אות המופת של פורום פוזן בר־אילן לתרבות יהודית־ישראלית הוענק לאברהם שפירא (פצ'י), מיזרעאל, שייסד וערך את כתב העת "שדמות", ממנו צמחו "חבורת שדמות" ו"שיח לוחמים"
*תמונה ראשית: אברהם שפירא (פצ'י). צילום: דוד (דדה) עינב
במלאות 50 שנה להוצאת "שיח לוחמים", במבט לאחור, כתב אברהם שפירא (פצ'י): "אף תוך כדי העבודה של החבורה לא הייתה לנו מטרה ברורה או יעד מגובש. פעלנו בהיעדר אזימוט וקווי מתאר של האופק. כבר נתקבצו בידינו סרטי הקלטה (גלילים) לא מעטים. כל אלה שהאזינו לשיחות המוקלטות ולאצור בתמלולי השיחות הללו, היו נרעשים".
הדברים האלה מסכמים היטב לא רק את פרשת התהוותו של "שיח לוחמים", פריה המפורסם ביותר של "חבורת שדמות", אלא את הדרך כולה. מהשלב המגשש, שלב המטרות המעורפלות, לתוצר בשל ומפתיע בדמות כתב העת, שהיה כתב עת משפיע וחשוב בזמנו.
החבורה, שקיבץ פצ'י, פתחה את ארון הספרים היהודי, הקימה בתי מדרש, סדנאות וקהילות מתפללות. הם הנחילו לדורות של תלמידות ותלמידים את העוז והחירות לגשת אל המקורות היהודיים ופיתחו מתודות של מדרש חדש. מתוך מפעלם צמחו מוסדות ותנועות של שלום ואחריות חברתית. דומה כי כל זה התחיל במקרה, מתוך תחושה מעורפלת של חוסר נחת.
לאורך הדרך, לאורך תהליכי החיפוש ומציאת השותפים, חוו פצ'י ואנשי "שדמות" את הגילוי כי השאלות משותפות, וכי התשובות פותחות בפניהם עולם של משמעויות וערכים חדשים, עולם שהיה חסום בפניהם, כמי שגדלו והתחנכו במציאות של חילוניות אידיאולוגית, וכמי שהוריהם הפנו עורף למקורות היהודיים.
שאלת מעמדו של היחיד
פצ'י ייסד את כתב העת "שדמות" באביב 1960 וערך אותו עד שנת 1970. במוקד המשבר, שהוציא את "חבורת שדמות" לדרכה, עמדה שאלת מעמדו של היחיד.
היה זה משברם של בני הדור השני בקיבוץ שגדלו אל תוך הקולקטיב והתחנכו ליישר איתו קו. ההתמודדות עם תחושת המשבר נעשתה באמצעות המאמץ לאיתורו של הקול האישי ודרך העיסוק במושג "מימוש עצמי". מתוך דרישה להמשכיותו של המעשה החלוצי נולדה המבוכה, נוצר הצורך במציאת קול חדש, מובחן. המשבר הוליד חיפוש אחר מקורות השראה.
מקורות אלה נמצאו בקרב אנשיה של ראשית תנועת החלוציות ובעיקר אנשי העלייה השנייה. מוריו של שפירא באוניברסיטה העברית פתחו בפניו עולמות של מקורות יהודיים עתיקים וחדשים ולכל זה נוספו רעיונות חברתיים ופסיכולוגיים.
כך נוצר התמהיל המיוחד של "שדמות".
כתב העת "שדמות" התחיל אומנם את דרכו כביטאונה של מחלקת ההדרכה של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, אך למן החוברות הראשונות ברור שלא הייתה כוונה להגביל את העיסוק להדרכה בלבד, וניכר כי יש כמיהה לגעת בשורשיו של המשבר, ומשאלה להעניק מענה כּוּלי שיש בו התייחסות אידיאית, רגשית, חברתית, אמונית ופילוסופית. במרכז, בהשראתם של בובר, גורדון, ברל כצנלסון ואחרים, עמדו היחסים בקבוצה והשיח.
עולמות של השכלה ופילוסופיה יהודית
אברהם שפירא (פצ'י) נולד בחיפה בשנת 1935, ובבית הוריו קיבל חינוך ציוני סוציאליסטי.
הוא היה חבר בתנועת הנוער "התנועה המאוחדת", שהייתה תנועת נוער לומד סוציאליסטית, וגייסה את חבריה בבתי הספר בערים הגדולות.
