"בשביל שקהילה תוכל לקבל החלטות וליישם עלינו להיפגש", אומר עירן הלוי, בן ניר דוד שמלמד את אומנות הדיבור וההקשבה ומציע דרך לשינוי השיח גם בווטסאפ הקהילתי
*צילום תמונה ראשית: שמיר אלבז
החיים בקהילה, בין אם היא קטנה וסגורה ובוודאי בחברה גדלה ומתחדשת, מזמנים לא מעט אתגרים לחיים המשותפים. איך מתמודדים עם פערי הדורות בין הדור הוותיק לבין צורכי הדור הצעיר? כיצד מתנהלים במרחב הציבורי: האם לגדר את החצר ואיך, לאן מפונה אשפת הבנייה ומה יהיה עם הכלבים? ואחד הנושאים העיקריים המעסיקים כיום קהילות רבות – כיצד מתמודדים עם השיח הציבורי, בעיקר זה המתלהם ולעיתים אלים, כפי שניתן למצוא במדיות, הנקראות "חברתיות", כמו הפייסבוק הקהילתי או הווטסאפ השכונתי.
"בשביל שקהילה תוכל לקבל החלטות וליישם עלינו להיפגש", אומר עירן הלוי, בן ניר דוד, שיחד עם אשתו נורית (נוריה) ייסדו את מרכז אוריאל, שם הם מלמדים את שיטת מעגל ההקשבה (The Way of Council) שיטה עתיקה-חדשה המלמדת דפוסי תקשורת שיוצרים קרבה והבנה.
הסטיקר "אני מקשיב – משמע אתה קיים" מודבק במקומות שונים בחדר הסדנה של המרכז שממוקם בבית אבן עטוף גפנים מטפסות שבמושב אלוני אבא. "מאז צעירותי אני מתעניין בפילוסופיה", אומר עירן שהמשפט שיצר הוא פרפרזה על המשפט המוכר של דקרט "אני חושב משמע אני קיים". "האם הקיום תלוי רק בחשיבה? כאדם שקרוב ל-50 שנה עושה דרך פנימית בחקירה של התודעה, וב-20 שנה האחרונות מלמד את אומנות ההקשבה והדיבור, אני יודע לומר שאחד הדברים החזקים הוא החוויה שיש לאדם כשאמת מקשיבים לו – הוא מבין את עצמו טוב יותר, הוא מרגיש שרואים אותו, שיש לו מקום. הוא קיים, וזה מאוד עמוק. מילן קונדרה כתב בספרו 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום' משפט שאני אוהב לצטט 'כל חייו של אדם הוא מלחמה על כיבוש אוזנם של אחרים', כולנו רוצים שהקול שלנו ישמע. שיטת "מעגל ההקשבה הנרטיבי" מזמין אותו להיכנס למרחב של הקשבה, הזמנה להיות בתקשורת".
למרות שאנחנו חיים בעידן בו התקשורת הדיגיטלית הולכת ומשתכללת "היכולת של כולנו להיות במפגש אנושי הולכת ונעלמת" אומר עירן. "המכשירים, שנועדו לשפר את התקשורת, גונבים את התודעה, כך שיש פחות קשר אישי, אינטימי ואותנטי, בעוד הכמיהה לקשר אנושי הולכת וגדלה. לבני אדם יש צורך עמוק שמישהו יקשיב להם בנוכחות מלאה וזה לא מקבל מספיק מענה, זו אחת הסיבות העיקריות, לדעתי, למחלה העיקרית של העולם המערבי – הבדידות".
מרגיש בבית
עוד שנה וקצת הוא יחגוג 70 ואת הבוקר הוא פותח בהודיה על הבריאות, שמחת החיים, העבודה, המשפחה, על המקום בו הוא חי בו ועל זה שהוא חי. "אני בוגר מלחמת יום כיפור ושם התחילה הדרך להעריך את זה שאני חי, לאחר שניצלתי בנס בחולות סיני".
הוא גם מודה על כך שגדל בניר דוד "ילדות שמחה ופשוטה בשנות ה-60-50, גדלתי כאדם שמחובר לטבע ומרגיש שייכות לקהילה". כילד ונער הרגיש שנושא השייכות והזהות קיבל מענה וגם כיום כשהוא מגיע לקיבוץ "הולך יחף על המדרכות או שוחה באסי" יש לו תחושה של בית "למרות שהמרקם האנושי השתנה, למרות שמים אחרים זורמים בנחל".
