"הפחד הגדול הוא שחמאס יתחיל להרוג את החטופים"

המחבלים שחגגו שעות באין מפריע, האמירה הזוועתית של סמוטריץ' על החטופים ואיך מנהלים את חיי הקהילה בתוך הטראומה. אסנת פרי, חברת ניר עוז ויו"ר הקיבוץ, מספרת איך היא ממשיכה למלא את תפקידה ללא לאות למרות שבעלה נחטף

אסנת פרי, חברת ניר עוז ויו"ר הקיבוץ, מגיבה בכעס לאמירות נגד חברת קיבוצה, יוכבד (יוכק'ה) ליפשיץ, שתיארה במסיבת עיתונאים את התופת שעברה בזמן שנחטפה לעזה, ולצד זה את היחס הטוב שקיבלה בשבי מתוך אינטרס של חמאס להשאיר אותה בחיים כקלף מיקוח. לאחר מסיבת העיתונאים היו שהגדירו אותה כפיגוע הסברתי וכאישה מבוגרת שאולי כבר לא כל כך צלולה. 

"מי שהגדירו אותה ככה הם אנשים ברבריים", אומרת אסנת, שבעלה חיים נחטף גם הוא לעזה. "מה שיוכק'ה אמרה זאת כנראה האמת. גם החטופה השנייה מניר עוז ששוחררה, נורית קופר, אמרה את זה לאנשים שדיברו איתה. הבעיה שבמדינת הפייק אף אחד כבר לא רוצה לשמוע את האמת. אם לא רצו שהיא תתראיין, מישהו ממוסדות המדינה היה צריך לדבר עם המשפחה בזמן, אבל זה לא קרה. ההתנפלות עליה מגלמת את כל הרע שהיה כאן לפני ה-7 באוקטובר, ולצערי זה ממשיך".    

היו כאלו שטענו שמכיוון שבעלה עודד נמצא בשבי, יוכק'ה תודרכה על ידי החמאס, ושהיא הייתה צריכה לקבל תדרוך ישראלי לפני מסיבת העיתונאים. 

"לא פגשתי אותה מאז השחרור כי היא לא הגיעה למלון באילת שבו רובנו נמצאים אלא נמצאת עם הילדים שלה, אבל מהיכרותי איתה מדובר באישה אינטליגנטית, עם אג'נדה ברורה, שוחרת שלום, למרות שהיום בישראל אסור להגיד את המילה הזאת. אלו שטענו שחמאס תדרך אותה לא הביאו הוכחות, ואמרו את זה אחרי שהתנפלו עליהם בחזרה בעקבות האמירות המכוערות שלהם. אני חושבת שאם מתייחסים טוב לחטופים בעזה, שגם בעלי הוא אחד מהם, זו בשורה מצוינת. מאוד שימח אותי לדעת שמתייחסים אליהם יפה. ברור לי שמתייחסים אליהם יפה כי הם קלפי מיקוח, אבל עדיין זה יותר טוב מלדעת שמתייחסים אליהם לא יפה".    

מה שלומן של יוכק'ה ליפשיץ ושל נורית קופר? מה שמעת מהן מאז השחרור? 

"למיטב ידיעתי הן מתאוששות והן בסדר. נורית הייתה פצועה וטופלה. הן עברו חטיפה אלימה, אבל כשהן הגיעו לעזה התייחסו אליהן באופן סביר. מבחינתי זו בשורה טובה למשפחות של 230 החטופים, וזה מאוד מעודד אותי. אני מניחה שאם היו מבקשים מיוכק'ה לא להתראיין, היא הייתה נענית לבקשה. אבל לא עשו את זה, וההתנפלות עליה אחר כך היא בושה וחרפה. אין לי מילה אחרת".