בית הוריו היה בית "פועלי". הוא הגדיר את הוריו, מרים ואשר, כ"חלוצים" וכ"אנשים תמימי דרך".
סבו שחי איתם היה איש דתי אדוק. העניין שלו במקורות היהדות הוא בחלקו תודות להשפעת הסב.
ברוך קורצווייל, שלימדו בביה"ס חוגים ויוסף שכטר, אותו הכיר בחיפה, גם הם השפיעו על יחסו למקורות ולתרבות היהודית.
קורצווייל, שהיה מורה דומיננטי ותובעני, חשף את תלמידיו למקורות היהדות, להגות יהודית וכללית, לספרות העברית ולספרות העולם.
הוא היה מעורב בכל מאודו בצמיחתה של התרבות המתחדשת בארץ, וכאב את כאב ההתנתקות מהעולם היהודי שבגולה. נראה ששפירא הושפע עמוקות מחזון המפעל התרבותי של קורצווייל. שכטר ביקש לחולל התחדשות רוחנית ביהדות.
בראשית שנות ה-60 של המאה ה-20 הקימה קבוצה מתלמידיו את המושב השיתופי יודפת.
שתי הדמויות הכריזמטיות הללו, שהיוו חלק ממצע צמיחתו הרוחנית של פצ'י, ניזונו מן המודרניות אך חלקו משיכה עזה אל הרליגיוזי, וראו בדתיות יסוד מרכזי בקיום האנושי. כחניך תנועת הנוער התגייס לגרעין נח"ל והצטרף לקבוצת יזרעאל, שבה הוא חבר עד היום.
בראשית ימיו בקבוצה עבד בחקלאות, זאת עד צאתו ללימודים אקדמיים באוניברסיטה העברית בשנת 1960.
בתקופת לימודיו באוניברסיטה הכיר ונקשר להוגים מרכזיים שאצלם למד, והם פתחו בפניו עולמות של השכלה ופילוסופית ויהודית – הפילוסוף ואיש הרוח הוגו ברגמן, מייסד חקר הקבלה גרשם שלום, הפילוסוף מרטין בובר, תלמידו של בובר, ההוגה והמחנך עקיבא ארנסט סימון וחוקר הפילוסופיה נתן רוטנשטרייך.
בהמשך, היה מעורב בפרסום כתבים של מוריו אלה, הן כעורך "שדמות" והן כמוציא לאור. במקביל ליציאתו ללימודים גויס למחלקת ההדרכה של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. במסגרת זו, ייסד באביב 1960, את "שדמות למדריך".
בריאיון שנתן לאלון גן, ציין כי הוא חש שיש לערוך שינוי בתוכניות ההדרכה, שהיו לדעתו "כבדות ומנותקות". הוא חש ש"מסכתן" החינוכית של תנועות הנוער אינה מגובשת, שעולמן הרוחני של התנועות פגום, ושמתוך מצוקה אידיאולוגית פנו תנועות הנוער לעסוק בטכניקות סוציולוגיות. בשלב זה עדיין לא היה ברור לו כי השיבה אל המקורות היהודיים תהווה מרכיב מרכזי במסעו הרוחני.
מקורות יהודיים לבנייה מחדש
פצ'י למד בחוגים לספרות עברית ופילוסופיה כללית באוניברסיטה העברית. בחוג לספרות עברית הרבו לעסוק במקורות היהודיים, ותחום זה משך במיוחד את ליבו. כך הלכה ונבטה בו ההכרה שאת הריק הרוחני אפשר יהיה למלא מהעבר היהודי, ושמקורות אלה הם החומרים לבנייה מחדש.
פצ'י אומר כי בחוברות "שדמות" שבעריכתו אפשר לראות את "יומנו הרוחני". לאורך השנים כתב העת התמסד, התאספה מערכת, התקבץ "חוג שדמות", חלו שינויים והתפתחויות במגמותיו של כתב העת.
לאחר מלחמת ששת הימים ובעיקר לאחר פרסומו של הקובץ "שיח לוחמים" (1968), הלכה וגדלה תפוצתו של כתב העת.
בשנת 1970, בחוברת 38, הודיע פצ'י על פרישתו מעריכת "שדמות". ההחלטה לחדול מעריכת כתב העת נבעה כנראה משילוב של גורמים, בהם עייפות ורצון להתמסר להשלמת התואר השני.
