שורשים חזקים – הכירו את הקיסרים 

עולה חדשה וצבר, דור חמישי בארץ, נישאו בתחילת שנות ה-60 והקימו משפחה ומשק לתפארת במושב כפר ורבורג. ההיסטוריה המרשימה של נחמה ויוסי קיסר משתלבת היטב בתולדות הארץ והמדינה. בתם רונית יזמה הקמת מוזיאון משפחתי במבנה הרפת הראשונה בכפר

נחמה ויוסי קיסר גרים במושב כפר ורבורג, מוקפים בבני משפחה, ילדים ונכדים. ארבעת צאצאיהם – חן שהוא פרופסור באוניברסיטת בן גוריון, טל הארכיאולוג, רונית האדריכלית ושירי, שהיא עובדת סוציאלית – הקימו משפחות וחלקם גרים במושב. 

לקראת יום ההולדת ה-90 של אביה יוסי, הקימה רונית, בעזרת בני משפחתה, חדר זיכרונות משפחתי ברפת הישנה. בחדר מוצגות תולדות ענפי המשפחה, בדגש על דור המייסדים של המושב, המקצועות הקודמים שלהם והמעבר לעבודה בחקלאות. 

הגעתי אל המוזיאון הקטן ברפת של פעם ושמעתי מפי נחמה, יוסי, רונית וטל את סיפוריהם, משובצים באנקדוטות שעוברות במשפחה מדור לדור. 

סיפורו של יוסי קיסר (קייזרמן) 

בני משפחת קייזרמן הגיעו כבר בשנת 1838 לצפת שהיא, יחד עם טבריה, חברון וירושלים, אחת מארבע "ערי הקודש" בתקופת היישוב הישן בארץ.  

מספר יוסי: "אבי אריה נולד בשנת 1906 ביסוד המעלה. הוא היה בן הדור הרביעי בארץ. היתה לנו משפחה נרחבת באזור, חנויות בצפת הסמוכה וגם חלקת אדמה ביסוד המעלה". כאשר סבתו של יוסי התאלמנה, בני המשפחה המורחבת טענו שאלמנה, אם לילדים, אינה יכולה להחזיק בנחלה. לכן היא  נאלצה לעבור עם ילדיה, אחד מהם היה אריה, אביו של יוסי, לירושלים העתיקה. הם התגוררו בשכונה מעורבת והילד אריה למד את שפת השכנים הערבים. הם חיו בדוחק ובהמשך אריה התחנך בבית ספר מקצועי והוכשר כמסגר. בבגרותו פגש את רבקה, שגם היא היתה יתומה מאב. השניים נישאו ונולדו להם ארבעה ילדים. 

אריה עבד במפעלי ים המלח ורבקה רעייתו נשארה בירושלים עם הילדים. אריה היה חוזר אליהם בסופי שבוע. סיפור מעניין שקשור לסבא אריה מספרת רונית: "יום אחד ניגש אל סבי אריה אדם ואמר לו: 'עלו עליך, נחשפת, אתה ומשפחתך חייבים לעזוב את ירושלים. אנחנו עכשיו מפנים אותכם מפה כי אתם בסכנה'. ואז הסתבר לסבא ש'ההגנה' גייסה אותו בלי ידיעתו להיות סוכן ידיעות שלה, שהם השתמשו בסיפורים שהוא סיפר להם על חבריו הערבים." 

ארגון ההגנה דאג למשפחה וחיבר אותם לגרעין התיישבות בכפר מנחם ומשם הגיעו למושב החדש שהוקם כפר ורבורג.   

"כשהייתי בן שלוש הגענו למושב כפר ורבורג," מספר יוסי, בנם של רבקה ואריה. "אבי היה ממקימי המושב. במקצועו הוא היה מסגר, אבל במקביל הוא טיפח רפת כמו כל חברי המושב. בתחילה זו היתה רפת קטנה, בת שתיים או שלוש פרות." 

אגב, בימים הראשונים של הקייזרמנים במושב סירבו לתת משק למשפחה, כיוון שהיו בה שלושה ילדים ולא שניים כפי שנקבע, וכן אריה סבל מנכות קלה. לכן הוא התקבל כעובד ציבור, אחראי על המים. אריה עבד גם במקצועו כמסגר, ורק בהמשך קנה משק.

מעניין לציין שכל הבתים שנבנו בכפר נראו אותו דבר, ואפילו שלושה עצים שהוקצו לכל משק היו זהים: זית, לימון ותפוז. "עץ הזית שנשתל אז, לפני למעלה משמונים שנה, עדיין צומח ונותן פרי בחצרנו," אומרת רונית. ולגבי הבתים שנראו זהים, מספר יוסי: "אנחנו הילדים לפעמים לא זיהינו את הבית הפרטי שלנו. היינו שולחים את אחד האחים שילך מסביב ויציץ, יראה מי גר בבית." 