לאבד רבע מהאוכלוסייה 

כבר פורסם שכרבע מתוך אוכלוסיית ניר עוז, כמאה מתוך 400 נפש, אינם נמצאים עם חברי הקיבוץ. מדובר בנרצחים, נעדרים וחטופים, כשהמספרים אינם מוחלטים. מדי פעם נמצאות גופות הנעדרים והם הופכים לנרצחים. בתחילת השבוע מספר הנרצחים התקרב ל-30, והשאר מוגדרים כחטופים ונעדרים. "יש לנו הרבה נעדרים", מציינת פרי, "וזה דבר איום ונורא. קשה לאבד בבת אחת רבע מהאוכלוסייה, ובחלק מהמקרים מדובר במשפחות שלמות. לגבי החטופים, חטופים הם כאלו שיש עליהם מידע שהם נמצאים ברצועת עזה. זה יכול להיות משהו שחמאס פרסם, או מידע מודיעיני שהצבא אסף, שכולל הרבה איכוני טלפונים אבל לא רק. צריך לדעת שלא כל מי שחטפו אותו מהבית הגיע לרצועת עזה. חלק הרגו בדרך". 

איך את מתייחסת לעובדה שהתחילו כבר בפעולות קרקעיות ברצועת עזה, כשלא ברור גורל החטופים ואיך זה ישפיע עליהם? 

"זה מאוד קשה. כמובן שלא התייעצו איתנו, וזה גרר גל מאד קשה של תגובות. עכשיו מנסים כאילו קצת להרגיע, ואומרים שיודעים פחות או יותר איפה החטופים נמצאים, ומבטיחים ששם לא יפציצו. הפחד הגדול שלי הוא שכשחמאס יהיה עם הגב לקיר, או כחלק מהמשא ומתן מול ישראל, הוא יתחיל להרוג את החטופים. אין לי ספק שפעולה קרקעית עלולה לגרום לחמאס להיות עם הגב לקיר, ומזה יש חשש מאד גדול. התקווה כמובן הייתה לסגור עסקה, ורק אז שיתחילו בפעולה הקרקעית. זה לא קרה. מצד שני, ההתנהלות של המדינה לא מאוד מפתיעה. הפעולה עשתה באזז מאוד גדול וקשה על המשפחות, וכמובן גם עליי".        

בצלאל סמוטריץ' עשה פרפרזה על דברי בן גוריון נגד הספר הלבן ואמר שצריך להילחם בחמאס כאילו אין חטופים ושבויים, וצריך לשחרר את החטופים והשבויים כאילו אין מלחמה. את קונה את זה? 

"אני חושבת שזו אמירה זוועתית של אדם שמייצג זרם משיחי. המשיחיים האלו רוצים עכשיו גם לקבל את היישובים שלנו. הם מחפשים את המקומות שלא נבוא אליהם, ואז הם ייקחו אותם. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה. לא הדברים שסמוטריץ' אמר על החטופים, ובטח לא שהם 'ישקמו' לנו את היישובים כפי שאמרה אורית סטרוק. אנחנו מתכוונים לחזור לניר עוז, ולשקם את המקום עם כל הקושי שבדבר. הקיבוץ שלנו הרוס ברמות שקשה לתאר, אולי הכי הרוס מכל הקיבוצים. אנחנו יודעים שזה ייקח זמן, אבל קיבלנו החלטה בהנהלת הקיבוץ שאנחנו פועלים תחת החזון של שיבה לניר עוז, וכל מה שאנחנו עושים מעתה והלאה הוא תחת החזון הזה".

קלטנו שהקיבוץ שורץ מחבלים 

אסנת (71), בת קיבוץ רביבים, נישאה לחיים פרי (79) מניר עוז ומאז היא שם. אצל שניהם מדובר בנישואים שניים, ויש להם ביחד חמישה ילדים, שלה, שלו ושל שניהם, שכולם גדלו אצלם. לשניהם יש 13 נכדים בגילאים שבין שנתיים ל-28. ראוי לציין שלמרות שבעלה נחטף לעזה, היא ממלאת את תפקידה הציבורי כיו"ר הקיבוץ על הצד הטוב ביותר, וזה לא דבר מובן מאליו אחרי מה שעבר עליה בשבת השחורה.      

