רוני שקדי הייתה בלב העשייה העיתונאית, פרסמה שני ספרים והפכה לאוטוריטה ברשתות * בימים אלה, דווקא בעיצומה של מלחמה ואזעקות, בחרה לעלות צפונה כדי לפתוח פרק חדש בחייה * בריאיון חשוף היא מדברת על הדיסוננס בין הניוז למרחבים, על בניית בית חלומות תחת אש, ומדוע הצלחה בשנת 2026 נראית אחרת לגמרי מרמת הגולן
*תמונה ראשית: העיתונאית והסופרת רוני שקדי. צילום: אברהם גרינשטיין
יש רגעים נדירים שבהם סיפור חיים מרגיש כמו תסריט כתוב היטב — כזה שמתחיל בעיר הגדולה, ממשיך דרך מסדרונות הכוח של התקשורת הישראלית, ומסתיים דווקא במקום שבו הרוח נושבת חזק יותר מהכותרות. הסיפור של העיתונאית רוני שקדי הוא בדיוק כזה.
אחרי שנים של עבודה אינטנסיבית בזירות התקשורת הגדולות בישראל, עם כתבות עומק, תחקירים ויצירה ספרותית מסקרנת במיוחד, שקדי בחרה לעצור את מרוץ החיים הסיזיפי, או אולי דווקא להתחיל מחדש. היעד: מושב שקט ומרוחק בדרום רמת הגולן.
בריאיון אישי, כנה ובלתי מתנצל עבור "קו למושב", היא מספרת על ההחלטה להשאיר את הכול מאחוריה, על הבית שבנתה תוך פחות משנה, על המשמעות של הצלחה בשנת 2026 — ועל השקט שמצאה דווקא כשהפסיקה לחפש.
"הבנתי שאני כל הזמן רצה – גם כשלא הייתי בטוחה לאן"
בשיחה עימה מתארת רוני את הדיסוננס בין אורח חיים סיזיפי כעיתונאית במרכז הארץ, לבין החיפוש אחר שקט ושלווה בצפון. "אם להיות כנה, עברתי שנים עמוסות מאוד. אין דרך עדינה לתאר את זה – עבדתי בקצב גבוה 24 שעות ביממה, בלי הפסקות. הייתי חוזרת הביתה ולא מצליחה לשחרר את הטלפון, במיוחד ב-6 השנים האחרונות (קורונה, אינספור מבצעים – ומלחמה אחת ארוכה).
"מצאתי את עצמי מדלגת בין מערכת החדשות ועורכי העיתון לבין כתבות וריאיונות מצולמים בשטח, בין שידורים ברדיו לבין פודקאסט או כתבות לאתר, ומדי פעם גם קפצתי לטלוויזיה. אני אפילו לא מדברת על החיים האישיים שלי, בהם לקחתי על עצמי להפיץ שני ספרים שכתבתי בנושא של הלם קרב, כולל שורה של ראיונות והרצאות והעיסוק שלי ברשתות החברתיות. במשך קרוב לעשור דילגתי בין דדליינים צפופים לבין כתבות עומק שהיו דורשות ממני להיכנס לעולמות מורכבים — חברתיים, כלכליים וביטחוניים. זה היה מרתק, אין ספק. אני חייבת להודות שאני מכורה לעבודה הזאת. אבל זה גם שוחק, ובסופו של דבר — להכול יש מחיר."
שקדי אשר עבדה לאורך השנים בגופי תקשורת מרכזיים, מוסיפה: "זו זירה שמתגמלת אותך על מהירות, על חדות, על להיות תמיד 'על זה' ולהביא את הסיפור הכי טוב בזמן הנכון. אבל באיזשהו שלב, הרגשתי שאני רצה. שאני כל הזמן בתנועה, אבל כבר לא בטוחה לאן."
לעבור לגולן
במקביל לעבודתה העיתונאית, שקדי לא הפסיקה לרגע לכתוב. בין אם זו סדרת רומנים המבוססים על חייה, שירים שנכתבו מדם ליבה או פוסטים שפרסמה ברשתות החברתיות. דבר אחד תמיד בלט בכולם: רגישותה וכנותה ביחס לחיים.
הספרים שלך, ובמיוחד "נוודים", הפכו לשם מוכר למדי בבתים בישראל. איך הגעת להוציא שני ספרים עד גיל 26?
"זאת לא הייתה בחירה מודעת, לשבת ולכתוב ספרים במטרה לפרסם אותם. זה היה שם תמיד, ליווה אותי לאורך כל פרק ופרק בחיי — הכתיבה כפורקן ואמצעי להתמודדות. בניגוד לעיתונות, הכתיבה הספרותית היא המקום שבו אני לא צריכה להיצמד לעובדות ולהיות אובייקטיבית, אלא מקום שמאפשר לי להתבטא מהלב, מהמקום הנקי ביותר. הספר הראשון נולד אחרי תקופה ארוכה של שברון לב, בדידות וקושי להתמודד עם חוויות שעברתי. הוא מעלה שאלות על תנועה, על בריחה ועל חיפוש של בית — שזה די אירוני, בהתחשב במה שאני עושה היום."
ספרה הנוסף, "10 דרכים לספר לו שיש עליו ספר", מציג צד אחר, דרך מקום של התפתחות, התפקחות, לקיחת החיים בידיים. "אני אוהבת לכתוב על אנשים מורכבים, מצולקים, שעברו דבר או שניים. אנשים מושלמים זה פיקציה, ובעיניי זה גם כמעט תמיד פחות מעניין," היא אומרת.
במקביל לעשייתה התקשורתית ויצירתה האישית, שקדי הפכה בשנים האחרונות ליוצרת תוכן בולטת ברשתות החברתיות – מקום שבו היא משתפת את חייה, מחשבותיה, עבודתה וכתיבתה.
