הבחירה לחזור למחנה המוות היא בחירה בחיים 

כילד בן חמש חולץ על ידי המחתרת הבלגית והוסתר במנזר. כיום מלווה צבי אריאב מאפיקים משלחות לפולין ומרצה לנוער ולתלמידי מכינות על השואה והגבורה

*תמונה ראשית: צבי אריאב בביתו באפיקים 

צבי אריאב, עוד מעט בן 90, מקבל את פני בדירה קיבוצית טיפוסית עם "מטבחון" וספה מול הטלוויזיה. בשיחתנו הוא מפליג לפרטי פרטים מן העבר, עם זיכרון שאינו מסגיר את גילו המתקדם. הוא נולד בשנת 1936 כהנרי דחינגר, בן שני להוריו ולאחיו הבכור, המבוגר ממנו בחמש שנים, בעיר אנטוורפן שבבלגיה. אביו לאון (אריה) הגיע מאוסטריה, ואימו גולדה נולדה בפולין. האב עסק ביבוא של נייר. הוריו היו בעלי אמצעים וגרו בבית מרווח, שבו דיברו צרפתית וגרמנית.

ב-10 במאי 1940 פלש הצבא הגרמני לבלגיה ולהולנד. אריאב זוכר שהיו הפגזות על העיר וטנקים ברחובות, והמשפחה ברחה למקום בטוח יותר. כעבור שבועיים הודיע המלך הבלגי שארצו נכנעת לגרמניה. "עוד לפני המלחמה נוצרה לאבי אפשרות לעבוד באמריקה, אבל הוא סירב לעזוב בלי המשפחה. לאחר הפלישה חזרנו הביתה, לכאורה לחיי שגרה. יצאה הוראה שעל כל היהודים להירשם עם פרטים מזהים. מתישהו ב-1942 הגיעו לבית שלנו חיילים. הם הקריאו מתוך רשימה את השם של אבי ואת שמו של בעלה של האחות של אימי. הם צוו לארוז כמה חפצים חיוניים ולהתלוות לחיילים. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא. אימא שאלה לאן לוקחים אותם. ענו לה: לרכבת. היא רצתה להיפרד ממנו. כשהגענו לתחנת הרכבת היא כבר הייתה ריקה."

מאוחר יותר נודע להם שהיהודים הועברו לעיר מכלן, ונכלאו במבצר שהנאצים השתלטו עליו והפכו אותו למעין מחנה ריכוז קדמי, ממנו שילחו רכבות לאושוויץ. אריאב מספר: "אבא הגיע לשם כנראה באוגוסט 1942. בסלקציה הוא נשלח לאחד ממחנות העבודה באזור. יש לנו תיעוד על כך שב-4.12.1942 הוא חלה ונשלח חזרה למחנה המרכזי, שם פנה למרפאה, ובמקום לטפל בו — הוא נרצח. זה נודע לנו מאסיר אחר, פולני. בנוסף לו נרצחו בשואה עוד עשרה בני משפחה קרובים. אבי היה בן 40 במותו. לימים שיניתי את שם משפחתי ל'אריאב', לזכרו."

הוצל על ידי המחתרת הבלגית, נשלח למנזר 

כאן מתחילה מסכת של למעלה משנתיים של טלטלות תלאות ופחד מפני הגרמנים, כשלגילוי זהותם יש משמעות אחת – שילוח למחנה ההשמדה. אריאב, אז ילד בן 4, חלה בדלקת עיניים, ואימו נאלצה לקחת אותו לבריסל, תוך מעבר בתחנת רכבת הומה בגרמנים. לסיפור נכנסת המחתרת הבלגית. "אנשי המחתרת הגיעו אלינו ולקחו את אימי ואחי יחד איתי, ואת אחותה של אימי, לעיירה בבלגיה שם שהינו במסתור כחודשיים-שלושה ואז הפרידו בינינו. אימי ואחותה נשלחו למנזר, אחי ואני אומצנו על ידי זוג נוצרים מאנטוורפן. לימים, כשלי עצמי כבר הייתה משפחה, פגשתי אותם", הוא מספר. "תפקידם היה למצוא לנו מקום מסתור. הם פנו למנזר בעיר עצמה, אך אנשיו סירבו לקבל אותנו. עברנו לטיפולה של 'מתווכת', אשת מחתרת שהתמחתה במקרים כמו שלנו. בהמשך פעל למעננו כומר, פר ('האב') ברונו רנדרס. הוא נסע איתנו ברכבת למנזר בעיירה בלגם ליד גבול בלגיה-צרפת. במנזר דיברו פלמית, אבל היו גם כאלה שהבינו צרפתית. 

