לראשונה מאשרים משרד הביטחון וחיל האוויר "שדה תעופה אזרחי בנבטים - ניתן לביצוע"
יבול שיא
הרפת והחלב
לול

"אין סיכוי שהלול יעבור לידיים זרות"

4 דק' קריאה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

אין סיכוי שהלול יעבור לידיים זרות! לעתים אנחנו כל כך בטוחים בהחלטה – אין סיכוי שמשהו אחר יתקיים, ויש אמירות חריפות יותר שמדגישות עוד יותר את ההחלטיות, כמו; "ייהרג ובל יעבור" . יש אנשים שמצהירים שהם מוכנים לתרום כליה, רק כדי להשיג מטרה, שהם בטוחים שאין שני לה. אבל אז, בשקט־בשקט נעים החיים, שמסובבים את ההגה ומשנים את כללי המשחק

"אין שום סיכוי בעולם, שאני אוותר על לולי התרנגולות שהקים אבא כשעלה לארץ," אמרה לי יעלה בצורה נחרצת, כשהתקשרה לקבוע פגישה. היא הוסיפה שהפגישה אינה סובלת דיחוי, כיוון שהסיפור הזה חייב להסתיים כאן ועכשיו. מהשיחה הטלפונית הבנתי שהלול המדובר יושב על נחלת הוריה שנפטרו. לפני כחמש שנים ירש אחיה הבכור, תומר, את המשק, כאשר היא ואחיה הצעיר קיבלו בתמורה סכומי כסף שווי ערך לחלקם בירושה.

כשמועד הפגישה עם יעלה התקרב, חשבתי לתומי שאפגוש בחורה חסונה, שתהלום את הזהות הנחרצת ששמעתי מעברו השני של הקו. אבל יעלה שנכנסה למשרדי הייתה נינוחה ועדינה, חייכה במבוכה כששאלתי אותה שאלות ראשוניות להבנת סיפור המסגרת המשפחתי. אולם עוצמות הסערה, שחוויתי בשיחת הטלפון הראשונה, פרצו שוב כששמו של אביה הוזכר בשיחה.

"אני לגמרי בטוחה, שאבא שלי מתהפך כרגע בקבר בגלל הרעיון ההזוי של תומר למסור לאדם זר את ניהול הלולים," היא הסבירה את לב ליבה של הסערה. "אבא היה מראשוני המקימים במושב. בהזדמנויות שונות הוא חזר וסיפר לנו ולנכדים את סיפור ההתיישבות ותהליך הקמת הלולים, שפרנסו אותנו נאמנה כל השנים. זו הייתה ההצלחה שלו בחיים, והוא היה גאה בה כל כך. אבא שלי הקים יש מאין, ומהר מאוד הפכו הלולים שלו לשם דבר בכל הארץ, וגם חקלאיים מחו"ל הגיעו להתייעץ איתו. הוא היה הראשון לפתוח את הדלת לטכנולוגיות הכי חדישות שיש, וכולם רצו להגיע כדי להתרשם וללמוד מאבא."

 


הפתרון של יעלה היה סגור ונעול מכל כיוון אפשרי, וגם כשהצעתי לה חלופות אחרות היא הייתה ההחלטית בדעתה. "הלול הזה לא יכול לעבור לניהול של אדם זר. מה שעומד כרגע על הפרק זה אני או תומר, והוא עוזב." בסיום הפגישה היא ביקשה להתחיל באופן מיידי במשא ומתן עם תומר לסגירת התנאים


 

יעלה הסבירה שלפני מספר שבועות הודיע תומר, שהוא לא יכול להמשיך לנהל את הלול, "למרות שהוא הבטיח לאבא שלנו שהוא יעשה זאת." האח הצעיר יונתן יצא לפני עשר שנים מהתמונה, כשעבר להתגורר עם משפחתו בקנדה. "נשארתי רק אני," היא סיכמה את דבריה, וחיזקה את כוונתה לקנות את העסק המשפחתי, בכך שהודיעה כבר על כוונתה להתפטר מתפקידה כמנהלת בכירה בחברת ההייטק. "יש לי ארבעה חודשים בשביל לתפור פתרון כלשהו עם אחי. אין לו התנגדות, כך שלא צריכה להיות בעיה."

הפתרון של יעלה היה סגור ונעול מכל כיוון אפשרי, וגם כשהצעתי לה חלופות אחרות היא הייתה ההחלטית בדעתה. "הלול הזה לא יכול לעבור לניהול של אדם זר. מה שעומד כרגע על הפרק זה אני או תומר, והוא עוזב." בסיום הפגישה היא ביקשה להתחיל באופן מיידי במשא ומתן עם תומר לסגירת התנאים.

 

מידת ההחלטיות משתנה עם הזמן

"אין סיכוי שהלול יעבור לידיים זרות" – זה המשפט שליווה אותי בחודשים האחרונים, בניהול משא ומתן מגשר בין תומר ובין יעלה. בשלבים שונים נפתחו אלטרנטיבות, שכולן מובילות לאותה תוצאה. התקדמנו שלב אחר שלב, כשהדרך אל העברת הלול לחזקתה של יעלה, כבר הייתה סלולה.

