפה של בוקר תוך קריאת העיתון ותכנון של היום, ועכשיו, מדי יום בחמש בבוקר ואף מוקדם יותר, אני באיילון דרום בדרכי בואך יפו! 

בתחילה ההתנהלות בשעות המוזרות הללו הייתה קשה, אבל כמקובל בחיים גם כאן אירע תהליך של הסתגלות, ומהר מאוד למדתי שאין במספרים הללו ולא כלום – לפעמים אני קם בשלוש בבוקר (בלילה?) ונוסע ליפו, לפעמים בארבע ולפעמים אני מתפרע בשינה עמוקה ויוצא בחמש. 

השעות הפכו למספרים חסרי משמעות. 

אדרבא, למדתי להכיר בשעות הללו עולם אחר ממה שהכרתי קודם. עולם שכיף להיות בו. עולם שבו כלי הרכב היחידים בכביש הם עוד שני נהגים שאיבדו את הצפון ועל כן הם משוטטים באיילון-דרום בשעה כזו, ואני. 

ובמילים אחרות, גיליתי שהעולם יכול שלא להיות משוגע לחלוטין, אבל לשם כך צריך שיתקיים בו דבר אחד: שלא יהיו בו אנשים.  

והיה ובכל זאת יש בו אנשים, כדי שהעולם יהיה שפוי הם צריכים להיות ממש מעטים.  

ואין לי מה להתלונן, זה אכן העולם שבו אני מוצא את עצמי בארבע וחצי בבוקר.  

ללא ספק שינוי מרענן. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

"בדרך כלל אני כותבת על אחרים," אומרת עדינה בר-אל, כתבת העיתון, חברת מושב ניר-ישראל * "הפעם החלטתי לכתוב עלי, ויותר נכון – על כל בני הדור שלי, הדור שגדל עם המדינה החדשה, הדור שהוריו
8 דק' קריאה
בצל המלחמה, ובצל הביטולים במערכת החינוך לאור המצב הביטחוני והאיום האיראני, הצליחו בתנועה החדשה בשומר החדש לקיים את מפעלי פסח המסורתיים כשהשנה המסעות היו מרגשים במיוחד.החניכים והחניכות צעדו בעקבות הגיבורים והגיבורות, וערכו מפגן הזדהות
2 דק' קריאה
בעקבות ביקורו של המחנך הנודע יאנוש קורצ'אק באשדות יעקב הוא שלח לילדי בית הספר מיקרוסקופ, מפות וציוד לימודי יקר. הילדים החזירו בחוברת בה דמיינו כיצד יסתיים ספרו "המלך מתיא הראשון" בכתבה משולבים קטעים מכתבה
3 דק' קריאה
למה חשוב שהטילים האיראנים יהיו מדויקים ואיך זה קשור לסדרת המשטרה C.S.I לאס וגאס? הרפתקאות הדי בן עמר בלילה אביבי אחד שלא ישכח   בעשר בלילה ירדה חניה זוגתי-לחיים-ארוכים מחדרה וניצבה בפתח החדר שלי.  "עשרות
4 דק' קריאה
אנשי תנועות הנוער הציוניות, אשר רבים מהם הפכו לחברי קיבוצים, פעלו ב-1944 בבודפשט להצלת יהודים תוך סיכון חייהם. בני הדור השני, "שגרירי המחתרת", פועלים כדי שמפעלם של ההורים לא יישכח *תמונה ראשית: משה אלפן,
6 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן