בשבדיה לא האמינו, אבל קיבלתי עייר חמוד במתנה. רק שבגלל תנועות מעיים תכופות הוא נאלץ לעשות רילוקיישן לקיבוץ בחן
*תמונה ראשית: עבדול-רחים עם האתון והעגלה ומאחוריו אבו-סרייה, באדיבות ארכיון יד-חנה
ב-1974 חייתי במדינה אחרת, זרה לחלוטין ושונה בכל מהמדינה בה אתם ואני חיים כיום.
אלה מכם שהם מבוגרים בני גילי אולי יזהו אותה על פי תיאור ואולי אפילו ייזכרו במאפיינים שונים של המדינה ההיא, אבל צעירים בני ארבעים ופחות מזה עלולים לחשוב שמדובר במדינה דמיונית כמו אטלנטיס, שלא באמת התקיימה אלא רק באגדות ובמיתוסים עתיקים.
קראו לה מדינת ישראל, בימים שטרם נכבשה בידי מדינת יהודה.
בישראל של שנת 1974 הייתי נחלאי בשנת השרות האחרונה שלו, ויחד עם חברי הגרעין שלי שהיה מיועד לקיבוץ יד-חנה עשינו את התקופה האחרונה של השרות הצבאי הקרויה של"ת – שירות ללא תשלום.
זו הייתה אחת התקופות היפות בחיי.
עבדתי אז בענף הבננות. יחד אתי עבדו פנחס – ממייסדי היישוב ומנהל הענף, סגנו הצעיר אלי, ושלושה פועלים מ"השטחים".
"השטחים" הוא קיצור של "השטחים הכבושים", ביטוי שאם תגידו אותו היום אתם צפויים למעצר או מכות משוטרים. גם הוא שייך למדינה ההיא.
"השטחים" עליהם מדובר כאן היו העיר טול-כרם השכנה ליד-חנה, שגבולה נשק לשדות הקיבוץ, ואשר פעם נהגנו לחצות את השדות בהליכה ולהיכנס אליה כעניין רגיל, בדרך כלל כדי לאכול פלאפל בכיכר המרכזית של העיר.
זה היה עניין שבשגרה ואיש לא ראה בזה משהו מיוחד.
הפועלים איתם עבדתי באו מפרברי טול-כרם ומהכפרים שהקיפו אותה.
סגולות שמן הזית
המנהיג הבלתי רשמי של הפועלים היה סאלח.
הוא היה בעליו של פולקסוואגן טראנספורטר שבו הסיע את שאר הפועלים לעבודה וחזרה. הפועלים שילמו לסאלח עבור ההסעה, מה שיצר לו ענף רווח נוסף.
תחת סאלח עבדו אבו-סרייה שנקרא בפי כל "הזקן", כי הוא נראה כמו בן 80. אני חושב שהוא היה בן 50 ורק נראה זקן בגלל חייו הקשים. תמיד סיפרו לי ש"הזקן" הוא איש ממש חזק למרות גילו, ועובדה שהוא יושב בכריעה שעות על גבי שעות, מה שמעיד על הכוח הרב הטמון בירכיו.
"הזקן חזק כל כך כי הוא שותה כוס של שמן זית כל בוקר לפני שהוא יוצא לעבודה", הסביר לי פעם סאלח, ואני התרשמתי כל כך, עד שניסיתי פעם בחמש בבוקר, לפני היציאה לעבודה, לשתות כוס מלאה שמן זית. אחר כך הקאתי את הנשמה.
כנראה כשאהיה בגילו של הזקן לא אהיה חזק כל כך.
והיה עבדול-רחים.
אני לא יודע בן כמה היה עבדול-רחים, כי עניין רישום הגיל היה מאוד נזיל אז בשטחים, אבל אני מעריך שעבדול-רחים היה בשנות ה-50 של חייו, והיתה לו אתון והייתה לו עגלה קטנה רתומה לאתון ביצול, וכשעבדול-רחים החליט שסאלח עושק אותו במחירי ההסעה, הוא התחיל להגיע לעבודה מהכפר שליד טול-כרם עם העגלה הרתומה לאתון.
עבדול-רחים חיבב אותי מאוד, ופעם אפילו נסעתי איתו בעגלה לכפר שלו ושם שתיתי איתו קפה ואכלנו מיני בקלאווה וחזרתי ברגל לקיבוץ, ויום אחד, כשהאתון שלו הייתה בהריון, עבדול-רחים אמר לי לעיני כולם: "שהחמור שלי ייתן תינוק, אני מביא לך את התינוק שלו!"
וכולם צחקו, כי ברור היה שזה לא רציני, וגם אני צחקתי איתם, כי מה לצעיר עירוני בוגר "בליך" משכונת רמת-חן ולחמורים?
אז היה ברור לכולם שהוא מתלוצץ, עד היום בו האתון ילדה, וכשהעייר נגמל, הופיע עבדול-רחים לעבודה עם עייר קטן ואמר: "זה החמור שלך, הדי".
וכך נעשיתי לבעליו של חמור קטן.
בשבדיה זה היה אחרת
גרתי אז עם אולה, המתנדבת משבדיה, עליה כתבתי כאן פעם את הסיפור "קארמה".
