חיבור שמציע אופק אחר: לפני כמה ימים, צפיתי בפעם השלישית או הרביעית בסרט "מסע הבחירות של מאיר אריאל", שצולם לפני יותר משלושים שנה. הסרט מתאר את המסע שערך אריאל בחול המועד סוכות, מקרית שמונה בצפון עד קיבוץ סמר בערבה, מלווה בידידיו ובלהקת "קריזמא" – המוזיקאים יהודה עדר, מיקי שביב, רע מוכיח, ושדרן הרדיו יואב קוטנר, שהצטרף למסע על תקן מראיין ומתופף. את הסרט ביים אידו סלע לשעבר מכפר הנשיא. צילם וערך נפלא מיכה ליבנה לשעבר מקיבוץ בית השיטה, והפיק איתי לנדסברג ידידי, לשעבר מקיבוץ תל יוסף.
אני מציין בכוונה את שמות הקיבוצים, כי נראה לי שיש בזה גם משהו סמלי. זה סרט בלתי נשכח שאפשר לצפות בו שוב ושוב, אבל נדמה לי שהוא מצביע על משהו מאוד משמעותי בחברה הישראלית. לקראת סוף הסרט מגיע מאיר אריאל (שנקרא בפי העסקן המקומי "מאיר אריאלי") לעיר ירוחם. זה ערב שמחת תורה. על הבמה עומדת להקת שמחות מקומית. מישהו ניגש למאיר ומבקש ממנו שיעלה לבמה וישיר שיר. מכאן מתפתח מעין דו-שיח נוגע ללב וגם מצחיק לפרקים.
מה שעומד שם באוויר זה המרחק הברור, הבלתי ניתן להכחשה, בין הקיבוצניק ממשמרות (אריאל) – הגרסה הישראלית הכי קרובה לבוב דילן, לבין הקהל המקומי. וזה אם תרשו לי קפיצה חדה משהו לעולם הפוליטי העכשווי, מה שמסביר אולי את העובדה שביום חמישי האחרון, בבית העיתונאים בתל אביב, עמדו על הבמה עמיר פרץ משדרות יחד עם אורלי לוי מבית שאן, ולא עמד שם אהוד ברק (יליד קיבוץ משמר השרון…). אז נכון – יש הבדל גדול בין לוחם הסיירת המהולל שחובט שוב ושוב באגרופיו באוויר (פחד אלוהים), לבין "הליצן המשתומם" אריאל, ובכל זאת המרחק הזה שכנראה לא ניתן גם עכשיו לגישור, (אפרופו מפלגת "גשר"…) רבץ שם כבר אז – כמה עצוב וחבל – באוויר.
חיבור שמציע אופק אחר
אין מדובר כמובן ב"כתב אשמה". אשמה היא תמיד עניין שסוגר והופך אותנו למתבצרים ומגוננים ומתחפרים כל אחד בעמדתו, וגם יהיה מוגזם אני חושב, לבקש מהטרובדור הנהדר אריאל, להעמיס על כתפיו את כל תוגת השמאל. הוא בטח לא היה מעוניין לעשות את זה גם עשרים שנה אחרי מותו. ובכל זאת נראה לי שהקטע המסוים הזה מדגים משהו יותר עקרוני. לצערנו הרב ה"שמאל" הישראלי, שאם כל ההסתייגויות המובנות מאיר אריאל היה אחד מנציגיו, לא הצליח להתנחל בלבבות של האנשים, בטח לא של תושבי ירוחם כמשל.
ומילא העבר – אני רואה קצת בעצב יש לומר, איך רבים מחברי בשמאל ממהרים לגנות את החיבור בין עמיר פרץ לאורלי לוי אבקסיס, ושולפים במהירות את עברה ב"ישראל ביתנו" ואת תמיכתה בחוק הלאום.
לכל אלה צריך לומר – הנוכחות הציבורית של אורלי לוי אבקסיס, לא נקייה לפעמים מממד פופוליסטי בולט, ומחלקים בעייתיים ואפילו קשים וצורמים, ובכל זאת החיבור הזה בינה ובין מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ, מציע אופק אחר שיש בו גם פוטנציאל לא מבוטל. חבל אם קיבעון מחשבתי כזה או אחר מצד אנשי השמאל, יפריע עכשיו להתבונן בו.
