״אם היינו יודעים מראש שייקח כל כך הרבה זמן היינו נטמעים בקהילה אחרת״

רוני מוסקוביץ מהגושרים התפנתה עם משפחתה עוד לפני הפינוי הרשמי.מהמשפחה שקלטה אותה בימים הראשונים, דרך בתי המלון ועד הדירה ששכרה לאחרונה בחיפה,אין ודאות כמה זמן עוד יארך המצב ומה יהיה בשנה הבאה

*תמונה ראשית: רוני ואור מוסקוביץ עם הבנות אלונה ודורון באירוע חג שבועות על הדשא בהגושרים. מקווים לחזור. צילום: שבולת שחר 

רוני מוסקוביץ (33) מהגושרים, נשואה לאור, איש קבע, ואימא לאלונה (5) ודורון (3), התפנתה עם משפחתה ב-8 באוקטובר, עוד טרם הוכרז על פינוי רשמי של היישובים צמודי הגדר בגליל העליון. בימים הראשונים שהתה אצל משפחתה בעולש ובהמשך שבועיים נוספים בדירה בחדרה שהעמידו לרשותה אנשים טובים ללא תשלום.
ב-20 באוקטובר פונו תושבי הגושרים בצו פינוי ורוני ושתי בנותיה הגיעו כמו חלק מתושבי הקיבוץ הצפוני למלון סלינה שבבית אורן, אך גם שם לא הסתיימה סאגת הנדודים.
״זה לקח שבוע-שבועיים עד שהתארגנו מסגרות חינוך במלון. החדרים במלון מאוד קטנים ומצב התחזוקה, הניקיון, האוכל, לא היה משביע רצון והיה לא פשוט״, היא מספרת.
החיפוש אחר מקום שיהווה תחליף לבית נמשך ורוני ושתי בנותיה עברו לאחד מבתי המלון שלחופי הכנרת, לשם פונו מרבית מתושבי הצפון. ״מצד אחד במלון שוהה מרבית הקהילה ויש תחושת שייכות. מצד שני, אין טיפת פרטיות. התחושה שהילדים נמצאים בקייטנה אינסופית, שהם 'ילדים של כולם׳ אבל אני רוצה שהם יהיו שלי. הייתה התמודדות אחרת, לא פשוטה, והחלטנו לחזור לבית אורן״.
במלון בבית אורן פתחה אחת הגננות מהגושרים גן לילדי המפונים, מה שהכריע את הכף לחזור לשם. ״רציתי גן יציב עם גננת שהילדות מכירות. כל הזמן המחשבה הייתה שהמצב זמני. לא תיארנו לעצמנו שזה יימשך כל כך הרבה זמן״. בגן שנפתח עם 11 ילדים, התמעטו הילדים וכעת יש שם רק חמישה. ״מלון 'יערות הכרמל', שגם אליו התפנו תושבים מהצפון, קלט את הילדים לגן יערות אורן. ברגע שהמלון נסגר למפונים, חיפשו מי ששהה שם לעבור לבתי מלון אחרים או דירות ביישובים סמוכים, כך כל פעם עזבו עוד ועוד ילדים את הגן״.
חוסר וודאות גדול