בשנות עריכת "שדמות" התבסס שפירא באופן אישי: הוא הקים משפחה ביזרעאל עם בת זוגו איריס ונולדו הילדים יניב, יונת וסיון.
בשנת 1975 ייסד פצ'י עם קבוצה של מורים ליהדות, את ה"מרכז ללימודי יהדות" במכללת אורנים, ולימד שם עד שנת 1985, אז עבר ללמד באוניברסיטת תל אביב. כל זאת לצד עיסוק בעריכה ובהוצאה לאור של ספרים.
הוא ייסד וערך את ספרית "ארון הספרים היהודי" בהוצאת עם עובד, ואף היה ממונה שם על עזבונו של גרשם שלום – הוא ערך והוציא לאור תשעה כרכים, בהם "דברים בגו" (1976), "מברלין לירושלים" (1982), "עוד דבר" (1989).
הוא היה עורך ההוצאה העברית של ספרו של מרטין בובר "נתיבות באוטופיה" (1984); ערך את ספרו של אברהם הולץ "בעולם המחשבה של חז"ל" (1979); יזם את פרויקט "מקרא לישראל" – פירוש מדעי מודרני לספרי המקרא והיה חבר המערכת של ספרית "הילל בן חיים" למדעי היהדות מייסודה של הוצאת הקיבוץ המאוחד.
יחסים שוויוניים, ללא היררכיה
פצ'י לא התמקד בכתיבה הגותית טהורה. את השקפתו, חזונו ועמדתו בסוגיות שונות אפשר לאתר בעיקר במעשה העריכה שלו, בתחילה ב"שדמות" ובהמשך בספרים שערך.
נוסף על הספרים שערך, הוא פרסם שני ספרי מחקר: "הרוח במציאות – מגמות העיצוב בהגות בובר", המבוסס על עבודת הדוקטור שלו, שנכתבה בהנחיית פרופ' אוריאל טל.
הספר השני מוקדש להגותו של א"ד גורדון, "אור החיים ביום קטנות: משנת א"ד גורדון ומקורותיה בקבלה ובחסידות".
"פצ'י היה אותו אדם ש'אסף אותנו כאסוף ביצים עזובות'", תיאר גד אופז, אבי, שהיה בעצמו מחבריה המרכזיים של "חוג שדמות". לא במקרה בחר פצ'י לכנות את החבורה בשם "חוג", מונח המעיד על שאיפה ליחסים שוויוניים, ללא היררכיה. היו אלו אנשים צעירים, בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, כולם חברים בקיבוצים.
חלקם בני קיבוץ, כיריב בן אהרון, אבישי גרוסמן וגד אופז. חלקם, כמו מוקי צור – חברי גרעינים שהצטרפו לקיבוציהם במהלך שירותם הצבאי.
פצ'י, לפי תיאורו של גד אופז, ליקט אנשים שפעם בקרבם צורך רוחני, אנשים רגישים שחיפשו מענה לשאלות קיומיות. הוא הוציא אותם מהבדידות שחשו לא פעם, מהיותם אחד או שניים בקיבוץ, העניק להם מסגרת של שייכות ומקום לביטוי עצמי.
במבוא שלו לספרו של גרשם שלום "עוד דבר" כתב פצ'י על בדידותם של שני מוריו הגדולים, שלום ובובר. הוא כתב ששניהם חיו בארץ ללא קרבה נפשית לאיש. סיטואציה זו של בדידות אפיינה את פצ'י ואת חבריו שנותרו, למרות הכול, "אחד או שניים בקיבוץ". ועם זאת, אנחנו חבים כל כך הרבה לפצ'י ולנשות ואנשי "חוג שדמות".
ברגעים של אובדן דרך וייאוש אני שואלת את עצמי מה הייתה הארץ הזאת והחברה הישראלית ללא השיח שעוררו על יחסים, על זהות ועל שלום. אם יש תקווה הרי שהיא מפעמת מתוך הגיליונות המצהיבים של "שדמות", מתוך שיחי הלוחמים ומתוך כתביהם של כצנלסון, בובר, גורדון, שלום, ברגמן וחבריהם.
תודה לך, פצ'י, על המורשת ועל המפעלים רבי ההשראה.
תודה על שנפלה בחלקי הזכות לגלול מעט מסיפורה של התרומה הכבירה שלך לתרבות שלנו.
איחולים חמים על קבלת הפרס. אין ראוי ממך.