כל זה השתנה כשנולד בנו הבכור לפני 37 שנים. "בניר דוד עוד הייתה אז לינה משותפת. "רצינו לגדל את בננו בבית ולתת לו חווית משפחה שלנו לא הייתה. יצאנו לשנת ניסיון מחוץ לקיבוץ וראינו כי טוב".
הוא לא מקטרג על הקיבוץ, לא זורק בוץ ולא "מסתכל אחורה בזעם" כתפיסת חיים. "איבדתי דבר יקר שהיה לי במחצית הראשונה של חיי – השייכות לקיבוץ. עם זאת הרווחתי את היכולת לממש את מי שאני ומי שאני רוצה להיות באופן מלא".
"שייכות" זה נושא שמעסיק קהילות כמו קיבוצים?
"שייכות זו מילה רחבה ובהקשר של מקום זו בעלות רגשית, אני שלו והוא שלי", אומר עירן שעושה הבחנה בין שייכות לאדמה לשייכות חברתית. "מנקודת המבט שלי, ואני לא מתיימר להביא עובדות או מחקרים אקדמאיים, כשהקיבוצים היו קהילות הומוגניות בחיים שיתופיים הייתה השקפת עולם שמאחדת את רוב חברי הקיבוץ ונושא השייכות לא עלה. מי שהרגיש פחות שייך – עזב. למי שנשאר אפשר לומר בהכללה שהיה קל יותר להרגיש שייכות, אלו היו חיים בצוותא, חיים דומים לשלו (כולם אכלו אותו הדבר, התלבשו אותו הדבר, לא היה רכוש פרטי), כשהמחיר היה האידיאולוגיה המשותפת שהיית צריך להתאים את עצמך אליה. שייכות זו תחושה ואני חשתי שייכות לניר דוד עד שבני הבכור נולד והתחלתי לשאול שאלות. מאז שנות ה-90-80 הקיבוצים השתנו, הצטרפו הרבה אנשים שלא מחזיקים את האידיאולוגיה ונוסף גם תהליך ההפרטה. הקיבוץ נוצר בוויתור על ה'אני' לטובת ה'אנחנו', עם ההפרטה נוצרה תנועה הפוכה של חזרה ל'אני'. זה כישלון של התנועה הקיבוצית, שלא אפשרו לאנשים מרחב להתפתח באופן אישי. אדם זקוק למרחב כדי להביא את מי שהוא בדרכים מגוונות והקיבוץ נכשל בכך שלא הבין זאת".
הוא למד חינוך גופני, לאחר ששכנע את אספת הקיבוץ, וכשיצא מהקיבוץ הגיע לחינוך הסביבתי, היה מדריך טיולים במערכת החינוך ושילב ניווטים ככלי חינוכי ("הניווט משלב תושייה, עצמאות, כושר גופני ושיתוף פעולה קבוצתי") והיה בעולם החינוך הבלתי פורמלי עד שהתוודע לשיטת "מעגל הקשבה".
קִרבה ולא קְרָב
"ב-2001 חיפש מנחה מארגון בינלאומי השוכן בארה"ב להכשיר קבוצה ראשונה של מנחים ישראלים בשיטת מעגל ההקשבה, גם כמתודיקה למערכת החינוך וגם בהקשר הישראלי-פלסטינאי. הסטודיו באלוני אבא כבר היה קיים והקורס הראשון של הכשרת מנחים במעגל ההקשבה,The Way of Council, נערך אצלנו".
עירן ואשתו נוריה הכשירו עצמם כמכשירי מנחים בשיטה (Council Trainers) בהשתלמויות בישראל, אירופה וארה"ב ומאז מכשירים מנחי קבוצות במעגל ההקשבה במרכז אוריאל, מתוך חזון חברתי ליצור "תרבות שיח שיוצרת קרבה ולא קְרָב".
במרכז נלמדות פרקטיקות של תקשורת מקרבת, אימגו (שיטה של תקשורת זוגית מבוססת שיקוף), קורס של "הלב השומע", בשילוב עם עבודה בטבע, מוזיקה, תנועה והבעה לא מילולית, כמו גם אלמנטים מפסיכולוגיה חיובית ומיינדפולנס. "יצרנו מוצר שהוא רחב יותר ממעגל הקשבה נטו ופיתחנו קורס שמכשיר מנחים להוביל תהליכים של תקשורת בינאישית בעזרת מעגלי הקשבה ארוכי טווח לזוגות, קבוצות וקהילות".
