יעל רגב ממעלה גמלא מגדלת כ-40 גידולי שדה, מנהלת מסעדה מצליחה ומשווקת ישירות לכ-100 נקודות איסוף בארץ. סיפורה של חקלאית שמתסכלת לכלל האתגרים בלבן של העיניים
קצת עליי: "נולדתי במושב כפר הס שבשרון למשפחה של חקלאים. אבא שלי במשך שנים רבות היה מרכז משק במספר יישובים ובמקביל גידל הדרים, כך שחקלאות היתה חלק מנוף ילדותי. התחתנתי עם ארז שהוא בן מעלה גמלא, וגם משפחתו היא משפחה של חקלאים.
חקלאות ואני: "לפני 19 שנה בעלי ארז ואני הקמנו במעלה גמלא מסעדה, שבזמנו היה לה ציביון של פאב עם אוכל טוב. קראנו לה 'מושבוצ'. מושבוצ, למי שלא מכיר, הוא הלחם של מושב+קיבוץ, שכך כונתה גם תקופת ההקמה של היישובים, כדוגמת מעלה גמלא, שבתחילת הדרך התנהל כקיבוץ, אך בכלל התכוון להיות מושב. בתקופה זו אני עבדתי כיועצת ארגונית שכירה, כך שגם ארז וגם אני לא עסקנו בתחילת דרכנו במעלה גמלא בחקלאות".
מהמסעדה לשדה: "עם הרפורמה להכפלת שטחי החקלאות מצאנו את עצמנו עם הזדמנות שהשתלבה גם עם האג'נדה אותה אימצנו במסעדה שלנו, שלאחר מספר חודשים מהקמתה עברה מגמלא למושב רמות. הרעיון היה לתת במה ולספר את הסיפור של חומרי הגלם המקומיים של הגולן. ראינו במקומות בעולם שבהם יש מסורות קולינריות של אלפי שנים ועד כמה נותנים כבוד לתוצרת המקומית. אז הבנו גם שהעובדה שאנחנו חיים ברמת הגולן, שהיא אזור מובחן בעל איכויות חקלאיות, מחייבת אותנו לתת ביטוי למקומיות. אווירת הפאב שינתה את מקומה למסעדה ששמה דגש על צלחת מקומית, אירוח וחוויה.
התחלנו לגדל חלק ניכר מהירקות שאנו מגישים במסעדה בעצמנו, ובמקביל חברנו ליוחאי שניידר, שכן שלנו ממעלה גמלא שברשותו וברשות משפחתו עדר בקר מהמשובחים בגולן. עם יוחאי הקמנו את הקצבייה של מושבוצ יחד עם משק שניידר, שגם מספק את הבקר המשובח למסעדה וגם מוכר אותו ללקוחות קצה בכל הארץ.
בשנת 2018 מצאנו את עצמנו לעיתים עם תוצרת עודפת מהגידולים. מכיוון שמדובר היה בכמות שאיננה מתאימה לשיווק סיטונאי, הצענו אותה בחניית הבית שלנו לקנייה עבור השכנים וחברי הקהילה. בתחילת הדרך היתה קופסת פח ריקה ששימשה כקופה, וכל שכן שרצה מלפפון או חסה היה מגיע עצמאית ורוכש גם ללא מוכר. בהמשך, אותה חנות אמון קטנטנה בחנייה הציעה עוד תוצרת של שכנים חקלאים ויצרנים מקומיים. בקורונה המגמה הזו תפסה תאוצה. אחר כך אותה חנות משק עברה לסככה חקלאית באזור המשקי שלנו, שם אנחנו גם מקיימים סדנאות, מארחים ומספרים לאורחים ולמבקרים על החקלאות המקומית והתפיסה שלנו".
שיווק ישיר: "בשנת 2024 התחלנו לשווק באופן ישיר את התוצרת שלנו ושל חקלאים נוספים לנקודות רכישה ברחבי הארץ. עד אז ביצענו שיווק ישיר רק למנגו מיה שגידלנו, חודש אחד בשנה. המלחמה והעובדה שנאלצנו לסגור את המסעדה שלנו 4 פעמים במהלך שנתיים, אילצה אותנו לפעול לשיווק התוצרת מעבר לגבולות הגולן. אנחנו מבצעים כיום משלוחים לכ-100 נקודות איסוף מצפון עד דרום, 5 ימים בשבוע, באמצעות אתר מקוון ומתנדבים חובבי חקלאות מקומית שפותחים את מרפסת ביתם ומארחים את ההזמנות שאנשים מגיעים לאסוף מהם".
מה מגדלים: "אנחנו מגדלים כ-40 סוגי גידולים שונים, תלוי בתקופות השנה. החל בעגבניות, מלפפון, חסות, חציל, כרישה, ברוקולי, כרובית, אבוקדו ועוד, וכלה בסוגים שונים של מנגו, תמרים, ליצ'י, וגם תפוחים וענבים ליין שאותם מגדלים בצפון הגולן עם שותפים מהמושב".
משק משפחתי: "עבודה במשק מורכב כמו שלנו ובעיקר כשמדובר בשיווק ישיר – דרך חנות המשק שלנו בחצר, המשלוחים והמסעדה – היא עבודה ללא הפסקה. אין הפרדות, אין באמת שעות. אנחנו גם עסק משפחתי ולכן העבודה נוכחת בחיינו כל הזמן. זה לא פשוט, אבל זו לא רק עבודה אלא דרך חיים. יש לזה מחירים אבל גם רווחים. כל המשפחה שותפה ליצירה וחיה את עונות השנה".
ערכים: "אני מאוד מאמינה במקומיות ובעונתיות, גם בהיבט הקולינרי, הבריאותי והכלכלי. אני תמיד אעדיף לפרנס את השכנים שלי שבתורם יפרנסו אותי, ולהשאיר את הכסף שלי בקהילה. אני רואה איך תמיד בעיתות משבר, כדוגמת הקורונה או מלחמות, העם מאמץ את החקלאים והתוצרת המקומית. לצערי בעיתות שיגרה ושלום, יש לא מעט ששוכחים את הברית החשובה הזו וכמה חשוב לשמור על החקלאות הישראלית".
אתגרים: "חקלאות היא תחום לא צפוי שמצריך גמישות והתאמה כל הזמן. אף עונה לא דומה לקודמתה והיכולת להיערך היא מוגבלת. לשמחתי, משרד החקלאות איפשר לנו להביא עוד תאילנדים בשנתיים האחרונות, שמצילים אותנו בהיבט העבודה וכוח האדם שנדרש. אבל עדיין, כל העלויות סביבנו עלו מאוד. אם זה שכר, מים, חומרי אריזה, סולר ועוד, עד לכדי מצב שבו חלק מהירקות והפירות הם כבר מותרות. זה מצער כי זה הבסיס של השולחן הישראלי".
עם הפנים קדימה: "אני מקווה שיותר בני נוער ייחשפו לעולם החקלאות, שיש בו גם ערכים וגם למידה".
