מוניה וייסמן (97) ממייסדי קיבוץ סער, זוכר את העיירה שבה גדל וגם את היום שבו החלו ההפגזות. אביו, אימו וסבתו מתו בתלאות הדרך והוא שרד עם אחותו. איכר גוי נתן לו עבודה ומזון, גם כשהלשינו עליו לשלטונות. משפחתו הגדולה בקיבוץ הם הנכס היקר שלו
*תמונה ראשית: מוניה וייסמן בחגיגה משפחתית. משפחה גדולה בקיבוץ. צילום: פרטי
לא פשוט לקבוע עם מוניה-משה וייסמן מקיבוץ סער שבגליל המערבי ולא דווקא בגלל ההתרעות והאזעקות הרבות שהאזור סובל מהן. מוניה, בן ה-97, מפעיל מועדון של מבוגרים שעוסקים בהרכבת חלקים עבור המפעל, "חמישה-שישה עובדים שמגיעים בכל יום לארבע שעות ואני דואג שתהיה להם עבודה", הוא מספר כשאנחנו משוחחים אחרי שהוא מתפנה מעבודתו.
הוא נולד ב-1929 בעיירה ליפקני (Lipcani) שבצפון סרביה, רומניה, מה שהיום מולדביה. "העיירה הזו הייתה על שפת נהר הפרוט" מספר מוניה, "עיירה שחיו בה כעשרת אלפים יהודים ושימשה מרכז לכפרים שסביבה". מוניה זוכר את העיירה, "רכבו על סוסים או נסעו בעגלות, לא היו מכוניות, את פנסי הרחוב היו מדליקים בנפט, לא היה חשמל". משפחתו התגוררה מחוץ לעיירה, "אני, אחותי, הוריי וסבתי" בבית ולו חצר ומשק קטן בו גידלו פרה ותרנגולות. אימו פיניה עבדה במשק הבית והאב סיומה היה סוחר תבואות, שנוסע בין הכפרים לתחנת הקמח היחידה שהייתה באזור.
מוניה מספר כי בעיירה היה בית ספר יסודי בו למדו עברית. "למדתי ארבע כיתות ועוד שנה גימנסיה. זה מה שהספקתי". כשהיה בן 12 פרצה המלחמה.
החום היחידי היה ריקבון הזבל שכוסה בקש
"יום אחד בחמש בוקר, בלי הודעה, התחילה הפצצה נוראית בגבול הנהר", מספר מוניה ומסביר שחבל הארץ עבר מיד ליד, ב-1940 סופח לרוסיה וביוני 1941 פלשו הגרמנים והרומנים לברית המועצות. "ביום של ההפגזה אבא החליט לנסוע לכיוון רוסיה. רתמנו שני סוסים לעגלה, עלינו כל המשפחה יחד עם סבתא ונסענו מזרחה. הבנו שהתחילה מלחמה ופחדנו שהגרמנים יגיעו אלינו, כבר שמענו אז מה שעשו בגרמניה".
מוניה מספר שהספיקו לנסוע 35 ק"מ עד העיירה בריצ'יניה (Briceni), אך תוך זמן קצר הגיע לשם הצבא הרומני ולא ניתן היה להמשיך. הרומנים אספו את יהודי העיירה ליפקני והובילו אותם בשיירה, "צעדת מוות", שנמשכה ארבעה-חמישה חודשים. "הגענו לכיכר והתחלנו לצעוד. סבתי לאה הייתה זקנה מידי ולא יכלה ללכת בגלל הגשם שירד. אבא לקח אותה על גבו". הם עברו את נהר הדניסטר ובעיירה ימפול מתה סבתו. "אני, אבא, אימא ואחותי המשכנו ללכת מזרחה, לטרנסניסטריה, אימא נפטרה בדרך, לא החזיקה מעמד. הגענו למחנה, אורווה, 700 איש, סגרו את השערים. התחיל חורף. ללא אוכל, ללא מים, ללא שירותים". מוניה מספר שניזונו מסלק סוכר לבהמות, המים ששתו היו שלג שהמיסו. "משפחות שכבו בצפיפות, אנשים זה על זה, החום היחידי היה ריקבון הזבל מהאורווה שכוסה בקש. התכסינו בלילה בשמיכות, בבוקר השמיכה העליונה הייתה כולה כפור". מוניה מספר על אנשים שאיבריהם קפאו מרוב קור, בהם גם אחותו, ועל אחד האנשים שנשאר כל החורף עם מגפיים לרגליו כדי להתחמם ובאביב לא הצליח להסירם ונותר נכה בסוף החורף הקשה. "כל בוקר היו אוספים את מי שמת בלילה וקוברים בקבר אחים". בחורף אחד, 1941, נותרו מ-700 רק 70 איש. גם אביו של מוניה לא שרד.
