"אני מביא איתי את כל הדרך שעברתי"

13 שנה אחרי שהחל ללמוד ברייקדאנס במושב שער אפרים שבשרון, ואחרי שהספיק לפזז על הבמה לצד מיטב האמנים, כמו נועה קירל ועומר אדם, כולל במחזות זמר גדולים, נתיב תמים מתכונן לצעד הבא בקריירה שלו בארצות הברית. בראיון מיוחד עימו הוא מספר על תהליך היציאה מהארון וכיצד מצא בתנועה שפה לרגשות שלא ידע לומר בקול (״האהבה לריקוד החזיקה אותי לאורך כל הדרך")

*תמונה ראשית: ‏נתיב תמים, רקדן מוביל. צילום: Ziv Barak 

זה לא סוד שמאחורי כל מופע נוצץ או מחזמר איכותי מפזזים להם על הבמה רקדנים ורקדניות, כאלו שהקהל, סביר להניח, כלל אינו יודע את שמם. הם מתאמנים שעות ארוכות הרחק מהזרקורים, ונושאים על כתפיהם חלק נכבד מהקסם שעל הבמה. בשנים האחרונות, בשעה שיותר ויותר אמנים אוזרים אומץ, במטרה לנסות את מזלם על הבמות שמעבר לים, גם הרקדנים הצעירים מרשים לעצמם לחלום ובגדול.

עבור מי שגדל במרחק משמעותי מהערים הגדולות, ההתחלה צנועה בהרבה. לרוב זה מסתכם בחוג אחר הצהריים או בתנועות שנלמדות מול המראה בבית. אבל מה קורה כשאותו ילד ממשיך לרקוד, גם כשהתחביב כבר הפך לדבר גדול הרבה יותר ממנו? ובכן, יש מי שיכול לספר על כך מניסיון אישי.

"הריקוד תמיד היה בשבילי הרבה מעבר לתחביב," מספר נתיב תמים, רקדן (23), שנולד וגדל במושב שער אפרים המשתייך למועצה האזורית לב השרון, בשיחה עם "קו למושב". "זו הייתה הדרך שלי לבטא את עצמי, גם בתקופות שבהן לא תמיד ידעתי להסביר במילים מה אני מרגיש. דרך התנועה הצלחתי להוציא החוצה דברים שהיו בתוכי."

נתיב החל לרקוד בגיל 10, ונכנס לעולם המחול דרך הברייקדאנס. במשך כשנתיים התנסה בסגנון ממנו ונהנה ממנו עד מאוד, כשמשם עבר להיפ הופ, ולדבריו התאהב כבר מהשנייה הראשונה. "עם הזמן הבנתי שאני רוצה להרחיב את היכולות שלי, אז התחלתי ללמוד גם בלט קלאסי ומחול מודרני," הוא מסביר.

כיום, בגיל 23 הוא כבר חוגג בר מצווה של ריקודים, קרי 13 שנים על מיטב הבמות בישראל. את מה שמשך אותו אל התחום כבר בתחילת הדרך הוא מנסח בפשטות: "אני חושב שזה השילוב בין חופש למשמעת. מצד אחד, יש בריקוד מקום להיות יצירתי ולהביא את עצמך, ומצד שני צריך לעבוד קשה, להתאמן, לדייק ולהיות מאוד מחויב. זה עולם שדורש ממך כל הזמן להשתפר, וזה משהו שתמיד משך אותי."

את ההשראה הראשונה לעולמות הריקוד מציין נתיב כי מצא בתוך החיק המשפחתי. דודו, יוסי תמים, רקד בלהקת "בת דור" ובהמשך בלהקת "בת שבע" המפורסמת, כאשר הסיפור שלו פתח בפני האחיין הצעיר אפשרות שכלל שלא העז לדמיין קודם לכן.

"כשגדלתי ונחשפתי לסיפור שלו, זה גרם לי להבין שאפשר באמת להפוך את האהבה למחול למקצוע ולדרך חיים," הוא מציין. לצד הדוד עמדו גם הוריו, שתמכו בו ועודדו אותו להמשיך, גם כשהמסלול לא היה פשוט. "הם נתנו לי את התחושה שמותר לי לחלום ושאני יכול לנסות להגיע למקומות גדולים. הרי בסוף, כשאתה בוחר בתחום כמו ריקוד, יש הרבה חוסר ודאות. לא תמיד ברור מה יהיה הפרויקט הבא ואתה צריך להיות עצמאי ולדאוג לעצמך. התמיכה של המשפחה נתנה לי בסיס מאוד יציב. ידעתי שגם אם יהיו תקופות קשות, יש אנשים שמאמינים בי."