עד כמה הרשתות היו גורם בהחלטה לעזוב לצפון?
"הן היו עוד גורם בדרך. ממש לא הסיבה. אבל בשנים האחרונות בהחלט נפלה אצלי ההבנה שיש לי קול, ויש מי שרוצה להקשיב לי. לא דרך פילטרים של מערכת, אלא לצרוך תוכן ישירות דרכי. זה חיזק בי את האומץ לנסות כיוונים חדשים."
בואי נדבר על ההחלטה לעבור לרמת הגולן. למה דווקא שם?
"כי שם הלב שלי שקט. זה נשמע קלישאתי, אבל זה אמיתי. יש משהו במרחבים של הגולן – בתחושת האינסוף והחיבור לטבע שמאפשרים לי לנשום אחרת, לשחרר את הכול. יש לנו משפחה באזור, ובכל פעם שהיינו באים לבקר אותם, הייתי נדהמת מהעוצמה ומיכולות הריפוי שיש למקום הזה על הנפש שלי. הייתי מתמלאת פרפרים בנסיעה הלוך ולא רוצה ללכת כשנגמר היום. זה מן קסם כזה, חופש שאי אפשר להסביר במילים."
מרגע שנתקבלה ההחלטה אצל רוני ומשפחתה הגרעינית, הדברים כפי שהיא מתארת קרו מהר מאוד, כשהם הופכים מרעיון למציאות. במשך שנה שלמה, שקדי ובעלה בנו את בית חלומותיהם מרחוק, בעודם עובדים ולומדים באזור המרכז.
"זה היה תהליך מטורף. פיזית, רגשית וגם שכלית. זה לא רק לבחור אריחים או גודל של מטבח, אלא להבין בגיל מאוד צעיר איך בדיוק אנחנו רוצים לחיות. איזה בית אנחנו בונים. לא רק מבחוץ, אלא מבפנים. זה לא יהיה מוגזם להגיד שנבנינו עם הבית, שעברנו ביחד תהליך של בנייה מחדש."
עם יד על הלב. לא הפחיד אותך לעבור לאזור מטווח, לשטח "מדמם" תחת אש?
"ברור שכן. אני לא נאיבית. אבל דווקא בתוך המציאות הזאת, הרגשתי שזה הזמן. מיותר לציין שנרשמנו לקבלת השטח כחודשיים לפני שבעה באוקטובר, ולא היה לנו שום מושג לקראת מה אנחנו הולכים. אבל גם עכשיו, שלוש שנים מתחילת התהליך, אני שלמה עם ההחלטה וחושבת שיש משהו מאוד חזק בלבחור חיים, דווקא במקום שבו יש מורכבות."
ברמת הקריירה, לא חששת שהשינוי הגיאוגרפי עשוי להשליך גם על פרנסה?
"שוב, אני מאוד שלמה עם כל צעד אמיץ שאני עושה בה. אנחנו רגילים לחשוב שהצלחה היא ליניארית – עוד תפקיד, עוד חשיפה, עוד הישג. כשהודעתי שסיימתי את תפקידי האחרון ככתבת באחד העיתונים המובילים בארץ, כולם שאלו אותי מייד ׳מה עכשיו?'. אבל בעיניי, הצלחה היא גם לדעת לעצור ולשנות כיוון כשצריך."
אז זו לא 'בריחה'?
"ממש לא. זו אמירה וזו בחירה אמיצה בעיניי, לדעת איך אני רוצה לחיות את החיים שלי – ולפעול כדי לקדם את זה. אני בוחרת איפה, איך ועם מי לחיות. זה אולי הדבר הכי חזק שאדם יכול לעשות עבור עצמו."
"בסוף, כולנו מחפשים בית"
אחד הצעדים הראשונים שבהם נקטה שקדי לפני המעבר לאזור חיוג 04, היה להודיע על כך בריש גלי ברשתות החברתיות, ולשתף בכל צעד ושעל בדרך לרמה. למרות המרחק מהמרכז וצורת החיים השונה, שקדי מציינת כי היא לא מתכוונת להיעלם מהשיח הציבורי – ההיפך הוא הנכון.
לאחרונה יצרה סדרת סרטוני רשת תחת המיתוג 'צפונלוקיישן', הספיקה להרגיז לא מעט תושבים (שהזכירו לה שהצפון נמצא בגבולות המדינה) והצעד הבא שלה הוא 'להביא את תל אביב אל רמת הגולן'.
"אני עדיין כאן, עדיין עיתונאית ועדיין סופרת ויוצרת תוכן, פשוט קצת אחרת," היא מבהירה. "אני רוצה להמשיך ליצור תוכן מקורי עם עומק, עם ערך חברתי, כזה שמביא לשינוי. אנשים שוכחים שהרשתות החברתיות הן עוד כלי עבודה בידי היוצר, ואנחנו בוחרים מה לעשות איתו – בין אם לייצר תוכן משמעותי או לרדוף אחרי טרנדים בטיקטוק."
אז מה הלאה?
"בחודש הקרוב אנחנו מקווים לסיים לבנות את הבית ולעבור באופן רשמי לשטח שלנו במושב. זה כפל משמעות די נדוש, אבל אנחנו באמת מייחלים לחיים ברמה, שואפים להקים משפחה מאושרת בסביבה של טבע ושלווה, וכמובן להמשיך לכתוב, לתעד וליצור עד המוות."
אם היית צריכה לסכם את המסע שלך עד כה במשפט אחד – מה הוא היה?
"אנחנו חושבים שאנחנו כל החיים מחפשים הצלחה, אהבה או תחושה של משמעות. אבל בסוף – נראה לי שכולנו מחפשים בית. ואני מרגישה שאני סוף-סוף בונה את שלי."