מישהו הלשין על האיכר שהוא מחזיק יהודי
על אף שחלה בטיפוס במהלך החורף, נשארו מוניה ואחותו בחיים. "חליתי בטיפוס, כל החורף שכבתי ברגלים מקופלות. לא יודע איך הבראתי בלי תרופה". השובים הרומנים עזבו ב-1942 ומוניה ואחותו חיפשו איך לשרוד. "יצאתי לכפר הקרוב, הצעתי לגויים לעשות תיקוני נעליים וקיבלתי אוכל בשבילי ובשביל אחותי. יום בשבוע ראיתי שיוצאת שיירה של גויים, התברר שהם הולכים לעיירה צ'צ'לניק, מביאים תוצרת וקונים דברים ושיש שם הרבה יהודים בעיירה. יום אחד החלטתי להצטרף לשיירה, אולי אמצא מישהו שמכירים. התברר שיש בעיירה גטו יהודי בו כונסו יהודים מקומיים ויהודים שהובאו לשם. חיפשתי ומצאתי מכר של ההורים. חזרתי לאורווה, לקחתי את אחותי והצטרפנו לשיירה הבאה. כך הגענו לגטו צ'צ'לניק.
מוניה חיפש ממה להתפרנס כדי להביא אוכל לו ולאחותו. "קרוב לגטו התגורר גוי, משפחה ללא ילדים, מניה סטאשיק. הם היו נקניקנים, עושי נקניקים, קולבסניק. הגוי אמר לי – בוא תעזור לי בעבודה ואתן לך ולאחותך אוכל. כל יום הגעתי לעבודה עם החזירים שגידל ומבשרם עשה נקניקים. והוא היה נותן אוכל לי ולאחותי. אחרי כמה זמן אמר לי – למה שתבוא ותחזור כל יום? תישאר אצלי לישון, יש תנור חם. וכך היה. הבאתי אוכל לאחותי לשבוע ונשארתי אצלו. בשלב מסוים מישהו הלשין עליו שהוא מחזיק יהודי. לקחו אותו למאסר ואני חזרתי לגטו. כשהוא חזר הוא אמר – אני מצפצף עליהם, תבוא חזרה אלי. היו גם גויים טובים".
מוניה מספר שהרוסים כבשו שוב את חבל הארץ והיהודים שנשארו חזרו כל אחד לביתו. בתחילת 1944 הוכנסו מוניה ובלה לרשימת יתומי טרנסניסטריה, הגיעו לבית יתומים יהודי ולאחר זמן עברו לבוקרשט. "משפחה אחת אימצה אותי ואחרת את אחותי. היינו בבוקרשט עד שהרוסים הגיעו והגרמנים נסוגו". מוניה שידע רוסית ורומנית שימש מתורגמן לקפיטן הרוסי שהיה אחראי על ההספקה, "הייתי מסתובב איתו ומתרגם לו. עברה תקופה ארוכה, הרוסים התבססו, והחליטו שמחזירים את תושבי רוסיה למולדת. לקחו גם אותי ואת אחותי, החזירו אותנו לדומבסט, מכרות פחם ברוסיה. במקום הביתה נשלחנו לשם".
אחותו עבדה בבית חרושת לזכוכית ומוניה חזר ללמוד אך הם מחליטים להסתלק משם. "הגענו חזרה לבוקרשט וחיכינו לעלות ארצה. ב-1946 עלו על ספינת המעפילים "מקס לנדאו", וכשהגיעו ארצה נשלחו על ידי הבריטים למחנה המעצר בעתלית. ("זו אנייה אחרונה שהורידו את המעפילים בעתלית. אחרי זה כבר שלחו למעצר בקפריסין" אומר מוניה ומוסיף, "בשלט במחנה המעפילים בתמונה אפשר לראות את אחותי ואותי").
בן 17, יתום מאם ואב
בן 17 היה מוניה כשהגיע לארץ, יתום מאם ואב. בסוכנות החליטו כי כיוון שהפסיד חמש שנות לימוד יורידו לו שנה בתעודת הזהות והוא נשלח להצטרף לחברת נוער בקיבוץ, "שם לומדים וגם עובדים". "נשלחתי לכפר מנחם ואחותי, שמבוגרת ממני בשבע שנים, נשלחה לקיבוץ שמיר. למדתי שנתיים בחברת הנוער והיה מאוד טוב ונעים". אותה חברת הנוער הייתה ממקימי הקיבוץ הימי של השומר הצעיר – קיבוץ סער. מוניה כיום היחידי שנשאר מהמייסדים.
הוא נישא לאיילה חזן, שנפטרה, ויש להם משפחה גדולה בקיבוץ – שלושה בנים (הבכור נפטר), חמישה נכדים ו-9 נינים. "הם הרכוש הכי גדול שלי" אומר מוניה בחיוך גדול.
את המשפחה אצלה עבד ניסה לאתר ברבות השנים, כדי שיוכרו כחסידי אומות העולם, אך לצערו, לא הצליח לאתר אותם.