שם המשחק – סבלנות

המעבר להיותו רקדן מן המניין, לא התרחש עבור נתיב ביום אחד. במשך שנים המשיך להתאמן, ללמוד ולחפש בעקביות אחר הזדמנויות נוספות, כשכל אפשרות שנפתחה בפניו לעלות על הבמה, רק הוסיפה לסך הכישורים ולניסיון שלו. "בשלב מסוים הבנתי שאני לא רוצה לרקוד רק כי אני אוהב את זה, אלא שאני רוצה להפוך את זה לדרך החיים שלי," הוא משחזר. "בדרך הייתה הרבה עבודה, אבל גם הרבה סבלנות. לפעמים אתה מגיע לאודישן ולא מתקבל, או עובד קשה ולא רואה מיד תוצאות. למדתי לא לקחת כל דבר באופן אישי ולהמשיך קדימה."

ואכן, אותה סבלנות הניבה פירות. כיום עובד נתיב לצד אמנים מן השורה הראשונה בארץ, כמו נועה קירל, עומר אדם, אגם בוחבוט, שרית חדד, עדן בן זקן ויסמין מועלם, אבל למרות הכל מקפיד לשמור על פרופורציות. "זו תחושה מדהימה, אבל אני משתדל לא להתרגש רק מהשמות," הוא מבהיר. לדבריו, הוא מתייחס לכל הופעה כזו קודם כול כעבודה לכל דבר: "יש עליי אחריות גדולה, אני צריך להגיע מוכן, להיות מקצועי ולתת את המקסימום מעצמי בכל ערב. ברור שיש רגעים שבהם אני עוצר וחושב לעצמי שזה מטורף שהצלחתי להגיע למקומות האלה, במיוחד כשאני נזכר מאיפה התחלתי…"

לצד במות הפופ, נתיב נחשב שלא בכדי לאחד הרקדנים העסוקים בישראל. עד היום זכה להשתתף, בין היתר, במחזות זמר מובילים, כדוגמת "פרסיליה מלכת המדבר", "היפה והחיה" ו"פיטר פן", ואף הצטלם כרקדן לתוכנית הפריים-טיים "הזמר במסכה". כל הפקה, כך הוא מתאר, הייתה עולם שלם בפני עצמו. "במחזות זמר אתה צריך לדעת לשחק, לרקוד, לפעמים גם לשיר, ובעיקר להיות חלק מקבוצה גדולה. יש הרבה מאוד פרטים שצריך לזכור, והכול חייב להתחבר יחד. בטלוויזיה יש קצב אחר, לפעמים מצלמים שוב ושוב, וצריך לדעת להישאר מרוכז גם כשיש הרבה אנשים מסביב. ברמה האישית, אני יכול לומר שכל פרויקט כזה עזר לי להבין איזה אמן אני רוצה להיות. אני פשוט אוהב את האפשרות לא להישאר רק בסגנון אחד."

"פחד הוא חלק מכל חלום גדול"

ואיך כל זה מתחבר לילד שחיפש בתנועה את המילים שחסרו לו? כפי שכבר הספקתם לנחש, במקביל לקריירה המתפתחת עבר נתיב גם תהליך אישי עמוק, כזה שהשפיע באופן ישיר על האופן שבו הוא עומד כיום על הבמה. "במשך שנים הייתי בארון, וההתמודדות הזו ממש לא הייתי פשוטה. הייתי צריך להתמודד עם הרבה פחדים, שאלות וחוסר ביטחון. באיזשהו שלב הבנתי שאני לא יכול להמשיך להסתיר את מי שאני," הוא משתף.

תסביר.

"הקבלה העצמית הייתה תהליך. זה לא משהו שקורה ברגע אחד. היו תקופות שבהן הרגשתי מבולבל או מפוחד, אבל לאט לאט למדתי להיות יותר שלם עם מי שאני."

איך זה השפיע על קריירת הריקוד שלך?

"אני חושב שהיא הפכה אותי ליותר אמיתי. כשאתה מפסיק לנסות להתאים את עצמך למה שאחרים מצפים ממך, אתה יכול להביא את עצמך בצורה הרבה יותר חופשית. הריקוד שלי השתנה, אבל גם אני השתניתי. היום, כשאני עולה לבמה, אני מרגיש שאני לא סתם רוקד, אני מביא איתי את כל הדרך שעברתי. כל במה מזכירה לי שהצלחתי להתקדם למרות הפחדים והקשיים."

