המורה לציור שידע לבקר בעדינות עבודות מבלי להביך תלמידים ומבלי לבייש אותם, ביקש להבין ב"נאום הקמעות" איך קומץ של אנשים הזויים הפך לרוב ששולט בנו. געגועים ליאיר גרבוז
*תמונה ראשית: גרבוז ב"נאום הקמעות". "הגנבים ולוקחי השוחד גם הם רק קומץ. והמושחתים והנהנתנים-החזיריים, לא יותר מקומץ". צילום מסך, ערוץ הכנסת
יאיר גרבוז היה המורה שלי לציור.
היו לי כמה מורים לציור בבית הספר היסודי. באותם ימים היה מקובל ללמד ציור כאחת המיומנויות שאדם צריך לרכוש. לא היה לזה שימוש מעשי מיוחד — רק פיתוח קואורדינציה של יד־עין ושיפור מיומנויות חשיבה. כיום, כשהמוח הופך אצל רבים לאיבר פחות ופחות שימושי, כבר אין צורך במיומנויות כאלה.
היו לי גם מורים ל"מלאכה" — עוד מקצוע שנעלם מהעולם. מי צריך לדעת לנסר דיקט בעזרת קשת ומשורית, כשאפשר לקנות הכול מוכן באיקאה?
ובכל זאת, למרות כל המורים שהיו לי לאורך השנים, תמיד אמרתי — ועדיין אומר — שיאיר גרבוז היה המורה שלי לציור.
מה שאני יודע היום על ציור, ובעיקר על "ציור טוב", למדתי ממנו.
זה היה במחצית השנייה של שנות ה־70, כשנרשמתי ללימודי אמנות במדרשה למורי אמנות בשכונת מורשה ברמת השרון. למדתי שם מבוקר עד ערב, ואז נסעתי לעבודתי כמדריך חבורות רחוב בשכונת התקווה בתל אביב.
למדתי אצל כל מורה שיכולתי, אבל מגרבוז למדתי יותר מכולם.
כשאני אומר שהוא היה המורה שלי לאמנות, אין הכוונה שהוא לימד אותי להחזיק עיפרון, למדוד פרספקטיבה או לשרטט קו. את זה לימדו אחרים.
מגרבוז למדתי מהו צבע, מהי קומפוזיציה מעניינת ומהו ציור טוב.
אני יודע שהמושג "ציור טוב" מעורר התנגדות אצל חלק מהאנשים, כי אמנות נחשבת עניין של טעם אישי. ועדיין, אני טוען שיש ציור רע ויש ציור טוב. יש אמנות גרועה ויש אמנות איכותית.
ואין לי שום כוונה לשכנע אתכם בזה.
בעולם שבו אפילו על עובדות בסיסיות מתווכחים, שבו הכול הופך ל"פרשנות", "פייק" או "מציאות אלטרנטיבית", איך אפשר לשכנע מישהו במשהו שקשור לטעם ואיכות?
אז קבלו את זה כהצהרה סובייקטיבית לחלוטין: מגרבוז למדתי מהי אמנות טובה.
למדתי ממנו מהי יצירה מעניינת, מהי קומפוזיציה שמכניסה חיים לציור, איך צבע עובד ומה הופך אותו למעניין או משעמם.
והינה החלק הטכני היחיד שלמדתי ממנו: איך להרכיב כל צבע בעולם משמונה שפופרות בלבד — אדום ורמיון, אדום רוז, כחול פרוסי, כחול אולטרה־מרין, צהוב לימון, צהוב בננה, שחור ולבן.
עד היום אני יכול להרכיב מכל שמונת הצבעים האלה כל גוון שתראו לי.
אחר
למדרשה היה באותן שנים קו אמנותי ברור, שהוביל רפי לביא — צייר ומורה שהיה, בעיניי, אדם קשה ומורה אכזר, שלא היסס לרסק תלמידים מול הכיתה.
וגרבוז היה תלמיד שלו.
אבל גרבוז היה אחר.
הוא ידע להעביר ביקורת בעדינות, להצביע על חולשות ביצירה בלי להשפיל את מי שיצר אותה. הוא הציג גישה אמנותית מסוימת, אבל לא כפה אותה.
ממנו למדתי את המשפט: "אמנות היא שפה, וכדי לדעת לדבר שפה צריך ללמוד אותה".
חמישים שנה אחרי, אני עדיין חושב כך.
יש לאמנות ניבים שונים, וכולם לגיטימיים. לא משנה אם הציור מופשט או פיגורטיבי, עשוי בעיפרון, שמן או מולטימדיה. השאלה היחידה היא: האם זה ציור טוב?
וכדי לענות על השאלה הזו — צריך ללמוד את השפה.
בדיחה גנובה
השיעורים של גרבוז היו מופע סטנדאפ מתמשך.
הוא היה אחד האנשים המצחיקים שהכרתי, עם הומור שגרם לתלמידים להתגלגל מצחוק.
לפני כמה שנים כתבתי בפייסבוק שכאשר השכנים שומעים את חניה צועקת: "שמן! עוד פעם אתה רוצה אוכל? כל הזמן אתה מבקש אוכל, תראה איך אתה נראה!" — אני מתכווץ מבושה.
ואחר כך, כשאני יוצא החוצה וכולם מסתכלים עליי, אני מנסה להיבלע באדמה.
כי לך תסביר להם שהיא צעקה על החתול.
זו בדיחה בת 50 שנה. גנבתי אותה מגרבוז.
מייחלים לשינוי
אבל כשאומרים "יאיר גרבוז", כולם חושבים מיד על "נאום הקומץ".
ב־7 במרץ 2015 נשא גרבוז בעצרת בחירות את מה שבעיניי הוא אחד הנאומים הגדולים שנישאו כאן — "נאום הקומץ", או כפי שכונה בהמשך, "נאום מנשקי הקמעות".
נאום אמיץ, חד ואינטליגנטי.
ובישראל של השנים האחרונות, מי שאומר אמת או מציג מציאות כפי שהיא — מיד מוגדר "גזען". לפעמים גם "מתנשא".
אז הנה חלק מהנאום ההוא שוב. תשפטו בעצמכם, 11 שנים מאוחר יותר, אם יש בו מילה אחת שאינה אמת:
"ערב טוב למייחלים לשינוי!
אמרו לנו שהאיש שרצח את ראש הממשלה בא מתוך קומץ של אנשים הזויים. אמרו שהוא שייך לשוליים המטורפים.
אמרו שצועקי 'מוות לערבים' הם רק קומץ. שרשעי תג מחיר הם רק קומץ. שמלבי השנאה הם קומץ.
חזרו ואמרו שהאלימות היא תופעה שולית, שהגזענים אינם מייצגים את החברה הישראלית.
גם הגנבים והמושחתים הם רק קומץ. ומחריבי הדמוקרטיה — קומץ.
והחושבים שדמוקרטיה פירושה עריצות הרוב — קומץ.
מנשקי הקמעות, עובדי האלילים והמשתחווים על קברי קדושים — רק קומץ.
אפילו האנסים והמטרידים הם קומץ.
אז אם כל אלה הם רק קומץ — איך זה שהקומץ שולט בנו?
איך זה שבאין מרגיש ובאין מפריע, הקומץ נעשה לרוב?"
