אדמה חרוכה, חורבן והרס נשקפים בתערוכה "נופי הזמן המצטבר" המוצגת ב"אוסף קופפרמן" שבקיבוץ לוחמי הגטאות
*תמונה ראשית: מראה חלקי מהתערוכה "נופי הזמן המצטבר", אוסף קופפרמן. צילום: הדר סייפן
אדמה חרוכה, חורבות, חורבן, הרס, עקבות מלחמה. אלו המראות הנשקפים בתערוכה "נופי הזמן המצטבר" שאצרה טלי תמיר המוצגת עתה ב"אוסף קופפרמן"; תערוכה המצטרפת תמטית לתערוכות רבות שהוצגו ברחבי הארץ מאז ה- 7.10.
זירה מסוכסכת
בין ציוריו ורישומיו של קופפרמן המוצגים בתערוכה, יש שניים הנושאים את הכותרת "ציורים בעתות מלחמה" מראשית שנות ה-70. באחד מהציורים הללו, חרף הקומפוזיציה המאוזנת -המחלקת את בד הציור לארבעה מלבנים התחומים בקו שחור ובוטח – ניכר הניסיון לפרוע את הסדר. נדמה שהציור הפך לזירה מסוכסכת, לזירת קרבות בין קוים נמרצים, אינטנסיביים וחד-משמעיים לבין כתמים עכורים, אמורפיים, רפויים ושירבוטיים באופיים.
בתצלום "ביתרונות בארי" (2019), של אוהד מטלון, הופכת שמורת הטבע המוריקה הסמוכה לקיבוץ בארי לאדמה חרוכה שחורה משחור כתולדה מבלוני התבערה שנזרקו מעזה ויצרו שרפות ענק. ב-2004, חמוש במצלמה ניצב אוהד מטלון מול קו הגבול של צפון עזה וצילם תצלומים נפרדים רבים אותם איחד לתצלום רציף צר וארוך בגווני אפור המשקף את קו האופק של חורבות והרס הבתים העזתיים.
תצלום נוסף של מטלון, הלוכד באופן מוחשי ואפקטיבי את המוות, מציב פרדוקס בו נראה פגר של סוס ברגע המכריע של קריסתו.
ללא מילים לנוכח הטראומה
שני הציורים "נופים, (2025)" של האמן יצחק ליבנה חורגים מהמונוכרומטיות האפורה-שחורה השולטת בתערוכה. ציוריו המבוצעים באמצעות תרסיס צבע ומגזרות קרטון, ללא מגע יד ומכחול, מתארים שרידי מבנים והריסות האפופים באווירה רומנטית ופואטית. ליבנה מצליח ליצור באמצעות תרסיס הצבע תחושה של רטט ואי-יציבות אף בשלדי המבנים ששרדו את ההרס. בדומה לסדרת הציורים "ערמות השחת" של האימפרסיוניסט קלוד מונה, שפלטת הצבעים בכל ציור משתנה בהתאם לאור בכל עונה מעונות השנה כך, כל אחד מה"נופים" של ליבנה נשלט ע"י מנעד גוונים שונה התואם לשעות היום השונות.
בשני ציורים נוספים משלו מ-2025, הוא כותב, בהתאמה, באותיות דפוס, את המילה "אין", ואת המשפט האילם: "אין מילים". שני הציורים הללו מבטאים בצורה הצרופה ביותר את העובדה, שלנוכח הטראומה אתה נותר ללא מילים.
שבר ומשבר אישי ולאומי
הרישום "ערמות" מ-2000-2004 של האמן לארי אברמסון מורכב מתשעה רישומי פחם על נייר הסדורים בצמידות ובמערך גריד מלבני. הרישום המוצג הוא מתוך סדרה מקיפה של רישומי "ערימה" שהתבססו על צילומים שצילם האמן- ערמות של פסולת בניין באתרי הרס.
ברישום המוצג בתערוכה, אברמסון "משטח ומרדד" למלבן עמוס ומאוכלס עד קצותיו את המבנה המקורי דמוי הפירמידה של ערמת פסולת הבניין ומוותר על רישום ריאליסטי לטובת הפשטה צורנית של רכיבי הפסולת ויצירת תחושה של כאוס בתוך מסגרת הגריד הנוקשה והסדור.
