לא עשיתי שיעורי בית והתעניינתי בנושאים אחרים. אם מלכה הייתה מבקשת ממני לקרוא מהמחברת, הייתי קורא בעל פה "על ריק" – כי המחברת שלי היתה ריקה. עד סוף ימיה של מלכה לא ידעתי אם היא יודעת את הסוד שלי
*תמונה ראשית: ילדי כתה א' ביסודי בנהלל – 1961
איריס קראה לנו לדגל וכמובן שהתייצבנו. עברו 70 שנה, קצת פחות וקצת יותר, מאז נולדנו. הספקנו בינתיים לסיים כתה א' עד כתה ח' ביחד בנהלל - ואפילו תיכון בין נהלל ליפעת לטבעון.
מאז שאנחנו בני 50, איריס היא מנכ"לית הכתה. דאגה ודואגת עד היום שילדי הכתה יתכנסו כמו שצריך. הורים וסבים ורובם נשואים – לא יאומן – כמעט 50 שנה, פעם יחידה בקביעות. וככה אתמול איריס שוב אירחה אותנו למופת, במשק שלה עם תלי בכפר ברוך, ליד רכבת העמק.
רוב ילדי הכתה, הגברים עם קצת תוספת בטן ושיער לבן, והבנות שמורות היטב – חזרנו לפגוש את הילדים שהיינו. רובנו לא נפגשים כבר שנים ובכל זאת, כשאיריס קראה לדגל נרשמה התייצבות כמעט מלאה.
על החתום "אבא"
ימים מטורפים בחוץ, אבל אנחנו הסנפנו ארבע שעות נעימות במיוחד. להבדיל מכנסי מחזורים של בני החמישים, אף אחד לא תפס תחת ולא השוויץ בשום דבר ולא ניסה להרשים. באנו להיפגש בחדוות השורש וגילינו שאנחנו ילדי הכתה, באמת אוהבים להיפגש, למרות שהתפזרנו באופן טבעי לגורלנו ולעולמות שונים.
החבר'ה סיפרו מה עבר ועובר עליהם, זיקקו את הנעים שבאמת היה משותף לנו. אפילו ויכוח זוטא עלה בינינו על מלכה המחנכת זכרונה לברכה. היא החזיקה אותנו בקשיחות להיות בני אדם. די מפתיע ואף יותר היה לראות את רישומה השונה שהותירה אצל כולנו.
ואז באו כדרכם של קשישים חביבים – כלומר אנחנו – דברי נוסטלגיה וגילויי סודות נהדרים. מלכה המורה הקפידה שנעשה שיעורי בית ודי פחדנו לא לעשות. צח נזכר בכתה א' או ב', בהכתבות המילים שנתנה והוא כתב חלק מהן בשגיאות. היא העירה לו ושלחה אותו לאבא שיחתום. צח חשש מאבא, חתם עליהם בעצמו "אבא" והחזיר למלכה. וככה, כשראה שהכל בסדר ועובר בשלום, היה חותם בעצמו בכל פעם "אבא" – ומחזיר למלכה.
אלא שפעם אחת, אבא שלו בא לקראתו על הטרקטור ואמר לו שהם צריכים לדבר. צח הבין שהדיבור לא מבשר טובות. אבא שלו שלף מהכיס את כל ההכתבות עם השגיאות שצח חתם עליהן "אבא" בעצמו… ומאז הוא כותב בלי שגיאות.
שיעורי בית?
יורם סיפר איך תמיד ולא במפתיע, כל מבחן אצלו יצא טוב מאד. עד כדי כך שכבר הרגיש לא נוח וכתב שגיאה בכוונה… ההורים נדהמו מה קרה לילד המוצלח.
עבורי זו היתה הזדמנות להודות לשושה מהשכונה, שהיתה תלמידה מצויינת. לא היתה לי מחברת ויום לפני כל מבחן בתנ"ך הייתי בא אליה. היא נתנה לי בנדיבות לקרוא את המחברת שלה, עם כתב היד הנקי והברור והיפה שלה. למחרת יצאתי במבחן עם 8. שושה באמת היתה תלמידה מצויינת… בזכותה, בין השאר, אני היום מרצה ומורה לתנ"ך לילדים בני גילנו אז…
לא עשיתי שיעורי בית והתעניינתי בנושאים אחרים. אם מלכה הייתה מבקשת ממני לקרוא מהמחברת, הייתי קורא בעל פה "על ריק" – כי המחברת שלי היתה ריקה. עד סוף ימיה של מלכה לא ידעתי אם היא יודעת את הסוד שלי. כשהייתה בת שמונים פלוס, העזתי לשאול אותה… היא חשבה במהירות וענתה: "ראיתי שאתה מתמצא בחומר". כלומר, גם אחרי 60 שנה לא קיבלתי רשות מפורשת לא לעשות שיעורי בית…
היה כדורגל?
אבל הסיפור הכי מגניב היה של אייל. כבר כשהיה ילד ביסודי, היה ברור שהוא לוחם. ההורים קנו לו כדורגל חדש ותלמיד תיכון מבית הספר החקלאי הסמוך לביתו, ביקש ממנו להשאיל אותו. מאז אייל לא ראה את הכדור. "אשוואל", זה היה השם של התלמיד שנעלם. אייל הלך לחפש אחריו והתברר שהוא סולק מבית הספר יחד עם הכדור… עבר זמן והתברר לאייל שאשוואל עבר לתיכון החקלאי כדורי למרגלות הר תבור. כשהכתה יצאה לטיול לתבור, אייל חתך את הדרך בעצמו והלך ל"כדורי" לחפש את אשוואל והכדור. הוא לא מצא את שניהם.
עברו שנים והחבר'ה כבר נשואים ואייל במילואים בבקעת הירדן. קפץ לבקר את דליה מהכיתה שגרה עם אודי בעלה במשק שלהם, במושב פצאל. פתאום מישהו נכנס לביתם, בלי לדפוק בדלת. אשוואל. לא פחות ולא יותר. אייל מזהה אותו מיד ואומר לו "תחזיר את הכדור"! ואשאוול עונה לו: " יש לי כאן בחוץ, בחצר, ארבעה כדורים. קח איזה שאתה רוצה"…
אשוואל הוא שכן של דליה ואודי עד היום בפצאל…
ככה נזכרנו גם בעוד דברים וסיפרתי להם את הסיפור "בדרך לסיירת מטכ"ל" מספרי "רוחות הכפר". היינו א' וא' וא', מאותו הכפר בגיבוש לפני הגיוס, לפני יותר מ-50 שנה, לסיירת מטכ"ל. רק א' (אייל) התקבל, המשיך והשתתף במבצע אנטבה ועד היום, בגיל 70, הוא ממשיך במילואים. מכשיר לוחמי מילואים מיחידה מובחרת בנהיגת שטח מקצועית ומורכבת, שרק יחידים עוברים אותה.
עכשיו, אחרי הסיפור עם אשוואל והכדור, אני מבין איפה רוח הלחימה התחילה אצלו…
ואחרי כל אלה, אני מצרף לכם את השיר "ילדי הכתה בני שבעים", שכתבתי וקראתי לחברים. לכבודנו…
