בעלה, דוד דב פלמאן, רכש את האדמה ונטע פרדס בשטח 30 דונם אך כעבור חצי שנה נפטר ממכת שמש * רעייתו שרה איטה, אלמנה צעירה בת 27, אם לשישה ילדים סירבה למכור את הפרדס ומאז מכונה שרה איטה – הפרדסנית היהודייה הראשונה בעולם
דב דוד (ברקו) פלמאן ממזריטש, אברך צעיר ממשפחות רבנים ידועות, התפרנס מסחר בעורות וראה ברכה בעיסוקיו. לאחר שני בנים, שכל את אשתו ונשא את שרה איטה, שילדה לו עוד ארבעה ילדים. דוד היה חלק ממייסדי הגרעין הציוני של העלייה הראשונה, שהקימו את יסוד המעלה.
דוד היה טיפוס אינדיבידואליסט והוא החליט להתיישב לבד עם משפחתו. הוא עלה לבד לארץ ישראל בשנת 1883, לתור את הארץ, ועם ממון רב רכש ממוחמד אבו גברא, השייח של כפר סומייל (היום, אזור הרחובות אבן גבירול-ארלוזורוב-ז'בוטינסקי בתל-אביב), 40 דונם אדמה, בית ערבי ישן, כמה בהמות ואף התיידד עם תושביי הכפר.
אז חזר למזריטש ושנה לאחר מכן, ב-1884, עלה עם כל משפחתו, רעייתו שרה איטה ושבעה ילדים (שניים מרעייתו הראשונה שנפטרה), כולל אימו לביתו החדש שרכש בכפר הערבי סומייל. לדוד ובני המשפחה הצטרפו מלמד לילדים, שוחט ומשרתת גויה שלא הסכימה להיפרד מהמשפחה.
דוד נטע פרדס בשטח 30 דונם ועשרה דונם שימשו לגידול ירקות. כל הידע החקלאי נמסר לו ולילדיו ע"י השייח ופועליו. מיקום הפרדס שלו היה ענק, במונחים של היום: מאבן גבירול-ארלוזורוב עד לסופר מרקט בשלמה המלך ומשם לכיכר רבין.
(לפני כ-45 שנה, בהיותי נער, גילה לי אחד מיושבי הכפר, כי במרתף ביתו קבור השייח, אך אסר עלי לגלות את המקום. עד שמאמר זה, ירד לדפוס, מעשה שטן, הרסו את הבית. מיקום קבר השייח, בגבעה שנותרה מימין למדרגות הצמודות למגדל המאה).
מדי יום רכב פלמאן על חמורו, ליפו ומכר חלב וירקות, שכן עד לקבלת התפוז הראשון, יחלפו שש שנים. לפרדס קרא "גינת דוד" (ביארה חווג'ה דוד). אך מזלו לא שפר עליו וכחצי שנה לאחר עלייתו לארץ, מת ממכת שמש. שבועיים לאחר מותו של דב דוד מתה מקדחת גם התינוקת, אלקה ואחריה מתה הבת הקטנה חיה.
"לא אלך מכאן"
הכל סברו, שאשתו, שרה איטה, שהיתה רק בת 27 ולה עתה חמישה ילדים, אלמנה, בחובות, בכפר ערבי, תמכור את הפרדס. במכתב לאחד הרבנים, שניסה לשכנעה למכור הפרדס ולהחזיר החובות ולחזור למזריץ, ענתה: "יקרה לי ירושת בעלי ועמלו אתו עבדתי ועמלתי. בפינה הזו ראה את פינת חייו, אני לא אלך מכאן, את נפשי אתן לאדמה הזו שהקריב עצמו, (בעלה דויד), עליה".
(יעקב שלמה לוי / האנציקלופדיה העירונית בהוצאת תא 100).
עקשנותה, אומץ ליבה והדבקות בקרקע, עוררו הערצה, אצל יהודים וערבים כאחד, שכן לא היה מקרה נוסף, בו יהודי החזיק בפרדס, קל וחומר אישה ובן בנו של קל וחומר, יהודייה…
בכדי לקיים את הפרדס (הוצאותיו גוברות על הכנסותיו בשבע השנים הראשונות, בטרם נותן פריו), מכרה שרה איטה את כל תכשיטיה ואף נטלה הלוואה מהברון רוטשילד. בנותיה הקטנות מתו בקדחת ואולם היא עמדה במילתה וסירבה למכור את הפרדס. עד מהרה הפרדס שגשג והיא החזירה את כל חובותיה.
מאז שרה איטה נקראת: "הפרדסנית היהודייה הראשונה".
השקיעו ולא עיבדו
בואו נאבחן ונדייק. הפרדסן היהודי הראשון בישראל, היה רבי רפאל יהודה מנחם לוי, המכונה יהודה הלוי מרגוזה, שהיה באותם ימים הרב של יהודי יפו, עם התחלת היווצרות הקהילה, מתחילת המאה ה-19. ידו בכל ויד כל בו.
