שני דורות על במה אחת

סוף מעשה במחשבה תחילה  תכננו את הצעדים שלכם, ורק דברים טובים יוכלו לצמוח מזה. דברים טובים כמו לראות שני דורות, סבא ונכד, ששרים על אותה הבמה

שני דורות על במה אחת: בשבוע שעבר נסעתי בהתרגשות להופעה בתל אביב – מחווה לשלום חנוך. חנוך הוא אביר נעוריי ואני מעריצה אותו שנים רבות. עשרים אומנים עלו אחד אחר השני, ושרו בביצועים אישיים משיריו של הזמר הענק. היו ביצועים מעניינים והיו גם פחות, אבל אף אחד מהזמרים לא נגע לליבי, כמו הרגע שבו עלה לבמה עמרי קרן, הנכד של שלום חנוך, ושר ביצוע מרגש בביטחון מלא לאחד השירים היפים "אדם בתוך עצמו". חפשו ביוטיוב, שווה צפייה.

נכד שממשיך את דרכו של הסבא זה ממלא אותי אושר. החיבור הזה בין סבא לבין נכד, שמוצאים מכנה משותף, ודרכו הם מתחברים אחד לשני, הוא לא דבר שמובן מאליו, במיוחד כשהדור הצעיר היום נוטה לרוץ מהר קדימה. והנה, בכל זאת הוכיחו השניים שלא משנה איך השתנתה הסביבה, יש דברים שנשארים לנצח ופער הדורות לא יכול לפגוע בהם, כמו: מוזיקה, אומנות, אוספים, אהבה לטבע ועוד.

המופע המרגש של שלום חנוך והנכד עמרי קרן גרם לי להרהר בדיאלוג שמתקיים בין שני דורות, ובשני סיפורים על סבתות ונכדות, שאחד מהם התנהל בדרך אחת והשני התנהל בדרך אחרת לגמרי. מה שמחזיר אותי תמיד לנקודה מהותית, שאני חוזרת ואומרת שוב ושוב – אפשר כך ואפשר גם אחרת.

לאן פנינו מועדות

הסיפור של הנכדה ליאת וסבתה יהודית הסתבך. לכאורה זה לא היה צריך להיות כך. הכוונות היו טובות, המטרה הייתה נהדרת, אבל משהו בדרך השתבש. יהודית מתגוררת במושב קטן בצפון ולפני כשלוש שנים נפטר בעלה השני. באותו זמן בערך התגרשה הנכדה ליאת, וחיפשה פתרון זמני למגורים, ומצאה אותו אצל סבתה. היא ושלושת ילדיה עברו להתגורר בביתה של הסבתא, ומה שהיה זמני הפך לקבוע. בכל מקרה, הסתמן הפתרון כנוח לכמעט כל מי שנגע בדבר.

בכל זאת, המגורים המשותפים החלו להפריע פה ושם לסבתא, לנינים וגם לנכדה, ומכאן המשיך הסיפור להתגלגל מעצמו. יהודית הציעה לנכדתה לעבור למבנה ישן בחצר ביתה, שבו התגורר הבן הבכור שלה לפני הרבה שנים. ליאת קפצה על המציאה ותוך זמן קצר החלה בשיפוצים של המבנה. אחרי מספר חודשים עברה להתגורר בבית, ובמקביל המשיכה מעת לעת לשפץ את הבית, עד שלא נשאר זכר מהמבנה הישן שעמד במקום.

כביכול, הדרך שנסללה מעצמה הייתה נהדרת, כיוון שהקִרבה לסבתא הייתה טובה לשני הצדדים – ארוחות משותפות עם הנכדים, תחושת ביטחון ליהודית בלילות, כוס קפה של סבתא־נכדה בשעות אחר הצהריים, ואפילו פינה שקטה בביתה של הסבתא לנינה המתבגרת, שהייתה זקוקה מידי פעם לפסק זמן מאימה.

חלפה עוד שנה, הבן הבכור חזר משליחות בחו"ל, ומה שציפה לו בחצר ביתה של אימו הרתיח אותו. המבנה הישן שהיה בעבר ביתו הצנוע הפך לבית מפואר, מבלי שנשאל על כך, ומבלי שהייתה לו זכות להציע הצעה משלו. הוא דרש שהנכדה, אחייניתו, תצא מהבית, שייקבע פיצוי ובקצרה, שההחלטה תשוב לנקודת ההתחלה ותיבחן מחדש.

