האם יהיו בנו, התנועה הקיבוצית, העוז והמנהיגות לעמוד באתגר?
אחד המאפיינים הבולטים של תולדות הציונות, הוא יכולתה לצאת מהקשים שבאסונות והחורבנות מחוזקת ונרתמת לתקומה. גל הפוגרומים בדרום מערב האימפריה הרוסית בשנים 1882-1881, המכונה "סופות בנגב", הביא לעליה הראשונה, ראשית תקומתו של המפעל הציוני בארץ ישראל. הפוגרום בקישינב ב-1903 הביא לעליה השנייה, שבה עוצבו פני היישוב היהודי בארץ ישראל ומדינת ישראל בראשיתה ובה צמחה הנהגתה של מדינת ישראל בשני העשורים הראשונים לקיומה.
המקרה המאלף ביותר הוא הקמתה של מדינת ישראל לאחר השואה. על פי נראטיב פופולרי, מדינת ישראל קמה בזכות השואה, שהביאה את אומות העולם שחשו נקיפות מצפון להחליט על הקמת המדינה. אין שחר לנראטיב הזה. מי שמכיר את המהלכים המדיניים באותה תקופה, כולל דו"ח ועדת אונסקו"פ עב הכרס, שהביא להחלטת החלוקה, קרא את הדיונים בעצרת האו"ם בלייק סקסס שבה התקבלה ההחלטה וקרא את נאומיהם של מדינאי הציונות במאבק על הקמת המדינה – ויצמן, בן גוריון, שרת, גולדה, אבא אבן ואחרים, יבין שהשואה לא שיחקה תפקיד בהחלטה. לכן, אין זה נכון שמדינת ישראל קמה בזכות השואה. היא קמה למרות השואה. למרות החורבן הכבד, שהיה ביכולתו לשבור את העם היהודי, קמנו מתוך החורבן, התנערנו, והקמנו את מדינת הלאום של העם היהודי בארץ ישראל. מתוך גדול האסונות יצאנו לגדולה שבתקומות.
הטבח בנגב המערבי בשמחת תורה, הוא האסון הנורא ביותר בתולדות הציונות ובתולדות מדינת ישראל. גם את האסון הזה ניתן לנתב לתקומה. בראש ובראשונה לתקומת הנגב המערבי ולתקומתה הערכית והחברתית של מדינת ישראל, תוך התנערות מאשליות שסיממו והרדימו אותנו והבנה שאנו אומה במלחמה, ומלחמת הקוממיות שלנו רחוקה מסיום.
לנגן כינור ראשון במשימה הלאומית
היכן ניצבת התנועה הקיבוצית בתוך המשימה הזאת? התנועה הקיבוצית, שבעשרות השנים האחרונות לא לקחה על עצמה משימות לאומיות גדולות והתרחקה מהאקטיביזם שהיה לוז מהותה (לרדת לכביש ולצעוק "בושה! בושה!" זה לא אקטיביזם), יכולה וצריכה, אם תהיה לה הנהגה ראויה, לנגן כינור ראשון במשימה הלאומית של התקומה. בתוך האסון הלאומי שפקד אותנו, האסון שפקד את התנועה הקיבוצית היה הכבד מכול. ודווקא מן העפר המר הזה, יכולה התנועה להוביל את המהלך הלאומי של תקומת הנגב המערבי, ומתוך זה להביא גם לתקומת התנועה הקיבוצית שתחזור מן השוליים למרכז ולהובלת המשימות הציוניות הגדולות של התקופה.
לא בכדי, מי שספגו את המכה הקשה ביותר בשמחת תורה היו הקיבוצים. אילו מתקפת הפתע נערכה בכל אזור לאורך גבולות המדינה, התוצאה הייתה זהה. התנועה הקיבוצית התפרסה לאורך הגבולות ועיצבה את גבולות המדינה. התנועה הקיבוצית הלכה תמיד לאזורי הספר, למקומות הקשים ביותר כדי להרחיב את גבולות המפעל הציוני. גם יישוב כמו שפיים, שהוא סמל ליישובי הנדל"ן השבעים במרכז הארץ, קם כיישוב ספר בידי חלוצים שהלכו לאזור מסוכן, מוקף בכפרים ערבים עוינים, וסבל מאירועים ביטחוניים קשים בשנותיו הראשונות. וכך רוב קיבוצי התנועה. זהו מוקד לגאווה גדולה, אך מצד שני, כל היישובים הללו הוקמו לפני עשרות שנים ובעשרות השנים האחרונות חדלנו להיות תנועה חלוצית מיישבת. במקביל, ירד מעמדה של התנועה הקיבוצית מהתנועה המגלמת ברוחה את אתגרי הציונות ונישאת על כפיים, למגזר לוזרי ומוקד לביזוי ושנאה. את גאוות היחידה שאפיינה את התנועה, החליפה אווירת נכאים ואימוץ תווית הלוזריות.