הכול היה מוחלט וממוקד למטרה, ואז הופיעו במלוא הדרם 'החיים בכבודם ובעצמם' וטרפו את הקלפים; וביום בהיר אחד השתנתה לגמרי התמונה – מ-"אין סיכוי ש…" ל-"יש סיכוי ש…"

כשניהלתי דיאלוג פנימי, בין 'אני התוהה' לבין 'אני המגשרת בעלת ניסיון רב השנים', האם יכולתי לצפות את השינוי החד? הבנתי שלא היה סימן בדרך, שיכול היה להעיד על סיכוי קלוש לתפנית בעלילה. חזרתי ושחזרתי, אם היו התלבטויות או שנתגלעו היסוסים, אבל לא היו כאלה. יעלה הייתה איתנה בדעתה, עד שהגיעה הצעה מבחוץ, ששינתה לחלוטין את סדר העדיפויות שלה, ומה שנראה כחד ומוחלט התברר לפתע כבלתי מציאותי להתממש.

 

מה שנראה בטוח מתגלה כשגוי

במקביל לאותו משא ומתן הזדמן לי לחלוף בצומת מחנה 80 על כביש 65, שבמקומו הלך ונבנה מחלף חדש. הבנייה שהחלה לפני כשנתיים, הייתה מתעתעת כמעט מראשיתה – ואני כסקרנית מושבעת, ניסיתי לשער השערות כיצד עשוי להתחבר הכביש הנוכחי עם המחלף החדש שנבנה. בסופו של דבר התגבשה אצלי עמדה נחרצת וחד משמעית לשאלת החיבור. תשובה מסוג ה"אין סיכוי שזה לא יתממש".

ובכל זאת הופתעתי. באחד הימים, כשהרמזור הישן הוסר מהצומת, ובמקומו חלו שינויים בהסדרי התנועה, התבהר פתרון שונה בתכלית מזה שהעליתי על דעתי כאופציה אפשרית.

סיפור המחלף וסיפורה של יעלה קיבלו ממד משותף של הבנה. אומנם לא תמיד החלטיות נוכחת בתהליכים בחיים, ובכל זאת לפעמים זה קורה. אנחנו כל כך משוכנעים באופציה מסוימת, ולא מאפשרים לאופציה אחרת להתקיים בשום צורה. אין סיכוי שמשהו אחר יתקיים, ויש אמירות חריפות יותר שמדגישות עוד יותר את ההחלטיות, כמו; "ייהרג ובל יעבור". יש אנשים שמצהירים שהם מוכנים לתרום כליה, רק כדי להשיג מטרה, שהם בטוחים שאין שני לה. אבל אז, בשקט־בשקט נעים החיים, שמסובבים את ההגה ומשנים את כללי המשחק.

 

לפעמים במו"מ התמונה לגמרי משתנה

במקרה של יעלה הצעה לתפקיד נכסף ומשתלם באנגליה הגיעה מחברת ההייטק, שממנה עתידה הייתה להתפטר. "לתפקיד הזה חיכיתי כל כך הרבה שנים, אבל הוא ירד מהפרק לפני מספר חודשים, בגלל תקן שבוטל. התפקיד הזה הוא התגשמות כל חלומותיי," הסבירה יעלה את הטריגר, שהופיע במפתיע בחייה. "אבא הגשים את החלום שלו, ועכשיו כנראה שהגיע תורי," היא נתנה לי הסבר מחודש, שתמך בהחלטה שהשתנתה.

שבוע לאחר מכן, בפגישה מתמשכת במשרדי עם יעלה, תמיר ויונתן, שהיה אתנו בסקייפ מקנדה, נמצאו אלטרנטיבות, שעלו כבר קודם לכן ונפסלו, וכעת התגלו כלגיטימיות ואפשריות. על הפרק כרגע, השכרת הלולים לבן הדודה בהתחייבות לשמור על המוניטין של הלול, על כל המשתמע מכך.

כשנפרדתי מהאחים הודתה לי יעלה, והצהירה חד משמעית שהרילוקיישין לאנגליה לא יעלה על תקופה של שנתיים. היא פתחה: "אין סיכוי שאני אשאיר…" אבל אז היא עצרה את שטף הדיבור והוסיפה – "אין סיכוי לעת עתה, רק לעת עתה."

ירידה משמעותית בצריכת פירות וירקות במשקי הבית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

גרשון היימן, ממושב באר-טוביה, אב לשלוש בנות וסבא ל-13 נכדים, הוא פסל וצייר. את יצירותיו הוא יוצר בסטודיו שהיה פעם בית אריזה לפרחים – ובו עבודות למכביר: פסלים, דגמי פסלים, ציורים ועבודות אמנות שונות
9 דק' קריאה
אני מאמין, שבכל העולם וגם בישראל, תביא הקורונה לתחיית מדינת הרווחה. תחיית התובנה, שהמדינה נועדה להבטיח לאזרחיה מערכות מצוינות של חינוך, בריאות, רווחה, השכלה, מדע ותשתיות פיזיות וחברתיות, כי אין יד נעלמה שתבטיח את
4 דק' קריאה
פטירתו של יורם גרינבלט, צייר וחבר קיבוץ מעברות, לאחר מחלה ממושכת,  מחזירה אותי שנים אחורה לשנות השבעים – תשעים לתקופה בה נפגשו חיינו האמנותיים והחברתיים לעתים קרובות. כאשר אני מהרהר בביוגרפיה של יורם באותה
2 דק' קריאה
לתושבי ההרחבה של קיבוץ אדמית טענות קשות לקיבוץ. ההרחבה מאוישת כבר שש שנים, אבל  יושביה סובלים מהיעדר תשתיות בסיסיות,  כמו מדרכות  ותאורת רחוב. בקיבוץ מודים שיש בעיה,  אבל  טוענים שהיא תבוא על פתרונה, כאשר
6 דק' קריאה
דילוג לתוכן