גם רוני עברה לדירה בחיפה, את הילדות בחרה להשאיר במסגרת המוכרת בבית אורן. ״אם היינו יודעים מראש שייקח כל כך הרבה זמן היינו נטמעים בקהילה אחרת. כיום אנחנו בדירה, אך ללא הקהילה שלנו. יש חוסר ודאות גדול לגבי מה יהיה. אנחנו לא מקבלים תשובות, לא מהמדינה ולא מהמועצה. נאמר לנו שהפינוי הוא עד דצמבר, השכירות על הבית היא לשנה, בעלי דירות לא מוכנים לחוזים זמניים. אנחנו צריכים להתחייב גם למסגרות החינוך של הילדות, כשאני לא יודעת למה אני מתחייבת״.
בשנה הבאה תעלה בתה בת ה-5 לכיתה א׳. רוני בעצמה מורה לשילוב חינוך מיוחד בבית ספר יסודי מה שמעלה דילמות נוספות. ״השנה השאירו את התקן שהיה לי בבית הספר. כל בית ספר שרצה ואני רציתי – קיבל אותי עם התקן שהיה לי. אין לי הבטחה ואין לי תשובה שזה מה שיהיה גם בשנת הלימודים הבאה״.
רוני מספרת שתושבים מקיבוצים שפונו מצאו מקום ביישובים בצפון שלא פונו, כך שיוכלו להשתלב במסגרות החינוך שם. ״מצד אחד אני צריכה לחפש מסגרות חינוך כאן בחיפה עבור הבנות ועבורי. מצד שני, אני רוצה שייפתחו מסגרות בצפון, למרות שלנו אין מקום לחזור אליו. לא נחזור כנראה ליישובים ושוב נמשכת סאגה של התגלגלות״.
איך מגיבות הילדות למצב?
״ילדים מסתגלים אולי יותר בקלות. יש היצמדות אלי כדמות בטוחה. אני נכנסת לשירותים עם דלת פתוחה כי הן בודקות כל הזמן – איפה אני, לאן הלכתי. בלילה השינה היא במיטה משותפת, זה התחיל כי במלון פשוט לא היה מקום למיטות נוספות. יש התמודדות. אני משווה את הקושי למה שחוו אחרים ואומרת שסך הכול מצבנו טוב. ובכל זאת אנחנו חווים משבר אישי ומשבר קהילתי של חוסר ודאות מוחלט. ואין אופק אין תקווה. הממשלה ריסקה כל דבר טוב שהיה קיים. לא יודעת את מי להאשים ומנסה לא להיות במקום הזה. מנסה לחיות לעצמי, לחשוב מה טוב לנו כמשפחה. בחירה באפשרות אחת היא בהכרח ויתור על אפשרות אחרת. זו המציאות״.
חצי משפחה בהגושרים, חצי לא
גם הוריה ואחיה של רוני התפזרו במקומות שונים. אביה דולי, רבש״צ הקיבוץ, נשאר בהגושרים יחד עם האח הקטן תמיר (28) שבכיתת הכוננות, כשאשתו הטרייה בנס ציונה. אימה לבנה נדדה איתם לחיפה, אחותה עופר (26) בחדרה עם חבר שהיה תקופה ארוכה במילואים, האח הבכור עומר (35) שלו נולדה תינוקת קטנה לא מזמן, חזר לאחרונה, למרות המצב שהולך ומסלים, להגושרים. ״אני מקווה לחזור למקום שקט. זה יקרה כשיהיה מספיק בטחון״.