עירן מספר שאחת הפניות הראשונות לתהליך של מעגל הקשבה הייתה מהיישוב בת עין שבגוש עציון, כשהאתגר היה פער הדורות. "זו קהילה דתית, רבים מחבריה הם יוצאי קיבוצים שחזרו בתשובה, הפער היה בין דור המקימים לדור הצעיר שמרד בכל מיני כיוונים (חלק הורידו כיפות, חלק הפכו לנערי גבעות), הקצנה שיצרה מתחים בקהילה. המטרה הייתה לייצר פרקטיקה לשיח, להזכיר לאנשים איך מקשיבים באמת בנוכחות בלי ביקורת. איך לדבר ולהביא את האמת שלי. יש כללים ברורים ומובנים במעגל הקשבה לדיבור ולהקשבה ויש גם שימוש בחפץ דיבור שלא מאפשר התלהמות או תגובות. נעשה תהליך במטרה לייצר הבנה בין דור המייסדים לדור הצעיר, כך שכל קבוצה תקשיב לצרכים של הקבוצה האחרת. בשיטת תקשורת מקרבת, אותה אני משלב במעגל הקשבה בקהילה, יש עבודה על זיהוי צרכים ועל יכולת להיות בביטוי עצמי מלא, הקשבה עמוקה לעצמי ולאחר".
יש גם מעגלי הקשבה בקיבוצים?
"בהחלט יש, עם זאת יש אתגר בקיבוצים. הרבה פעמים נשמעים דברים כמו 'כבר עברנו כל מיני שולחנות עגולים, עוד פעם רק מדברים, נמאס לדבר רוצים תכל'ס'. אבל אנחנו, המין האנושי, קודם כל humanbeing ולא human-doing. אתגר נוסף הוא שאנשים שחיים בקהילה קטנה לא תמיד מרגישים נוח לדבר מהלב, לחשוף סיפורים אישיים, כי כולם מכירים אותם. עשינו בעבר תהליך בקיבוץ ותיק בצפון ובימים אלו קיבלנו פניה משני קיבוצים נוספים לעזור בהטמעת תרבות שיח טובה יותר, במטרה להחזיר את תחושת השייכות והחיבור לקהילה שהתמסמסו בשנים האחרונות. לצערי הרבה פעמים אין תקציב לתהליכי המשך".
מה אני מוכן לעשות?
"מעגל ההקשבה מייסד קשר אישי בין המשתתפים ומאפשר לראות את האחר בעיניים טובות. במקום השיח הרגיל שבו לרוב יש דעות, תלונות וקיטורים, כאן נוצר שיח אחר על מה חשוב לי בקהילה ומה אני מוכן לעשות ולתרום על מנת לממש את זה. כך שבעצם די מהר מגיעים לתכל'ס, זיהוי הצרכים ומה כל אחד מוכן לעשות כדי שהצרכים יתמלאו, לקחת בעלות ולקחת אחריות על מה שרוצים שיקרה. אנחנו לא משנים אף אחד, רק את עצמנו. נושא שחוזר על עצמו בקהילות ובקיבוצים הוא הרצון לשנות את תרבות השיח. כדי שזה יקרה אני צריך לשנות את השיח שלי, עם הילדים, בזוגיות, עם השכן, בקהילה. לקחת בעלות ולקחת אחריות על עצמי כדי שמשהו בקהילה ישתנה".