לשאלה מה הוא זוכר ממלחמת השחרור עונה יוסי: "במלחמת השחרור הייתי בן 12. אנחנו הילדים השתתפנו בהגנה על היישוב. שיכנו אותנו במרפאה, ובמקום מכשירי קשר שחסרו אז — אנחנו היינו קשרים, העברנו ידיעות ופקודות מעמדה לעמדה ביישוב. כאשר המצרים התקרבו, הוחלט בכפר, כמו ביישובים אחרים בדרום, לפנות את הנשים והילדים מן היישוב ולהשאיר רק את הגברים להילחם." מסתבר שבעת הפינוי יוסי וחברו אהוביה כמעט נשארו בכפר ורבורג, כי שכחו את הנערים במרפאה. בסופו של דבר הם הצטרפו לנשים ולילדים והגיעו לרחובות.

מספר יוסי: "ברחובות הורידו אותנו במגרש כדורגל גדול, היה שם חושך גמור ונוצרה מהומה, כאשר ילדים חיפשו בחושך את בני משפחותיהם. ואחר כך אירחו אותנו בבתי תושבים בעיר. אני זוכר שאותנו אירחה אישה בשם גניה." אגב, כאשר שהו ברחובות, נשאל יוסי הילד למי הוא מתגעגע בכפר, והוא ענה: "אני מתגעגע לחמור שלי". יוסי מספר עוד משהו על תקופת מלחמת השחרור: "היינו ברחובות עם האמהות שלנו, והגברים, ביניהם אבא שלי, נשארו להגן על כפר ורבורג. אני זוכר שבאחת ההפוגות הגברים הגיעו לבקר, ואז בפעם הראשונה בחיי ראיתי את הוריי מתנשקים…"

ונשוב לחיי המשפחה בכפר ורבורג: "במסגרייה של אבי יצרנו את דלתות הברזל של כל הרפתות בכפר," ממשיך יוסי את סיפורו. "ואני בכל ימי ילדותי ונעוריי עזרתי לאבא במסגרייה. היה צורך לקדוח חורים בברזל, להשחיל ניט (מזמר) ולהכות עליו מלמעלה. ואני הייתי יושב תחת שולחן העבודה מחזיק פטיש ונותן לחץ נגדי מלמטה." רונית מוסיפה בחיוך: "כן, אבא ישב אז הרבה שעות מתחת לשולחן." ויוסי ממשיך: "העבודה הידנית היתה מאוד קשה, כי לא היו אז מכונות ריתוך, ובכלל לא היה חשמל כדי להפעיל אותן. לכן השתמשנו בניטים לחיבור וחיזוק, חימום הברזל וכיפופו ולבסוף הרכבת ידיות וצירים. כך עשינו את כל הדלתות של כל הרפתות בכפר." והוא מוסיף: "היתה אז נתינה בכפר. והכנת הדלתות האלו בידינו היתה הנתינה שלנו לאנשי הכפר."  

יוסי למד בבית הספר בבאר טוביה, מגיל צעיר עבד במשק של ההורים, ובגיל 17 כבר החזיק את משק הוריו על כתפיו. יוסי התגייס לגולני, עבר קורס צלפים ובהמשך קורס קצינים. כשחזר למושב החליט לקנות נחלה חקלאית. לאחר הנישואים עם נחמה הקים משק חקלאי לתפארת – רפת, מטעים, פרדסים וגידולי שדה. יוסי החזיק את הרפת עד גיל 86.   

סיפורה של נחמה 

"אבי הוא מהעיירה סוסנוביץ בפולין. עם פרוץ המלחמה, כשהיה בן 30, הוא עזב את משפחתו וברח לסיביר. את הדרך הארוכה עבר ברכבות וברגל. במקצועו הוא היה חיט. אמי, שהיתה תופרת במקצועה,  הגיעה עם הוריה מהעיירה סאנוק בפולין לסיביר – שם הם נפגשו ונישאו. אביה, סבא שלי, לא הצליח לשרוד את התנאים הקשים בסיביר ונפטר שם," מספרת נחמה.  

מיד כאשר ניתן להם היתר, הם יצאו לאזור נוח בהרבה שנקרא אז קירגיזיה, שם בעיר טשקנט בשנת 1944 נחמה נולדה. המשפחה המשיכה את מסעה, דרך מחנה העקורים ווצלאר בגרמניה, ובשנת 1949 יצאה מנמל מרסיי בצרפת ועלתה ארצה באונייה "נגבה". 

