הסיפור הראשון שכתב הדי בן עמר בגיל 6 וחצי היה על גמד שנפח את נשמתו. הדבר לא מותיר מקום לספק: בעל הטור הזה הוא חייזר בן דמותו של הדי המקורי
גדלתי כבן יחיד לזוג הורים מבוגרים, שכשהגיעו לארץ מרומניה כבר לא האמינו שיזכו לגדל ילד משלהם. אימי הייתה אחרי שש הפלות שהפילה בזמן מלחמת העולם השנייה, והרופאים ברומניה הסבירו לה שעקב מצבה הבריאותי לא תוכל ללדת יותר. רק כאן, בארץ, כמו שסיפרתי באחד הטורים בעבר, היה מנהל מחלקה בבילינסון שאמר לה שתיכנס להיריון והוא ישגיח שההיריון יעבור ללא תקלות.
מכאן ניתן להבין למה בשנותיי הראשונות הם גידלו אותי, כפי שמקובל היה לומר אז, "בצמר גפן".
גדלתי כבן יחיד, מופנם, מתבודד, וכבר משנותיי המוקדמות חבריי הטובים היו הספרים. הללו לקחו אותי לעולמות רחוקים ואל יבשות נסתרות ולא-מוכרות, אל מדינות שאנשים שונים במנהגיהם מתגוררים בהם, ואל יערות וג'ונגלים מסתוריים הצומחים ומתפשטים בהם, כמו גם אל פלנטות לא מוכרות ואל כוכבים שעדיין לא התגלו.
ובתוך כל זה – אל הרפתקאות מרתקות ועוצרות נשימה, שרק לאחר שהגיבור או הגיבורים נחלצו מהם בשלום ושבו אל ביתם, רק אז חזרתי אל נשימתי הסדירה ורווח לי.
אפילו אם היו אלו רק עמי ותמי שהצליחו להיחלץ מידי המכשפה, או מאוחר יותר חסמבה שהתגברו על אלימלך זורקין הרשע ועל כנופיות אויבים שונות, או אם היו אלו ילדי רב החובל גרנט שבשישה או שבעה כרכי הספר שכתב ז'ול ורן, הסופר הצרפתי שהיה כל כך אהוב ונערץ עלי בילדותי, שלקחו אותי איתם לסיבוב סביב העולם בחיפושיהם אחרי אביהם האובד רב החובל גרנט.
יחד איתם הייתי מאושר באושרם כשמצאו אותו לבסוף, בכרך האחרון, כמקובל.
ספרים עיצבו את עולמי ואת ערכיי, גם כאלו ששנים מאוחר יותר הבטתי בהם בסלחנות ואפילו בסלידה קלה, כמו הספר "הלב" שקראתי שוב ושוב ודמעתי על גורלו של המתופף הקטן, כמו גם הערצתי בו את גָרונֶה הגדול והפשוט והחזק.
אני לא זוכר את שמו של האיש שלחץ לי את היד במכולת אתמול והציג את עצמו בפני, אבל את שמו של גרונה מהספר "הלב", ספר שלא קראתי מאז שוב למעלה מ-60 שנה, אני עדיין זוכר היטב.
את הסיפור הראשון שלי כתבתי בכתה א', זמן קצר לאחר שלמדתי לכתוב. אלו לא היו שיעורי בית, אלא צורך נפשי חזק ממני, לכתוב משהו דומה לסיפורים שאהבתי, ושאחרים הקריאו לי עד שלמדתי לקרוא ולכתוב בעצמי.
הסיפור ההוא, הראשון שכתבתי בגיל 6 וחצי, סיפר על גמד שהלך ביער ואיבד את דרכו חזרה הביתה, וכך הלך ותעה ביער עד שהעייפות והרעב והצמא התישו אותו, והוא השתרע על הקרקע בעייפות ונפח את נשמתו.
אבל טרם שנפח את נשמתו אמר אל עצי היער: "שלום על ישראל!"
ניתן לומר שהסיפור הראשון שכתבתי בחיי ניחן בסיום דרמטי מאוד.
וגם בפטריוטיזם ואהבת מולדת, בלי ספק.
טרומפלדור יכול היה להתגאות בי.
אם הייתי כותב אותו כיום, אני מניח שהגמד היה פולט יחד עם נפיחת נשמתו משהו כמו: "יובטפויומט!", אז מזל הוא שאינני כותב סיפורים מן הדמיון אלא כל הטור שלי כאן מתבסס כולו על אירועים שמן המציאות.
אבל כן התחלתי לכתוב מתישהו בשנים האחרונות ספר חדש, שאין לי הזמן להתקדם בכתיבתו והוא עומד תקוע. חלקו מבוסס על אירועי חיי, ומכיוון שבספרים עסקנו כאן, יש בו קטע המוקדש לספרנית הראשונה שהכרתי בחיי.
