לפני 16 שנים הקים יובל רוט, בן חצרים, שאחיו אהוד נרצח ב-1993, את "בדרך להחלמה", עמותה המסיעה ילדים פלסטינים חולים לבתי חולים בישראל. בין המתנדבים קיבוצניקים רבים וקיבוצים לא מעטים מממנים את הוצאות הדלק שלהם ואף מוציאים רכב גדול להסעות באופן קבוע
זה קרה רגע לפני שמבצע "עלות השחר" התחיל. עשרות משפחות פלסטינאיות השתכשכו במים התכולים שלחופי קיבוץ שדות ים, לצד בני נוער ומתנדבים ישראלים, ערבים ויהודים. היו מי שהתחרו במשחק כדור עף, התנסו בשייט בקיאק או הפליגו בסירת מפרשים. יום אחד של שמש, ים וחול, של הפוגה מטיפולים רפואיים.
בתחילת חודש אוגוסט נערך יום כיף על ידי עמותת "בדרך להחלמה", עבור ילדים פלסטינאים חולים המגיעים לבתי חולים בארץ לטיפולים מצילי חיים וגם עבור משפחותיהם העושות איתם את המסע המפרך, לעיתים יום-יום, מהכפר שמעבר לקו הירוק, דרך המחסום אל בית החולים שבצד השני, וגם עבור האנשים שמסייעים לדבר הכול כך מובן מאליו, ועם זאת כל כך לא, לקרות – מתנדבי העמותה "בדרך להחלמה", המסיעים את החולים מהמחסום לבית החולים ובחזרה בסיום הטיפול.
2,800 חולים, רובם ילדים, הוסעו בשנה החולפת (2021). 1,200,000 קילומטרים במצטבר, כ-10,000 נסיעות שנעשו על ידי 850 מתנדבים, כך על פי נתוני העמותה. המרכז לתיאום ההסעות פועל 24/7 ומחבר בין החולה בצד הפלסטינאי, ילד המגיע לטיפולים והורה מלווה, לבין המתנדבים, המגיעים מכל רחבי הארץ למחסומים בארז, ג'אלמה, תרקומיא, בית לחם ועוד. כ-60 חולים ו-120 מתנדבים הנמצאים בדרכים כמעט מידי יום.
"כמו להסיע את השכן"
את העמותה הקים יובל רוט (68) בן קיבוץ חצרים בעקבות אסון אישי. אחיו של יובל נחטף ונרצח בידי החמאס בעת שהיה חייל מילואים ויובל הצטרף ל"פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני". "לפני 16 שנים ביקש ממני חבר פורום מהצד הפלסטיני להסיע את אחיו לרמב"ם לטיפול", מספר יובל. "מבחינתי זה היה כמו להסיע את השכן שלי ומכאן זה התחיל להתגלגל". השמועה נפוצה ופניות נוספות לסיוע בהסעות החלו להגיע ליובל שכדי להיענות לכולן פנה בבקשת עזרה ממעגלים קרובים ורחוקים. "ב-2010 פנה אלי לאונרד כהן וביקש להעניק תרומה ואז פתחתי את העמותה, מה שאפשר להגדיל באופן משמעותי את היקף הפעילות". המתנדבים תורמים מזמנם ומסיעים ברכבם הפרטי את החולים והעמותה מחזירה כסף על הוצאות הדלק, למי שמבקש, "בערך חצי מהמתנדבים" וזו עיקר ההוצאה.
נעים להכיר
מהצד הפלסטיני חבר אל יובל נעים אל ביידה (57) מכפר ג'יוס שליד קלקיליה, פועל בניין שהיה קם לפנות בוקר כדי להגיע למחסום ולעבוד בישראל. ב-2010 חלה הבן של שכניו, בן שנה וחצי, בסרטן בראש. הפעוט עבר ניתוח להוצאת הגידול בבית חולים ברמאללה שלאחריו הידרדר מצבו. הוא הובהל לבי"ח שיבא בתל השומר ושוחרר לביתו לאחר כשלושה שבועות, אולם היה חייב להגיע להמשך טיפול ובדיקות מידי יום, במשך שלושה חודשים. "אביו של הילד עובד במשטרה הפלסטינאית, מרוויח כ-2,000 ש"ח לחודש לכלכלת כל המשפחה" מספר נעים, "לשלם כל יום כ-800 ש"ח למונית מהמחסום לבית החולים וחזרה למחסום, יום-יום שלושה חודשים, זה משהו שהוא צריך למכור את הבית בשביל שיהיה לו כסף לממן". השכן פנה בדמעות אל נעים, שהיה בקשר עם נשות "מחסום ווטש", אירח אותן בביתו, ערך להן סיורים והסביר על נזקי גדר ההפרדה. הוא ביקש מנעים עזרה להגיע עם הילד לבית החולים "בגלל שאני יודע עברית ויש לי קשרים עם יהודים". נעים פנה לדליה גולומב, פעילת ווטש ובתו של מייסד "ההגנה" אליהו גולומב, שחיברה אותו עם יובל ועם העמותה, "הופתעתי שזה קרה, לא יכולתי להאמין", אומר נעים.