חריש וזריעה בשדות ניר עוז ובארי
ב"מם" שנתקלתי בו לאחרונה, הופיעה תמונה של שתי נערות יפהפיות מסתודדות ואומרות זו לזו בהתפעלות: "שמעתי שסבתא שלו קיבוצניקית". האנקדוטה הזאת מסמלת מהפך מסתמן במקומה של התנועה הקיבוצית בדעת הקהל בחודשיים וחצי האחרונים. לא רחמים על הקיבוצניקים המסכנים שחוו אסון נורא, אלא התפעלות מן ההוויה הקיבוצית שנגלתה לנגד עיניהם; מן הרוח הקיבוצית. לפתע נזכרו אנשים בעובדה שהקיבוצים הם מעצבי הגבול. גילויי הגבורה של כיתות הכוננות שלחמו באומץ מול כוחות גדולים מהם פי כמה וכמה ושל נשים וגברים שהגנו בידיים חשופות על בתיהם ומשפחותיהם עוררו השתאות והשראה בקרב הציבור הישראלי. ההתארגנות הקהילתית המופלאה של הקיבוצים אחרי האסון שפקד אותם ועם העקירה מבתיהם אל הפליטות; דבריהם של מנהיגים בקיבוצים וחברים מן השורה שהופיעו בתקשורת וביטאו נחישות לחזור לאדמתם ולבנות מחדש את קיבוציהם; התמונות של חריש וזריעה בשדות ניר עוז ובארי, חידוש העבודה בדפוס בארי והפעלתו מחדש של חדר האוכל, עוררו התפעלות. האם זה גל חולף של אהדה, או שינוי מגמה לאורך זמן? זה תלוי בעיקר בנו.
על התנועה הקיבוצית מוטלת היום משימה כבירה – תקומת הנגב המערבי. אומנם זו משימה לאומית, אך התנועה הקיבוצית חייבת לנגן בה כינור ראשון. עליה לרתום את מיטב כוחותיה למשימה הגדולה הזאת. יש לפעול לחזרתם המהירה ככל הניתן הביתה של חברי הקיבוצים. יש לפעול לתקומה פיזית של היישובים שחרבו במהירות האפשר, כדי שהחברים יוכלו לחזור ולהתיישב בהם ולשיקום הענפים והעסקים שנפגעו. יש לקחת כמשימה תנועתית צמיחה דמוגרפית רחבה של הקיבוצים, הן כדי למלא את החסר, לאחר הרצח ההמוני ובהנחה שתהיינה משפחות שתחלטנה לא לחזור לקיבוץ, אך לא רק כדי למלא את החסר, אלא כדי להגדיל ולהכפיל כל יישוב. זו הזדמנות לקרוא למשפחות צעירות להצטרף למשימה הלאומית הגדולה של תקומת קיבוצי הנגב המערבי, ואני מאמין שמשפחות רבות יענו לקריאה, והן תהיינה השאור שבעיסה של החברה הישראלית ותוכלנה לתת תנופה גדולה לקיבוצים, לא רק דמוגרפית, אלא חברתית, חינוכית, תרבותית וכלכלית. על התנועה למשוך יזמים להשקיע בקיבוצים ולהביא אותם לצמיחה כלכלית גדולה.
מה אנחנו עושים?
לצד תקומת הקיבוצים, על התנועה להיות מעורבת בתקומת האזור כולו, שדרות, אופקים והמושבים. לצד הקמת היישובים החדשים, מן הראוי להקים באזור יישובים חדשים, כדי לחזק את האזור שבעתיים מכפי שהיה בזמן הטבח. בין השאר, על התנועה הקיבוצית להקים לפחות קיבוץ חדש אחד, בתקווה שיהיה סנונית ראשונה שתבשר את חזרת התנועה לתפקידה המרכזי, שהיא כבר שכחה אותו – תנועה מיישבת. ולא לקבל את המנטרה ש"ההתיישבות כבר אינה משימה לאומית" כתירוץ לאי-עשיה. זו משימה לאומית ראשונה במעלה, ועלינו לחזור למקומנו המרכזי בהגשמתה.
משימה נוספת שעל התנועה להוביל, הוא לספר את סיפור הטבח ולהנציח את הטבח ואת הגבורה, בוודאי לנוכח תעשיית ההכחשה שעובדת במלוא הקיטור החל ב-8 באוקטובר.
גם את קיבוצי גבול לבנון יש לחזק. הפינוי, שבעיניי לא היה מוצדק, אך זה נושא למאמר נפרד, של יישובי קו העימות עם לבנון, הוא נזק חמור, מוראלי, כלכלי וחברתי. התנועה צריכה לקחת על עצמה גם את המשימה של חיזוק יישוביה בגליל וצמיחה דמוגרפית משמעותית בהם.
אני נתקל בעסקנים מרכזיים בתנועה שעוסקים בהפצת פייק ניוז של הפחדות מפני גרעינים תורניים שהולכים להשתלט עלינו; כך, למשל, הדס דניאלי ילין, המועמדת לתפקיד מזכירת התנועה, שחזרה על הטענה בראיון ל"כאן" 11, למרות שבאופן רשמי התנועה הכחישה פעמיים את הטענות. זה המסר שלנו לחברה הישראלית? שוב, התעסקות בכיינית ב"מה עושים לנו" (ובמקרה הזה, בלי שבאמת "עושים לנו" משהו) במקום מה אנחנו עושים?
את האסון הנורא שפקד אותנו עלינו למנף לתקומה רבתי. האם יהיו בנו העוז והמנהיגות לעמוד באתגר?
תגובה אחת
במקום לדבר על "תנועה מישבת" עדיף לדבר על תנועה שמחזקת את ההתישבות הקיימת ובעיקר את החוליות החלשות שלה . שיקום הנגב המערבי בלבד אחרי ה-7 באוקטובר הוא משימה לאומית ממדרגה ראשונה .חיזוק ההתישבות פירושה גם חיזוק החקלאות ויצירת חברת מופת קהילתית סולידרית שיכולה להוות מודל חיקוי לחברה הישראלית כולה .