מכאן ברור לאן השתלשלו האירועים. יהודית פנתה אליי נסערת: "אני לא יודעת איך זה קרה. זה היה נוח לשתינו. הקִרבה אל ליאת כל כך חשובה לי ואת זה הבן שלי לא רואה. ובכלל לא חשבתי לאן זה יוביל."

הסברתי לה שזה בדיוק העניין, שדווקא בקשר משפחתי אסור להשאיר את הדברים פתוחים, והם אינם יכולים להתגלגל מעצמם. זה נכון, אין ספק שמה שנוצר מהתהליך הזה הוא דבר נפלא. חיבור בין שלושה דורות על מגרש אחד. ובכל זאת, הדרך לשירה משותפת על הבמה חייבת לעבור במקרה של משק תהליך מאורגן.

כשהדרך ברורה

הסיפור של ליאת ויהודית יכול היה לקבל מפנה אחר לגמרי, אם בנקודת זמן אחת הייתה נעשית חשיבה מוקדמת, כפי שקרה אצל נורית ויעלה. גם הן סבתא ונכדה. הסיפור שלהן הוא כמעט 'אותה גברת בשינוי אדרת', אך במקרה הזה השינוי הוביל לסוף שונה לגמרי.

נורית התגוררה לבדה במושב במשך מספר שנים ונכדתה יעלה התגוררה בעיר הסמוכה עם שני ילדיה. יעלה והסבתא היו בקשרים הדוקים, במיוחד לאור העובדה שיעלה הייתה יתומה מהוריה. כך הפכה הסבתא למעין אימא עבורה. באחת השיחות שלהן הן העלו את האפשרות, שיעלה תבנה בית במשק של הסבתא. בשלב הזה הן פנו אליי והסבירו: "זאת התוכנית שלנו, אבל חשוב לנו לעשות אותה בצורה מסודרת. שלא יהיו טענות או התנגדויות."
ייעצתי להם להזמין לפגישה הבאה את כל מי שמעורב בעניין, ובכלל זה את הדודים של יעלה. מטרת הפגישה הייתה לשקף להם את התוכנית, לבדוק אם יש עניין של אחד מהם להשתמש בזכות הבנייה על הנחלה ובהתאם לכך להמשיך לפעול.

ה'שינוי באדרת' במקרה הזה הייתה השקיפות שהובילה לכמה דברים מופלאים. הראשון היה פרגון מדהים מצד שני הדודים של יעלה, שלא רק שלא התנגדו לרעיון, אלא ברכו עליו והציעו לסייע לה בכל אחד משלבי הבנייה. נערך הסכם בין הסבתא לנכדה, היא מכרה לה את המשק במחיר מופחת, תוך שמירה על זכותה להתגורר בו עד יומה האחרון, כך שלסבתא נשאר סכום כסף משמעותי לתת לדודיה של יעלה.
הדבר המופלא השני היה הקשר שהתחזק עוד יותר בין הסבתא ובין הנכדה. זה היה כאילו הן עומדות ושרות דואט על אותה במה. החיבור הזה הוליד מפגשים מרובים יותר בין הנכדים והסבתא. יעלה סיפרה שמאז שסיימה לבנות את ביתה החדש במושב, הן נוהגות לצפות יחד בתוכניות טלוויזיה ששתיהן אוהבות. נורית עודדה את יעלה להתיידד לראשונה עם הבישול והאפייה, "אם היו אומרים לי לפני שנה, שאני אבשל, הייתי מתגלגלת מצחוק. אבל בזכות סבתא שלי הכרתי עולם חדש."

ועל זה אני אומרת, סוף מעשה במחשבה תחילה. תכננו את הצעדים שלכם, ורק דברים טובים יוכלו לצמוח מזה. דברים טובים כמו לראות שני דורות, סבא ונכד, ששרים על אותה הבמה- שני דורות על במה אחת

הכותבת הינה מגשרת, עורכת דין ונוטריון – לטורים נוספים