פסולת מסוג אחר קרי, שברי אספלט של כבישים, משמשת את נועה רז מלמד ליצירת פסל אופקי צמוד רצפה הקרוי "נופים שבורים (בעקבות קופפרמן) 2025". שברי האספלט והשכבות מתחתיו בעלי גווני השחור, הבז' והחום-אפור המנוקד בלבן, מורכבים יחדיו לתמונת תצרף של נוף מדברי צחיח, נטול חיים כשהסדקים והמרווחים בין פיסות האספלט נדמים לערוצי נחלים חרבים, או כמטפורה לשבר ומשבר לאומי ו/או אישי והעדות היחידה לחיים קדומים מצויה בחריטות שחקקה האמנית באספלט הנדמות לכתב עברי קדום.
סקאלת מידות חדשה
המיצב "הסרגלים והעקומות (יד נגד יד)" של רלי דה פריס, המורכב מחומרי "דלות החומר": תיבות עץ ויציקות גבס לבנות, מתייחס לשולחן עבודתו של קופפרמן ולכלי המרכזי ברישומיו היינו, הסרגל. במיצבה, בדומה לתערוכות רבות המוצגות ב"אוסף קופפרמן" המהדהדות והמתכתבות עם עבודותיו של קופפרמן, דה פריס מתרגמת את הרישומים המופשטים, המסורגלים והדו-ממדיים של קופפרמן לתלת-ממדיים ומפיחה בהם נפח ועומק.
את המיצב שגבולותיו תחומים בלוח עץ ריבועי הצמוד לרצפת הגלריה מאכלסים תיבות עץ מלבניות שמרביתן מוצבות במאונך, יציקות גבס לבן של סרגלים ישרים, ישרי זווית ומעוקמים, שחלקם מקובצים יחדיו ושעונים בזווית חדה על תיבות העץ בעוד אחרים מונחים אופקית על רצפת העץ.
מרסל דושאן בעבודתו "שלושה מעצורים תקניים" (1914-1913), יצר שלושה "סרגלים" מעץ באורכים שונים בהתאמה לפיתולם של שלושה חוטים באורך מטר לאחר שהוטלו מטה מגובה מטר. שלושת הסרגלים הדושאניים הללו הוכנסו לתיבת עץ. בהשראת העבודה הנ"ל של דושאן, "ניסחה דה פריס סקאלת מידות חדשה הנקראת ק.(קופפרמן) 1, 2, 3, המבוססת על סרגליו של קופפרמן. הסרגלים עצמם הומרו ליציקות גבס מולבנות…" כתבה האוצרת טלי תמיר בטקסט המלווה את התערוכה.
בדומה לדושאן, האמנית הניחה בתוך תיבת עץ, מלבן יצוק מגבס לבן ובו שלוש גומחות ריקות התואמות באורכן ל"סקלת המידות הקופפרמנית" שיצרה. תרשים דיגיטלי של פס הקול של סימפוזיון שהוקדש ליצירתו של קופפרמן מוקרן על שני מסכי וידיאו שהוצבו אופקית על עמודי מתכת משני צידי המיצב. כאזכור לתהליך הרישום הייחודי לקופפרמן, מוצבות עוד, במיקומים שונים, שתי יציקות גבס לבן של כפות ידיים.
"בעלטת" (2024), הוא שמה של סדרת תצלומיו של בצלאל בן-חיים, בה צילם "את עצמו בחשיפה ארוכה כשהוא עומד בשעת לילה בצומת כבישים וגופו סופג מטחי אור שמושלכים אליו מפנסי המכוניות החולפות" כותרת האוצרת תמיר. בעוד שבחלק מהתצלומים בהם נדמית דמותו המוכפלת והמשולשת של הצלם כעולה בלהבות, ניתן למצוא קשר תמטי לתערוכה, הרי שמבחינת איכותה, הסדרה נראית כטיוטה התובעת עריכה.
"נופי הזמן המצטבר", תערוכה קבוצתית, אוצרת: טלי תמיר, בית אוסף קופפרמן, קיבוץ לוחמי הגטאות, עד דצמבר.