השמועה שנעים עוזר לחולים בצד הפלסטינאי להגיע לבתי חולים בישראל עשתה לה כנפיים ותוך שלושה חודשים הוא הפך למתאם של משפחות החולים בכל הגדה המערבית, והמשיך לקום בכל בוקר לעבודה בבניין, "כשאני לא יכול לסדר הסעה לילד חולה אני בוכה בלילה, משתתף בכאב של האנשים".
מתנדבים ומתנדבות
מערך ההסעות מצריך מתנדבים רבים מידי יום וחלק משמעותי בעבודת העמותה הוא גיוס מתנדבים. "עד ארבע הייתי עובד בבניין ואז היה מגיע יובל לאסוף אותי והיינו הולכים לפגוש אנשים", מספר נעים. "בכל קיבוץ או מקום שיובל הכיר מישהו, צפון, מרכז, דרום, היינו קובעים פגישה, מסבירים על העמותה, מראים סרטונים על החולים. בכל מקום הצטרפו מספר מתנדבים", לא מעט מהם הגיעו מקיבוצים.
דני נהב (71) מהזורע מתייצב מידי יום שישי בשעה 6:30 במחסום ג'אלמה. דני, שהיה שנים רבות מורה ומחנך, מנהל חטיבת הביניים בתיכון אזורי מגידו, פגש את יובל במסגרת פעילות של פורום המשפחות השכולות בבית הספר. כחמש שנים מלווה דני את מחמוד אבו מויס בן ה-8 לטיפול דיאליזה בבית החולים רמב"ם. "הילד מגיע חמש פעמים בשבוע לקבלת טיפול, מה שאומר עשרה מתנדבים, בכל יום אחד שמסיע ואחר שמחזיר". דני, המלווה את המשפחה מקרוב ואף אירח אותם בביתו, יודע לספר שהמחלה כנראה גנטית, בן הדוד של הילד נפטר, וקרוב משפחה אחר שהיה מגיע לטיפולים קיבל תרומת כליה מאימו.
אטל רוטר-כץ (69) משדה יואב שמעה על העמותה בעקבות חשיפה שעשה יובל בקיבוץ נגבה השכן. "הייתי פעילה אז באחד הארגונים למען השלום וזה לא סיפק אותי, לא הרגשתי שאם אני יוצאת להפגנות אני משנה משהו". לקראת יציאתה לפנסיה עברה לשלושה ימי עבודה והתעניינה אצל שכן שלה שכבר התנדב בעמותה. "ביום שבו פניתי אמרו לי – עכשיו צריך הסעה. אני שונאת לנהוג, אבל תחושת העשייה התחברה עם הנטיות הפוליטיות. כאן אני יכולה להשפיע". עד הקורונה הסיעה אטל ממחסום ארז לרמב"ם, לשיבא ולכל מקום שצריך. "בתקופת הקורונה חששתי להסיע, ובסיומה הבנתי שמוקם מרכז תיאום להסעות ומאז אני שם". ישנם כעשרה מחסומים ברחבי הארץ בהם חולים יכולים לעבור, בחלקם זה פשוט יחסית ואפשרי לחולה עם מערכת חיסונית מדוכאת ובחלקם זה מורכב יותר. "יש לי סיפוק, הרגשה שאני עושה משהו ולא עומדת בהפגנה כזו או אחרת. אני לומדת ערבית כבר שלוש שנים כדי שתהיה לי היכולת לשוחח עם החולים ולעזור להם. יש הרבה חולים מדי יום, מרכז התיאום פועל 24 שעות, שבעה ימים בשבוע, ולא תמיד יש מענה לכולם".
לא לפחד מהפחד
גם אלונה נאור (74) מנען הצטרפה למערך המתנדבים לפני כחמש שנים ומאז מסיעה חולים פלסטינאים מבית חולים שיבא לנעלין. "תמיד רציתי להתנדב ולתרום, במיוחד בנושא השלום" אומרת אילנה שבעברה הייתה מנהלת מש"א במפעלים בקיבוצים ובתק"מ.
את לא פוחדת?
"הילד החולה מגיע בלווי הורה. הכול מאוד מוסדר ומתואם ואין בי פחד. באחת הפעמים הסעתי שלושה גברים בוגרים. הם חולים ונוסעים לקבל טיפול".
יובל מספר שמי שמגיע עבר סינונים ברשות הפלסטינאית כיוון שהוא נדרש לכיסוי רפואי לטיפולים היקרים, כך שהחולים עוברים בדיקות קפדניות בצד הפלסטיני וגם בצד הישראלי. "בדרך כלל החשש מתפוגג לאחר הנסיעה הראשונה. אין תחליף לחוויה. בארץ מדברים על 'כפרים עוינים' ומציירים תמונה שנורא מסוכן בצד הפלסטיני. גרים שם אנשים כמונו". נעים מוסיף שהפחד קיים בפעם הראשונה גם בצד השני "כמעט כל החולים שואלים – זה בטוח? לא יקרה כלום? הם מפחדים. מבחינתם ישראלים זה חיילים או מתנחלים". 