לאחר התהליך האישי והמקצועי שעבר, מתייחס נתיב אל החלום הבא מבחינתו – לפצוח בקריירה בינלאומית. "תמיד היה לי חלום, כמו לכל רקדן, לצאת לראות עולם. ידעתי שלוס אנג'לס הוא אחד המקומות הכי נחשבים בעולם להיפ הופ, ושלשם מגיעים אנשים מוכשרים מכל העולם בשביל לרקוד או לעבוד בתחום. ובכלל, רציתי לבדוק את עצמי בסביבה מקצועית חדשה."

נתיב שהה בעיר במשך כחצי שנה, במהלכה השתתף בשתי תוכניות הכשרה אינטנסיביות בכוריאוגרפיה ובמחול. את הראשונה הוביל הכוריאוגרף טוביאס אלהמר, שלדבריו עבד עם ג'סטין טימברלייק וליאם פיין, ואת השנייה הובילה הכוריאוגרפית הישראלית, עדן שבתאי. במהלך התקופה הוא מספר כי נחשף לכוריאוגרפים, לרקדנים ולאנשי תעשייה שעבדו עם אמניות כמו ביונסה ואריאנה גרנדה, וגם לאנשים הקשורים לתוכניות כמו: America's Got Talent ו-American Idol.

"זה גרם לי להבין כמה גדולה התעשייה הזאת וכמה עוד יש לי ללמוד," אומר נתיב. "מצד אחד, זה יכול להיות קצת מלחיץ, כי אתה רואה את הרמה ומבין כמה התחרות קשה. מצד שני, זה גם נותן מוטיבציה. אתה אומר לעצמך שאם תעבוד מספיק קשה ותהיה מוכן להזדמנויות, אולי גם אתה תוכל להגיע לשם."

מן התקופה ההיא חזר עם הרבה יותר ממה שציפה. "לקחתי איתי הרבה יותר מטכניקה. למדתי איך אנשים עובדים, כמה חשוב להיות מקצועי, להגיע בזמן, להיות מוכן ולדעת לעבוד עם אנשים שונים. הבנתי גם שצריך להעז. אם אתה רוצה להגיע לתעשייה בינלאומית, אתה לא יכול להישאר רק באזור הנוחות שלך."

מה קורה איתך בימים אלה?

"אני נמצא כרגע בתהליך לקבלת ויזת אמן לארצות הברית, בתקווה להצליח לבנות שם את הצעד הבא בקריירה שלי, לפרוץ גבולות ולהשתלב בתעשיית הבידור הבינלאומית."

מה החלום הכי גדול שלך?

"לעבוד עם אמנים גדולים, להשתתף בהפקות בינלאומיות ולהגיע לבמות שעד היום ראיתי בעיקר דרך מסכים בטלוויזיה או בסמארטפון. אני יודע שצפויה לי דרך לא פשוטה, אבל אני גם יודע שאני מוכן לעבוד קשה בשביל זה. ואחרי שאמרתי את זה, אני רוצה קודם כל להישאר נאמן לעצמי – ולא לשכוח מאיפה התחלתי. זה נכון שהחלום הוא להגיע רחוק, אבל אסור לשכוח ליהנות מהדרך."

יוצא לך לפעמים לחשוב על אותו נער צעיר שהחל לרקוד שער אפרים ולאן הגיע היום?

"אין ספק שאני מרגיש גאווה במבט לאחור, אבל גם רעב גדול להמשיך הלאה. אני בן 23. לשמחתי צברתי כבר לא מעט ניסיון, אבל אני עדיין מרגיש שאני רק בתחילת הדרך. היום אני מבין שהאהבה הזאת לריקוד הייתה הדבר שהחזיק אותי לאורך כל הדרך."

ומה היית אומר לצעירים שנמצאים היום בתחילת הקריירה שלהם ושוקלים את עתידם?

"הכי חשוב – לא לוותר על עצמכם. גם אם אתם מגיעים ממקום קטן, גם אם אתם לא מכירים את האנשים הנכונים וגם אם הדרך נראית רחוקה, זה ממש לא אומר שאתם לא יכולים להצליח. צריך לעבוד קשה, להיות סבלניים ולהיות מוכנים ללמוד כל הזמן. אבל מעבר לזה, צריך גם להאמין שמגיע לכם להיות שם. לפעמים האתגר הכי גדול הוא לא לשכנע אחרים, אלא לשכנע את עצמכם."