עירן מאמין שאין אדם שרוצה להיות שיפוטי ובוטה. לדעתו השיח האלים שאנחנו מוצאים ברשתות החברתיות, גם אלו של הקהילות בקיבוצים, הוא בעצם מנגנוני הגנה והישרדות של אנשים שלא מקבלים מענה לצרכיהם. "יש כמיהה עמוקה לערכים של מעגל ההקשבה – כבוד, הקשבה, אמון וחיבור אנושי. כולנו רוצים שיהיה נעים. כדי שהשינוי יחלחל דרוש תהליך, זה לא זבנג חד פעמי. גם קבוצה קטנה יכולה להשפיע על קהילה של מאות אנשים, לשנות שיח של טענות וביקורת לשיח של הקשבה וכבוד, בדיוק כפי שקורה ההיפך, בות של קבוצה קטנה ואלימה יכולה לחלחל לקהילה כולה. מספיק 15 אנשים שיגידו 'לסוג כזה של תקשורת חיכיתי', הם יכולים להוביל אחריהם קהילה שלמה. מעגל ההקשבה מציע כיוון חדש-ישן, במקום לחפש מה לא בסדר בהתנהלות הקיבוץ, לשנות בעצמנו את הדיבור ואת ההקשבה ובעקבותיהם גם את ההתנהגות. להחליף את השיח של 'מי לא בסדר ומי צריך להשתנות' לשיח של 'מה חשוב לי ומה אני מוכן לעשות בשביל זה. השינוי מתחיל קודם בי'. אני מאמין וגם יודע שקיבוצים שבוחרים בתהליך שכזה יעברו שינוי בתרבות השיח ובהמשך יורגש שיפור ניכר במוכנות החברים לתרום, להתגייס ולהוביל תהליכים החשובים להם".
מלמדים שפה, מספרים סיפור
"מעגל ההקשבה" אינו "מעגל שיח" וגם לא "שולחנות עגולים". אז מה הוא כן?
"השיטה מובנית יותר ועוסקת פחות בתוכן ויותר בצורה, באיך", אומר עירן הלוי, "איך אני מדבר, איך אני מקשיב. אנחנו מלמדים שפה בלי קשר לתוכן ועוזרים למשתתפים להעלות בעצמם את התכנים שעליהם הם רוצים לדבר – מה חשוב לקהילה. המשתתפים בוחרים בעצמם נושאים, בהמשך יש מעגלים לפי נושאים וכל חבר יכול לצוות את עצמו למעגל המתאים לו, כך שחברי הקהילה עצמם מחליטים מה הנושאים החשובים להם. 
מה שנאמר במעגל נשאר במעגל
"ההנחיה במעגל ההקשבה היא לספר סיפור אישי, בקשה לשיתוף", מסביר עירן, "כמו למשל 'ספר על מקום בקיבוץ שבכל פעם שאתה עובר בו הוא מציף בך מקרה משמעותי שאירע שם' או 'ספר על צומת דרכים שעמדת בה בחייך'. כל משתתף במעגל יכול לבחור מה לספר וכמה לחשוף. דרך הסיפורים האישיים אנחנו מגלים במה אנחנו דומים ונוצרת קרבה, לעומת השיח הרווח של דעות, בו כל אחד מחזיק בדעה שונה. יש כללים מאוד ברורים – מה שנאמר במעגל נשאר במעגל ולא יוצא החוצה, אין תגובות לסיפור, רק הקשבה בנוכחות. אנשים החיים בקהילה קטנה חוששים לעיתים לדבר בגלל ביקורת, מה יגידו, מה יחשבו עלי… מעגל ההקשבה מנטרל את זה. גם מי שחש מאוים לדבר בסבב הראשון, כשהוא חווה שאין תגובה למה שאדם סיפר, מרגיש בנוח יותר לדבר בסבבים הבאים. כך נפתח מרחב שמזכיר את הערכים המשותפים".
ואם אחד המשתתפים מאריך בדיבור?
בסימן מוסכם מראש משמיע המנחה צליל עדין שמסמן לו שהגיע הזמן לסיים. "לב השיטה הן ארבע כוונות (לא חוקים נוקשים) של איכות ההקשבה והדיבור, כוונות העוזרות להקשיב בנוכחות, ללא ביקורת וגם לדבר בביטוי עצמי מלא ואותנטי. כך מתפתחת הבנה, קרבה ואמפטיה".
לאחר שכל חבר בקבוצה סיפר את סיפורו על נושא המובא מראש למעגל, ממשיך התהליך בו מתאפשרת תגובה והתייחסות לסיפורים בדרך לא מנתחת, מתייגת ושופטת. "כיצד אני מתחבר לסיפור של האחר, בשונה ממה דעתי על מה שאמר. כך מתגלה מה שאני מכנה 'הסיפור הקולקטיבי', התמה, הסיפור המשותף לקבוצה, שמפנה את תשומת הלב לערכים של הקהילה. הסיפור הוא האמצעי ולא המטרה. המטרה היא היזכרות במשותף, תרגול שיח מקרב ובניית אמון, קרבה והבנה".