לשבור מחיצות
"מעבר לעזרה ההומניטרית" אומר יובל, "האפשרות להיות עם מישהו בדרך, מישהו שנחשב לזר, לאויב, ופתאום יש מפגש אנושי, זה הדבר החזק ביותר. זה שובר מחיצות ושובר סטיגמות ומאפשר לנו הישראלים להראות פנים אחרות למי שחי בצד הפלסטיני", ונעים מוסיף "אחת המטרות שייווצר קשר בין שני העמים שחיים בבית אחד, נושמים אותו אוויר ונחשבים אויבים. זו הדרך להגיע לסוף המחשבות הרעות זה כנגד זה. כשנפגשים זה משתנה. בהסעות האלה נפגשים כל יום יהודים וערבים ונוצרים קשרים".
על מה מדברים בנסיעה?
"כמעט לא מדברים על פוליטיקה", אומרת אלונה. "מדברים על המשפחה ועל המחלה, הם מאוד אסירי תודה על הטיפול. השיחות נערכות בעיקר עם הגברים שיודעים עברית כי הם עובדים בארץ ועם הנשים הרבה פעמים השיחה היא באנגלית. לתחושתי, מי שהסענו לא יהיה טרוריסט. מי שמקבל את הטיפול בארץ, מקבל את היחס הזה, לא יקום נגדנו, זו התקווה שלי".
הרבה מהמתנדבים הם פנסיונרים שמסיעים על פי יכולתם, מפעם ביום, מספר פעמים בשבוע או מספר פעמים בחודש. "פנסיונרים, שמאלנים ואנשי צבא לשעבר" אומר דני מהזורע שלומד פעם בשבוע ערבית כדי שיוכל לשוחח עם מי שהוא מסיע.
הקיבוצים ניר-עוז, מגן, חצרים, מעגן מיכאל, גן שמואל, משמר העמק, יזרעאל, צובה ובארי מממנים את הוצאות הדלק של חבריהם המתנדבים, המסיעים חולים באופן קבוע, כך על פי נתוני העמותה. חלק מהקיבוצים מוציאים רכב גדול להסעות באופן קבוע. מעגן מיכאל, ברעם, חצרים, מענית, להב, יזרעאל, מעברות, משמר העמק תורמים באופן קבוע לעמותה ומתנדבים רבים מגיעים מקיבוצים מכל רחבי הארץ.
הערכה לנתינה
25 מהחולים, רובם ילדים ונערים, שהגיעו לארץ לקבל טיפולים מצילי חיים, נפטרו ממחלתם בשנה שחלפה ומתנדבי העמותה מגיעים לכפרים בצד הפלסטיני לניחום אבלים. "נוצרים קשרים אמיתיים וההגעה לניחום אבלים היא משמעותית" אומר יובל, "הכרנו בגלל הילד החולה, אבל הקשר לא מסתיים". הביקורים האלה מחזקים את הקשר שנרקם בין המתנדבים ומשפחות החולים ומאפשרים למשפחות להביע את הערכתן הגדולה לסיוע. חלק מהמשפחות מביעות את רצונן להתגייס להתנדבויות בחברה הפלסטינית, כביטוי להכרת התודה והערכת הנתינה.
מה החזון? אני שואלת את יובל שהעמותה שייסד חרתה על דגלה "לפעול לקירוב לבבות בין ישראלים ופלסטינים בתקווה שהמפגש בין מתנדבי העמותה לחולים הפלסטינים ומלוויהם המגיעים לטיפול רפואי בישראל, לייחל לתהליך של הכרת האחד את השני, הבנה ושכנות טובה בין העמים. מפגש פשוט, מיידי ובלתי אמצעי והזדמנות לגלות ולראות פנים אחרות זה בזה ולקרב את הפיוס שאנו מייחלים לו" ויובל עונה "שלא יצטרכו אותנו. שתהיה מערכת בריאות איתנה בצד הפלסטיני ואנחנו נתייתר. בהערכה ריאלית זה כנראה לא יקרה בעשר השנים הקרובות ולכן אנחנו כאן לכל מי שפונה ומבקש את עזרתנו".
אנחנו מסתכלים על הילדים שבים, לחלקם זו פעם ראשונה. על המשפחות, המתנדבים, על בני הנוער, יהודים וערבים, שבאו בהתנדבות לשמח ולעזור. ככה נראה השלום? "שום דבר לא מובן מאליו, אנחנו נמצאים במצב לא שפוי ואני מנסה לטפטף טיפות של שפיות לכאוס. אין אשליות שזה מה שיעשה שלום, אבל אני יודע שעזרתי לילד הזה או הילד ההוא וזה טוב. וזה עושה עוד גלים, עוד אדוות, להבין שזה מה שיכולים לעשות. המילה 'שלום' נעדרת מהשיח אבל מי שהגיע לפה – רואה תמונה של שלום".
לפרטים:
נעמה גורלי نعمة چورالي Naama Goraly
מנכ"לית העמותה / Director
בדרך להחלמה ע"ר 580525533
054-4650040
theroadtorecovery.org.il