"במנזר", ממשיך אריאב, "היינו שישה ילדים יהודים שנהגו כנוצרים. כילד קטן עדיין לא הייתי מודע להיותי יהודי. המקום התנהל כפנימייה עם בית ספר. השתלבנו בלימודים ובתפילות הנוצריות. היה לנו שם מספיק אוכל, וישנו באולם גדול. מורות ומורים לימדו אותנו לקרוא ומקצועות נוספים. מובן שלא היה שום קשר ליהדות. אני לא זוכר חוויה של מחסור, סבל או קור. הכומר רנדרס היה מבקר אותנו פעם בשלושה-ארבעה שבועות לוודא שמטפלים בנו היטב".  

אחרי כשנה התעורר חשדם של הגרמנים, כשנודע להם שבמנזר יש כמה ילדים שלא נוסעים הביתה בחגים הנוצריים. "המחתרת הצליחה לחלץ אותנו בעוד מועד, ולהעביר אותנו למנזר אחר. לקראת סוף המלחמה התחוללו קרבות קשים והפצצות באזור, ובעלות הברית שחררו את צרפת ואחר כך את בלגיה. הכומר הגיע, והעביר אותנו לבית יתומים יהודי דתי. בשלב מאוחר יותר נודע לי שבית היתומים הזה פעל בשנות המלחמה תחת התחייבות שכל ילד שמגיע לגיל 16 יועבר לגרמנים – התחייבות שלא בוצעה". 

בוחר לחזור כמלווה משלחות למקום הארור שבו אביו נרצח 

לאחר המלחמה עברו האם, שחזרה חסרת כל, ושני האחים לארה"ב, אך אריאב הנער לא התאקלם שם. הוא בחר להצטרף לחבריו מבית היתומים שעלו לארץ במסגרת עליית הנוער, לכפר הנוער אלוני יצחק. משם הצטרף לגרעין נח"ל שהתעתד להשלים את קיבוץ עין השלושה של תנועת "הנוער הציוני".

הנרי הופך לצבי, שמשתנה עד מהרה לצביקה. "בצבא הייתי חייל קרבי בגדוד הנח"ל המוצנח, בפיקודו של המג"ד מוטה גור. לקחתי חלק בפעולות התגמול ערב מבצע קדש ובקרב על מעבר המיתלה. ב-1957 השתחררתי. באותה עת, במסגרת עזרה לקיבוצים צעירים, הגיעה לעין השלושה גננת צעירה ויפה בשם תמר לוין, בת למייסדי אפיקים. התאהבנו ועברנו לקיבוץ שלה — אפיקים. בתקופת השירות בנח"ל עברתי ברופין קורס למכונות חקלאיות, וכמכונאי שאפתי להשתלב במוסך, אבל שם לא היה מקום. עבדתי עשר שנים בפלחה. אחרי מלחמת ששת הימים, במהלכה נלחמתי כחייל מילואים בגולן, התפנה מקום במוסך, עברתי לשם והתמדתי במשך 45 שנה."

לפני כ-15 שנה פנה אל אריאב טיבי רם, חבר אפיקים וניצול שואה מהונגריה, שהרצה לקהלים שונים על השואה וליווה משלחות, והציע לו להשתלב בפעילות ההנצחה והזיכרון. בעקבות הפנייה עבר אריאב השתלמות ב"יד ושם", התקבל כמלווה וליווה עד היום כ-25 משלחות נוער לפולין. "יש לי כישרון ליצור קשר עם החבר'ה הצעירים. גם כאן באפיקים אני תמיד מאמץ צעירים מהמכינות. ראשי משלחות ומדריכים מתקשרים אליי: צביקה, בוא — אנחנו מחכים לך. יש לי כבר הזמנה להתלוות למשלחת בשנה הבאה."

קשר מיוחד נוצר בין אריאב לבין ליהי סדובסקי, תלמידה בשלוחת אפיקים של המדרשה למנהיגות במכינה הקדם־צבאית גליל עליון. סדובסקי ראיינה אותו וכותבת: "למרות כל מה שעבר עליו בילדותו, אריאב בוחר לחזור שוב ושוב כמלווה משלחות למקום הארור שבו אביו נרצח. דווקא כאן, בגיא ההריגה, הוא בוחר להמשיך בחיים. בשיחות ובהרצאות עם התלמידים הוא משתף בסיפור ההישרדות האישי שלו ומצליח לחדור לליבם. הבחירה לחזור למחנה המוות היא בחירה בחיים, דרך ההשפעה על חינוכם של בנות ובני הדור הבא."