"הגענו למחנה העולים 'שער העלייה' ומשם הפנו אותנו לכפר ויתקין, שם היו צריפים קטנים עבור העולים," ממשיכה נחמה את סיפורה. "למזלנו החליטו בכפר ורבורג לקלוט שלושים משפחות כדי להרחיב את המושב ואנחנו היינו ביניהם. הייתי בת שש כשהגענו הנה. שיכנו אותנו, העולים, בפחונים. אני זוכרת לילה גשום אחד באותו חורף קשה של שנת 1950, והפחונים הוצפו לגמרי."  

ואז העבירו את העולים מהפחונים למשקי החברים. "המשפחה אליה הופנינו הקצתה לנו מקום בבית אימון אפרוחים," מספרת נחמה. "ככל שהשתדלנו לנקות את המקום, הריח נשאר, וזיכרון הריח הזה רודף אותי עד היום." אחר כך נבנו בתי הסוכנות, שעד היום ניתן לראות כמה מהם במושב, והמשפחה קיבלה בית כזה.

נחמה זוכרת שהקליטה שלה ושל משפחתה היתה די קשה – ילדי הוותיקים לא קיבלו אותה כל כך יפה, המציאו לה כינויים וקרן האור בחייה היתה סבתה: "סבתא שלי היתה אישה דתיה. לדעתה זו היתה זכות גדולה לחיות על אדמת ארץ הקודש. ביליתי איתה המון, כי הוריי עבדו קשה ולא יכלו להתפנות אלי. הם היו מאוד טרודים. תארי לך," היא אומרת, "חייט ותופרת קיבלו פרה ועגלה ואמרו להם: יאללה, אתם חקלאים. הם קיבלו גם פרד משותף עם שכנים, היה צריך גם להסתדר עם השכנים. סבתא היתה היחידה שהתפנתה אלי. יכולתי לדבר איתה ולספר לה והיא עזרה לי מאוד מאוד."   

נחמה לא ידעה עברית כשהגיעה ארצה, היא ידעה רק שיר אחד שגננת לימדה אותה במחנה העקורים. אחת האנקדוטות שהיא מספרת קשורה ללימוד קריאה: בארץ, לקראת כיתה א', החליטה סבתה להכין אותה ולימדה אותה לקרוא. אבל היא לימדה אותה בהברה אשכנזית, כפי שמתפללים יודעי יידיש קראו. אלף עם קמץ – אוֹ. וכשנחמה הגיעה לבית הספר, היא התפלאה שהמורה מבטאת את המילים אחרת לגמרי מסבתה. "זה היה משבר עבורי. גם בגלל שהילדים לעגו לי וגם כי לא הבנתי איך זה יכול להיות שסבתא שלי, שהיתה עבורי אורים ותומים, טעתה." 

חוויה מיוחדת עברה הילדה נחמה עם סבתה מדי שבת: "בילדותי לא היה בית כנסת בכפר ורבורג. סבתי הדתייה התעקשה ללכת ברגל מדי שבת מרחק רב לבית הכנסת במושב השכן באר טוביה. אני הייתי מלווה אותה, מחכה עד סוף התפילה וחוזרת איתה. חברות שלי היו אומרות לי שאני מבזבזת את השבת שלי, אבל הן לא ידעו מה אני מרוויחה. בדרך לשם וחזרה שוחחנו כל הזמן, וסבתי סיפרה לי את כל סיפורי התנ"ך בצורה כל כך עסיסית ויפה. כשהגעתי לבית הספר הכרתי כבר את כל הסיפורים." נוסף על כך הייתה הילדה נחמה מלאת גאווה, כי "אנשי באר טוביה מאוד העריכו את סבתה, וכמו שעושים היום במסלולי ריצה, בכל פעם בדרך היה מישהו נותן לה מים לשתות או איזשהו דבר מאכל."

נחמה זוכרת אפיזודה באחת השבתות. הן צעדו לכיוון בית הכנסת, ואז ראו בדרך חקלאי נוסע על טרקטור בשדה, בשבת! אמרה סבתה בהשלמה: "לא נורא, הוא מעבד את אדמת הקודש" ואחרי הפסקה קלה הוסיפה: "אבל למה הוא מעשן סיגריה?"  

נחמה היתה חברה טובה מאוד של גאולה, אחותו של יוסי, שהיתה צעירה ממנו בשמונה שנים. "אהבתי מאוד מאוד לבוא לבית הזה, כי הוא היה מלא כל טוב יחסית לבית שלי, של עולים חדשים. אימא של יוסי וגאולה היתה בשלנית מאוד טובה, ואני לא יכולה לשכוח עד עצם היום הזה את הטוּב שהיה על השולחן. היא הכינה גבינות מחלב, החמיצה זיתים ועגבניות, הכינה קציצות מחוביזה, השתמשה בביצים מהלול כדי להכין כל מיני תבשילים ועוגות. בשבילי זה היה גן עדן עלי אדמות." 