לאן התפנו קיבוצי הצפון ומה מידת שביעות הרצון שלהם במקום מגוריהם הנוכחי?

תנאים לא נוחים, צפיפות וצורך בפתרון לילדים הביאו קרוב לשני שלישים מהמפונים להחליף מקום מגורים מאז התפנו לראשונה

המכון לחקר הקיבוץ באוניברסיטת חיפה החל בסדרת מחקרים העוסקים ביכולת ההתאוששות של יישובים שפונו בעקבות אירועי 7 באוקטובר. אחד המחקרים עוסק ביישובים שפונו מגבול לבנון. ממצאים ראשוניים המבוססים על איסוף נתונים ממספר קיבוצים ועוסקים במקום המגורים הנוכחי של המפונים, מתפרסמים כעת.
החוקרים בדקו לאן התפנו תושבי הקיבוצים צמודי הגדר הצפונית, היכן הם שוהים כיום, מדוע בחרו להחליף את מקום המגורים הראשון אליו הגיעו, ממה הם מרוצים וממה פחות.
מעדיפים דירה שכורה
חלק גדול ממפוני גבול הצפון התפנו מספר ימים לפני שהמדינה החליטה על הפינוי והקצתה משאבים ובתי מלון לצורך זה. כמחצית ממשתפי הסקר הגיעו בשלב הראשון לקרובי משפחה או חברים. לבתי המלון הגיעו רבע והשאר (כרבע) התפזרו בין אפשרויות שונות (כיתת כוננות וכמה בודדים נשארו ביישוב, מעטים הספיקו לשכור דירה או נסעו לחו"ל).
לאחר חמישה חודשים התמונה השתנתה. קרוב לשני שלישים החליפו את מקום מגוריהם מאז הפינוי הראשון. השהות בדירה של חברים או קרובים לזמן ממושך העיקה הן על האורחים והן על המארחים ולכן הם חיפשו פתרונות אחרים.
שיעור הבוחרים לגור אצל משפחתם או חבריהם ירד ל-13 אחוזים. הפתרון העדיף – דירה שכורה.
כיום, מעל 40 אחוזים מהתושבים שפונו מתגוררים בדירה שכורה. חל גם גידול בשיעור השוהים בבתי המלון. כמחצית מהמפונים בגילאי 65 ומעלה שוהים בבתי מלון, והשאר מפוזרים בין קרובי משפחה לדירות שכורות.
כמחצית מבני הגילים הצעירים יותר שוכרים דירה והשאר נמצאים בבתי מלון או אצל קרובי משפחה.
רוצים להתקרב למשפחה
הסיבות להחלפת מקום המגורים יכולות לנבוע מחוסר שביעות רצון מהמקום בו נמצאים או ממשיכה למקום אחר הנתפס כטוב יותר או מתאים יותר.
הסיבות העיקריות אותן ציינו המשיבים לסקר קשורות לחוסר שביעות רצון מהמקום הראשוני אליו התפנו. כשני שלישים ציינו את התנאים הלא נוחים והצפיפות. כ-90 אחוזים מאלה שעזבו את בתי המלון ציינו זאת כסיבה חשובה, וכך גם כ-60 אחוזים מאלה שהתפנו למשפחתם או חבריהם. סיבות נוספות היו חוסר עצמאות (45 אחוזים) ורעש (34 אחוזים) במקום ממנו התפנו. כמו כן, רוב ההורים ציינו את הרצון למצוא פתרון מתאים לילדים כסיבה חשובה למעבר למקום אחר.
הסיבות למעבר בשל היתרונות של המקום החדש מופיעות בדרגת חשיבות נמוכה יותר. 42 אחוזים ציינו את הרצון להתקרב למשפחה כסיבה חשובה או חשובה מאוד למעבר. הרצון לחיות בקרבת אנשי הישוב היה חשוב ל-30 אחוזים, להתרחק עוד יותר מהגבול היה חשוב ל-29 אחוזים. האפשרות לחיות בעיר כסיבה לשינוי מקום המגורים הייתה חשובה לשישה אחוזים בלבד מהמשיבים.
ללא תמיכה של סביבה מוכרת ותומכת
בראש הרשימה מופיעים איכות החיים (61 אחוזים מרוצים או מרוצים מאוד) ותנאי המגורים (57 אחוזים מרוצים או מרוצים מאוד). קבוצה גדולה, אם כך, של כ-40 אחוזים אינה מרוצה הן מאיכות החיים והן מתנאי המגורים.
יש הבדל בשביעות הרצון לפי מקום המגורים: מאיכות החיים ותנאי המגורים מרוצים כשלושה רבעים מהגרים עם משפחתם או חבריהם, כשני שלישים משוכרי הדירות וכמחצית ממי שנמצא בבתי המלון. משירותי הבריאות מרוצים שני שלישים מהגרים בבתי מלון או עם משפחתם, ורק 44 אחוזים משוכרי הדירות. שוכרי הדירות גם פחות מרוצים מהפעילות התרבותית (34 אחוזים מרוצים לעומת 41 אחוזים מהגרים עם משפחתם ו-47 אחוזים מהגרים במלון), ומחיי החברה (רק 17 אחוזים מרוצים לעומת 45 אחוזים מהמפונים שמרוצים בשאר המקומות). אפשר להסביר זאת בכך ששוכרי הדירה נמצאים בסביבה חדשה, ללא תמיכה של סביבה מוכרת ותומכת (משפחה או חברי הקהילה).
הפיזור הרב של תושבי היישוב מקשה על תחושת הקהילתיות. במלון בו שוהים עוד מפונים מאותו יישוב, 52 אחוזים מרוצים מתחושת הקהילה, לעומת פחות מ-20 אחוזים ממי שגר אצל משפחתו ו-14 אחוזים בלבד שמרוצים בקרב שוכרי הדירות. מהתקשורת הפנים-יישובית מרוצים כשליש מהגרים במלון, ובין 10 ל-20 אחוזים בקרב השאר.
*חלק זה של המחקר נערך על ידי ד"ר שלמה גץ וחנה גולדמברג. המשיבים הם 280 תושבים מארבעה קיבוצים מפונים מגבול לבנון.