גרנו בצריף המתנדבים, בחדר עץ קטן, שהיו בו מזרן ישן על הרצפה וארון קטן לבגדים, ומקום לעמידה כדי להתלבש, וזהו. כל השאר – צחצוח שיניים ומקלחת, נעשו בחוץ או במקלחות הבריכה.
כשהגעתי מהעבודה עם העייר הקטן אולה נבהלה. בשבדיה ראו אז חמורים רק בגני החיות. בכפרים אם מישהו גידל חיית עבודה זה היה סוס או פרד. בעצה אחת ובהסכמה מלאה קראנו לו פינוקיו, אין לי מושג למה. עברו מאז 50 שנה והזיכרון שלי הוא לא מה שהיה.
קשרתי בערב את פינוקיו אל עמוד העץ שהחזיק את תקרת הצריף ונכנסתי לישון עם אולה. כדרכנו בגיל ההוא ובשנים הללו התחלנו לגעת זה בזו במה שקרוי "צעדים מקדימים", כשפינוקיו החל לנעור בקול בוכים בחוץ.
ברור היה לנו שהוא מתגעגע ועצוב.
ככל שנעירות הבכי נמשכו חדלנו אולה ואני מלמשש זה את זו והתלבטנו בקול רם מה עושים. בסוף אמרתי: "אני מכניס אותו לחדר. אני לא יכול להשאיר אותו לבד, בוכה. הוא בטח מתגעגע לאמא שלו".
ולפני שאולה הספיקה לומר את דעתה בעניין, פינוקיו כבר עמד בחדר, בין הארון לדלת הכניסה, במקום היחיד שאדם יכול היה לעמוד בו בחדר ולהתלבש, והביט באולה ובי בעיניים עצובות.
ומה שקרה בהמשך היה זה: פינוקיו חדל מלבכות והביט באולה ובי בסקרנות, ואולה ואני חדלנו מלגעת האחד בשנייה, כי המבטים העצובים והסקרניים של פינוקיו גרמו לנו אי-נעימות לעשות זאת.
אחרי שלושה ימים כאלו נראה היה שפינוקיו מתרגל לביתו החדש, מה גם שילדי הקיבוץ באו לבקר את העייר הקטן ונתנו לו הרבה אהבה.
אז יכולתי לקשור אותו בחוץ.
נעצתי יתד באדמה וקשרתי את פינוקיו אליו, והוא החל לאכול את הדשא. אחר כך הגיע לעשבים, ובהמשך לקוצים. לאט לאט אכל כל מה שנקרה בדרכו, ובהתאם לכך הלך והתפתח.
ככל שהלך פינוקיו והתפתח, גדל גם תיאבונו. מצאתי עצמי עוזב את העבודה פעם ביום, ואחר כך פעמיים, כדי להעביר את היתד אליה היה פינוקיו קשור, כי סביבו כבר נקצץ הדשא בשיניו, ונקצצו העשבים והקוצים, וצריך היה להעביר אותו למקום אחר, ויחד איתו גם את כלי המים שלו.
אי אפשר להמשיך כך
אבל עייר, שכבר נעשה לחמור קטן, שאוכל כל כך הרבה צריך גם – במחילה מכבודכם וסליחה על הצרפתית שלי – לחרבן את כל זה.
וכך הלך הדשא בקיבוץ והתכסה בחירבונים אינסופיים של פינוקיו.
הגיע הדבר לידי כך, שיום אחד באו אלי מזכיר הקיבוץ מלווה באחראי על הנוי ואמר לי כך: "החמור שלך הוא חיה חביבה שאינה עושה רע לאף אחד ואין לנו טענות נגדו. כן יש לנו טענה אחת כלפיך: החמור שלך מכסה לאט-לאט את כל הקיבוץ בחרא, ואין לנו כבר אף מדשאה אחת בכל הקיבוץ שאפשר ללכת בה, לשבת על הדשא או לשחק בכדורגל בלי לדרוך כמה פעמים על החרא שלו. צר לנו, אבל אי אפשר להמשיך כך."
מכיוון שהייתי נחלאי ומעמדי בקיבוץ היה זמני בלבד, לא התווכחתי.
"אז מה אתם מציעים?" שאלתי.
"אצלנו אין פינת חי," אמר המזכיר, "אבל בקיבוץ בחן השכן יש פינת חי ממש יפה ונעימה. תציע להם את החמור שלך. אנחנו בטוחים שהם מאוד ישמחו, ואתה תוכל ככה לבקר שם ולראות אותו. הרי בחן ממש קרוב אלינו."
וכך היה. המזכיר דאג לגייס עבורי רכב מתאים, ואחרי תיאום עם פינת החי של קיבוץ בחן פינוקיו עבר לשם.
חודשיים מאוחר יותר סיימתי את השרות בנח"ל וחזרתי לקיבוץ רק שש שנים מאוחר יותר, ואת פינוקיו לא ראיתי מאז המעבר.
עבדול-רחים אמר לי שהוא מבין את העניין והוא לא כועס עלי.
מאוד שמחתי שכך.