אריאב פעל גם בתחום הספורט. בעקבות ילדיו, ששיחקו כדורסל, הוא נמשך למשחק והפך לרכז ספורט באפיקים, לרכז כדורסל במחלקת הספורט של עמק הירדן, ולחבר בהנהלת איגוד הכדורסל הארצי. גם בתחום זה, הודות לידיעת השפות (אנגלית, גרמנית וצרפתית) הוא התבקש לייצג את ישראל וללוות משלחות לחו"ל. בנוסף הוא גם חובב צילום, משתתף בחוג ומציג צילומים שלו על קירות ביתו. 

תמר אריאב נפטרה ממחלה לפני 17 שנה. לבני הזוג נולדו בן ושתי בנות, שבעה נכדים ו-13 נינים. בית המשפחה באנטרוורפן שרד, אך אריאב אינו רוצה לחזור לשם. את הכומר שהציל אותו זכה לארח בביקור מרגש באפיקים, ותמונתו נשמרת בביתו של אריאב. הכומר, ה"מתווכת" מהמחתרת והמשפחה המאמצת זכו בתואר חסידי אומות העולם.

בסיום הריאיון לליהי סדובסקי אמר אריאב: "התרגשתי מאוד כשפניתם אליי לספר ולשתף את הסיפור האישי שלי. מתוך ניסיוני עם בני הדור הצעיר בהנחיית נושא השואה במסגרות השונות, היה לי חשוב לתרום את החלק הקטן שלי, אבל בעיקר להעביר לכם מסר חשוב. לא להיות אדישים למציאות ולבחור להסתכל על הטוב בעיקר כשזה לא קל. להבין שכל רגע, כל החלטה קטנה, בונה את מי שאתם ואת עתידה של מדינת ישראל". 

השואה שהוצנעה 

ב-2022 הופיע ב"זמן קיבוץ" ראיון שקיימתי עם אלן בליץ מהסוללים על ספרו "השואה שהוצנעה" שעוסק בשואת יהודי בלגיה. להלן מספר קטעים מאותו ראיון.  

נהוג להעריך את הקהילה היהודית שהייתה בבלגיה לפני המלחמה בכ-65–70 אלף נפש, כולל הפליטים. את האחרונים ריכזו במחנות מעבר, וכשפרצה המלחמה הממשלה הבלגית פינתה את מי שכונו "נתיני אויב" לצרפת. המגורשים, שמספרם מוערך בכ-5,900, נותרו ללא מעמד: הדרכונים נלקחו מהם, ובצרפת הם נחשבו לגרמנים. רובם נשלחו למחנה המעבר דרנסי ומשם מזרחה. בסך הכול מעריכים את מספר הקורבנות מקרב יהודי בלגיה בכ-30 אלף, קרוב למחצית מהקהילה.

הגירושים התעכבו במידת מה עד אפריל 1943 בזכות התערבות של בית המלוכה הבלגי. המלך ליאופולד ה-3 אומנם לא אהד את היהודים, אבל אימו, המלכה האם אליזבט, מחתה, ופעולתה גרמה להאטת מנגנון ההשמדה. 

בבלגיה המלך היה למעשה שבוי, השלד של האדמיניסטרציה נשאר יציב, הגרמנים זכו לשיתוף פעולה, והיהודים נפלו קורבן לסיטואציה זו.  

כמו בהולנד השכנה, גם בבלגיה הותירו המלחמה והכיבוש הרבה פצעים פתוחים, שההתמודדות איתם לא הסתיימה עד היום. למשל סוגיית שיתוף הפעולה של האוכלוסייה המקומית, כולל מנהיגים של הקהילה היהודית, עם הגרמנים. נושא אחר שנסקר בספרו של בליץ הוא פרשת הילדים היהודים שהוסתרו על ידי נוצרים, שחלקם לא הוחזרו. 'הכנסייה הקתולית במדינה טענה שבמקרה שההורים לא שבו מהמחנות, אין זו חובתם להחזיר את הילדים, שגודלו כנוצרים, לקהילה. מדובר בכמה מאות ילדים כאלה'".