בכיתה ח' נסעו נחמה וגאולה עם חבריהם לאילת. השתיים קנו לאימא של גאולה מתנה באילת – קונכייה – לאות הוקרה על התמיכה שלה בנחמה. הקונכייה הזו היתה במשך כל השנים בביתם וזכורה היטב לכל בני המשפחה. בסופו של דבר, כשמלאו לנחמה 17 שנים, היא נעשתה בת זוגו של יוסי, אחיה של חברתה הטובה ביותר. ואז בגיל 18 השניים נישאו. וכל כך למה? "יוסי אמר לי שהוא חייב להתחתן, כי הוא רוצה לקנות משק במושב ולשם כך הוא צריך להיות נשוי. אז נעניתי לו ונישאנו."  

אבל נחמה לא ויתרה על קריירה משלה. בגיל 28, כשהיא כבר אם לשלושה ילדים, היא חזרה לספסל הלימודים. היא השלימה את בחינות הבגרות ונרשמה למחזור הראשון של סמינר למורים ולגננות 'אחווה', שנפתח אז. זה לא היה קל. בתקופת מלחמת יום הכיפורים, לדוגמא, יוסי שירת בצבא, נחמה חלבה את הפרות בבוקר השכם ולאחר מכן הלכה ללמוד.  

בתום לימודיה, לשמחתה היא התקבלה לעבוד כגננת במושב ניר בנים: "יוסי והילדים מאוד עזרו לי, הם ראו בכך פרויקט משפחתי ואני הייתי כל כך גאה. לא האמנתי שאני, העולה החדשה, אהיה מחנכת בישראל. הרגשתי שהשלמתי את קליטתי בארץ," היא מוסיפה. "אנשי ניר בנים שולחים את ילדיהם כדי שאני אחנך אותם! הרגשתי שאני סוגרת מעגל." 

המוזיאון המשפחתי 

כיצד נולד רעיון המוזיאון המשפחתי?  

מספרת רונית: "כאשר אבי היה בן 88, הציפו אותו זיכרונות מילדותו, הוא נזכר איך עזר לאביו אריה במסגרייה, והוא אמר לנו: 'אני רוצה חדר זיכרונות, כי יש לי כלים מאז ואפילו דלת אחת של רפת שעשינו'. ואז עשינו סיבוב בכפר," ממשיכה רונית לספר "וצילמנו את הדלתות ברפתות הישנות. כשנתיים התלבטנו והחלפנו רעיונות מה לעשות, והשנה, לקראת יום הולדתו ה-90 של אבא, נכנסנו להילוך גבוה."    

רונית ציירה דמויות של אביה כילד שעוזר לסבה בעבודתו ועוד דמויות של סבתה, שהיתה מבשלת מעולה. ליד דמות הסבתא מונחת הקונכייה שנשמרה כל אותן השנים. אחר כך המשיכה בענף השני של משפחתה המורחבת – משפחת אמה. היא ציירה את האב החייט שהפך לרפתן, ובידיו דליי חלב, וכן את האם שהיתה תופרת, יושבת ליד מכונת תפירה. ועל פי ציורים אלו נעשו דמויות מתכת בגודל טבעי של אדם. יוצר דמויות המתכת הוא ארז שמש, מסגר מוכשר ובן המושב. שמש הפך את הציורים לצלליות עשויות ברזל וכך "קיבלו חיים" אבות המשפחה שאינם כבר איתנו. 

רונית: "הוספנו תמונות ישנות של בני המשפחה, אותן העליתי על משטחי קרמיקה והוספנו פרטים רבים על המשפחה המורחבת." ניתן לראות בחדר את מפת נדודי המשפחה של נחמה האם, כלים ואביזרים ישנים של המסגרייה — וכמובן גם דמות של פרה ממתכת. יש אפשרות לסרוק קודים שמובילים את הצופה לסרטונים, לטקסטים וגם לשמיעת שירים. "בעצם," אומרת רונית, "המוזיאון הקטן הזה מבטא מפגש מוצלח בין ותיקים בארץ לעולים חדשים."

נחמה ויוסי התברכו בדור המשך שיודע להעריך את פועלם. הם חינכו את צאצאיהם לתרום לארץ ולמדינה, כל אחד בתחומו. הם מבורכים בשלושה-עשר נכדים שגדלו בכפר ורבורג וביישוב להבים, וזכו אפילו לנין ראשון המביא שמחה גדולה לכל המשפחה.   

יישר כוח!