היא הייתה הספרנית של הספרייה העירונית, שנמצאה אז למזלי במרחק כמאתיים מטר מביתי, ויכולתי ללכת אליה ולהחליף שם ספרים, עניין שהיה מאוד מקובל בשנים ההן ונעשה מקובל פחות עם הזמן, כשמצבם הכלכלי של מרבית הבריות השתפר וקניית ספרים נעשתה מקובלת יותר.
הספר שאני כותב מספר על יהודה גזונטהייט, שהוא בן דמותי במידה רבה, למעט העובדה שיהודה גזונטהייט שבספר משוכנע שבילדותו המוקדמת או אפילו ממש ביום לידתו החליפו אותו חוצנים בבן דמותו שהביאו איתם מכוכב אחר, הכוכב שממנו באו הם, החייזרים עצמם. שעל כן, חשב יהודה גזונטהייט, הוא מרגיש כל חייו כמו חוצן בעולמנו זה.
אבל אני לא ממש כמו יהודה גזונטהייט שבספר, כי להבדיל מיהודה גזונהייט אינני חושב או מאמין שאולי חוצנים החליפו אותי ביום שנולדתי והעמידו כאן במקומי חוצן בן דמותי שהוא משלהם.
בניגוד ליהודה גזונטהייט, אני לא צריך להאמין בזה – אני יודע בוודאות שזה מה שקרה לי.
דמיון ללא גבולות
ולהלן הקטע מתוך הספר "גזונטהייט" המתאר את הספרנית של ילדותו, שהיא במקרה או שלא – גם הספרנית בספרייה העירונית של ילדותי, אחד לאחד:
הספרנית שנאה ילדים. הם היו עבורה מטרד. היא לא הבינה מה רע בספרייה שקטה, ללא בני אדם, כזו שהשעות בה נעות בשקט ובנחת, וניתן בה להיות שקועה במחשבות על עניינים שברומו של עולמה, עניינים כמו התרופה החדשה שהגיעה לבית המרקחת בשכונה והיא עדיין לא הספיקה ללכת לרופא ולקבל עבורה מרשם.
לא שהיא הייתה זקוקה לתרופה הזו במיוחד, כמו שגם לא נזקקה לאף תרופה בכלל. היא הייתה אישה בריאת גוף כשור הבר, והיה לה קול רועם כקולו של פיראט שחור-זקן בספינת מפרש של המאה שעברה, כמו אלו שבספרים שיהודה גזונטהייט קרא, אבל תרופות היו בעיניה עולם ומלואו. תרופות לקחו אותה למחוזות של דמיון ללא גבולות. כמו שהספרים שיהודה גזונטהייט קרא בהם לקחו אותו לשם. היא אהבה להסתכל בשקיות הנייר הקטנות שקיבלה בבית המרקחת ולמולל בתרופות באצבעותיה.
נוכחות ילדים בשעות היפות שלה בספרייה הפריעה לה.
היא שנאה ילדים כבר נאמר כאן, אבל יותר מכל היא שנאה ילדים שאוהבים לקרוא. היא לא הבינה למה הם לא הולכים לשחק כדורגל. או תופסת. או מחניים. כמו כולם. הללו, הילדים שאהבו לקרוא, היו מתייחסים לעניין הספרים ברצינות רבה.
"רבה מדי", היא חשבה. "מה יש לילדים כאלה לחפש בספרים כל הזמן? אין להם חברים? למה הם צריכים להיצמד כמו עלוקות דווקא לספרייה שלי??"
זה הרגיז אותה לאין שיעור. היא שנאה כשהיו פורעים את הסדר המופתי שבו אהבה לסדר את הספרים ולראות אותם עומדים ללא תזוזה בספרייה שבאחריותה.
"כמו חיילים", היא חשבה. "ספר צריך להישאר במקומו כמו חייל שעומד דום ולא זז. בשביל זה בנו עבורו את המדף. בשביל זה יש לו מקום בקטלוג. בשביל זה נותנים לו מספר!"
ילדים שאהבו לקרוא וחיטטו בספרים הטריפו עליה את דעתה.
ויותר מכולם הטריף אותה יהודה גזונטהייט.
הוא היה מוציא ספר מהמדף, פותח אותו בעמוד הראשון, מתחיל לקרוא בפרק הראשון את השורות הראשונות, ואז היה מתיישב לאיטו בהיסח הדעת על הרצפה, הספר פתוח על ברכיו, והיא הייתה מרימה את קולה וצועקת: "לא לקרוא פה! ולא לשבת על הרצפה! איפה אתה חושב שאתה נמצא?! זו ספרייה! לא קוראים פה! תיקח את הספר הביתה ותקרא אותו שם!"
"אבל אני רוצה לדעת אם הוא מעניין אותי", יהודה גזונטהייט אמר בקול חלש.
"אז תיקח אותו הביתה! ותקרא שם! ואז תדע! בשביל זה יש לך בית! ואל תקרא מהר כל כך – אני לא אחליף לך ספר עוד פעם היום!"
וכשהיא מצביעה כהרגלה על שלט הנייר שעל הדלפק הקריאה בקול: "אסור להחליף ספרים יותר מפעם ביום!!!"