רבי הלוי, ניסה לשכנע את מונטיפיורי שיקנה שטח אדמה ויקים עליו ישוב חקלאי ויספק עבודה ליהודי יפו. מונטיפיורי לא השתכנע. רבי הלוי, שכנע את חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר, לקנות חלקת אדמה סמוכה, לחלקה אותה ניסה לשדך למונטיפיורי (שכונת מונטיפיורי).
בשנת 1851 רבי יהודה הלוי מרגוזה, שותפיו ופועלים יהודיים מיפו, נטעו את הפרדס היהודי הראשון בארץ ישראל. ואכן, בעקבות פעולה זו, השתכנע מונטיפיורי ורכש את פרדסו וכן רכש את הפרדס של ר' יהודה הלוי, הצמוד.
הפרדסן היהודי השני, הינו אהרון מויאל, שבשנת 1863, קנה פרדס בשותפות עם ערבי יפואי, במקום שנקרא "אום על אדם" – "אם העצמות", שם קבר נפוליאון את החיילים התורכים ששחט או את חייליו חולי הדבר (יפו-נווה צדק, מרדכי אלקיים, עמ' 109).
ואולם, לא רבי יהודה הלוי, מרגוזה, לא אהרון מויאל ולא מונטיפיורי, ראויים לשאת בתואר: "הפרדסן היהודי הראשון", שכן הם השקיעו מכספם בהקמת פרדס, אך מעולם לא עיבדו אותו. על כן, הם אינם ראויים לשאת בתואר: "הפרדסן היהודי הראשון בישראל". שרה איטה ובני משפחתה, לא רק שהקימו פרדס אלא אף עבדו בו במשך עשרות שנים, ועל כן זכתה בתואר: "הפרדסנית היהודייה הראשונה".
הערבים העריצו אותה
שכניה הערבים של שרה איטה, מכפר סומייל, העריצו אותה והגנו עליה מפני הבדואים, שמקצתם פיתחו הובי של שוד, רצח ואונס (כגון, במושבה האמריקאית ביפו והטמפלרים בקריה). ב-1936 נמכר הפרדס ע"י ילדיה ונבנו עליו בתים. שרה היתה כבר בת 81 ונפטרה מס' חודשים אחר כך משברון לב. אחד הרחובות בשטח הפרדס (סמוך לכניסה הצפונית של "גן העיר"), נקרא "רח' הפרדס", אך ראוי לשנות שמו ולקרוא לו: "הפרדס של שרה איטה פלמאן". (הרחוב אינו ארוך ועלויות שינויי השם, מוערכת באלפי ₪ בודדים. בפתח תקווה הונצחה ברחוב "חלוצת הפרדסנות").
בכור בניה של שרה איטה, אהרון לייב פלמאן, ינק את תורת הפרדסנות הערבית, מעבודתו בפרדס המשפחתי, כתב את הספר הישראלי הראשון בעולם, לגידול פרדסים: "מעיין גנים-הלכות נטיעות גנים ופרדסים בארץ הקודש" שיצא בשנת 1891 (ראו מאמר הח"מ: "הספר הראשון בעברית לגידול פרדסים").
דוד דב פלמאן, בעלה של שרה איטה, ראוי אף הוא לרחוב על שמו בתחומי הפרדס, אך ההיסטוריה לא נתנה לו את הכבוד הראוי. הוא היה איש חרדי וגם ציוני לדוגמא. בגולה היה לו מעמד בכיר בקהילה וראה ברכה בעיסוקיו ובכל זאת, דוד נטש את חיי העושר והנוחות ועלה לציון, במסגרת חלוצי העלייה הראשונה, למדבר, לשממה ולקדחת. הוא היה אינדיבידואליסט אמיץ, יחיד בדור, וויתר על העלייה לקרקע, עם חבריו לגרעין מייסדי "יסוד המעלה".
דוד לא היה רק היהודי הראשון שהתיישב בתוך כפר ערבי, אלא הוא היה גם החרדי הראשון שעשה כן, ואף דאג להביא מלמד לילדיו. הוא גם היה הפרדסן היהודי הראשון, בעלייה הראשונה, שרכש שטח קרקע והקים עליו פרדס. הוא היה חרוץ ואהב את גאולת הקרקע. מדי יום, רכב על חמורו ליפו ומכר חלב וירקות. אלמלא נפטר ממכת שמש, כתוצאה מעודף חריצות, מספר חודשים לאחר שעלה עם משפחתו, ודאי היינו שומעים עליו הרבה יותר והוא היה זוכה לכינוי: "הפרדסן היהודי הראשון". הוא היה המח והכוח שמאחורי הפרדס היהודי הראשון, אך תהילת עולם נפלה רק לידי אשתו, שכבודה במקומה מונח.
* יעקב פרנקו, עו"ד, משרד בוטיק מתמחה במקרקעין ותכנון ובניה ביפו
למאמרים נוספים: francolaw.site עו"ד פרנקו עוסק גם באדריכלות נוף וגינון מ-1984 ויוצר סדרת היוטיוב: "ביקורת הגינון בתל-אביב".