"ב-6:30 הוקפצנו מהמיטות לממ"דים בעקבות התראת צבע אדום", היא מספרת, "הייתה הרעשה מטורפת של רקטות, טילים ופצמ"רים, שלא ידענו כמותה קודם לכן. נשארנו בממ"דים כי ידענו שהם טובים נגד הדברים האלו, ולאט לאט דרך התכתבות בין הממ"דים בתוכנה הקהילתית שלנו שנקראת 'מקומי', התחלנו להבין שאנחנו באירוע אחר לגמרי. לאט לאט קלטנו שהקיבוץ שלנו שורץ מחבלים, חלקם מחופשים לחיילים ולשוטרים ישראלים, והם מנסים לפרוץ לנו לתוך הבתים. בידיעות אחרונות של סוף השבוע התפרסמו חלק מקריאות החברים לעזרה, ואין תיעוד טוב מזה להפקרה שהייתה אצלנו. אני שוחררתי ראשונה מהממ"ד אחרי שבע שעות. כשהגיעו כוחות הביטחון כבר לא היו מחבלים בניר עוז. ניר עוז קיבוץ קטן. הם גמרו לרצוח, לחטוף, לשרוף, לבזוז והלכו. פשוט הלכו. לא היה קרב נגד המחבלים בניר עוז, למעט כיתת הכוננות שניסתה להילחם במאה מחבלים וכמובן שלא הצליחה. רבים מהם נעדרים, והיו גם פצועים ביניהם. המחבלים פשוט חגגו במשך שעות באין מפריע". 

אסנת וחיים נכנסו בבוקר לממ"ד, ובהתחלה צפו בטלוויזיה והחליפו מסרונים עם חמשת ילדיהם הנמצאים בכל קצוות הארץ. בשלב מסוים כשעקבו אחר זעקות השבר בתוכנה הפנימית והבינו שאף אחד כבר לא יבוא לחלצם, הם החליטו לדומם את עצמם בביתם. הם כיבו את הטלוויזיה ואת כל האורות בבית, והחליטו לכבות גם את הטלפונים למרות שידעו שזה יעלה את מפלס הדאגות והחרדות אצל ילדיהם. "הפחד שלנו היה שהמחבלים יהיו בתוך הבית ואז מישהו יתקשר אלינו", מסבירה אסנת, "ולמרות שאפשר להשתיק את הצלצול, המסך יידלק ואנחנו נחשף למחבלים. הילדים שלנו עברו באמת שעתיים מאוד קשות, שבהן הם ניסו ליצור איתנו קשר ולא ענינו להם. בזמן הזה המחבלים היו אצלנו בבית שלוש פעמים. בפעם הראשונה שמענו אותם מחפשים, שוברים, מנפצים, פורצים את הדלתות, אבל הם לא מצאו את הדלת של הממ"ד. כשהם התחילו לנפץ מוצרי חשמל כל הפקקים קפצו, והממ"ד היה חשוך לגמרי. אומנם היה עוד אור יום, אבל הממ"ד נמצא אחרי מסדרון קטן ובממ"ד היה חושך מוחלט. חלון הפלדה היה סגור ולא היה אור משום כיוון. המחבלים לא מצאו אותנו והלכו. בפעם השנייה שמענו מישהו מגיע, והולך על שברי הזכוכיות שכיסו את הרצפה. שמענו אותו מחפש את הדלת של הממ"ד, והוא אכן מצא אותה. חיים נעמד שם ליד הדלת, וברגע שהמחבל פתח את הדלת, חיים תפס אותו, כמה שהוא זקן, ופשוט העיף אותו החוצה. המחבל נחבל בראש מאיזה קיר, ואז קם והלך. באותו רגע הבנו שהלך עלינו. הבנו שהמחבל שחיים הדף יגיע עם עזרה. התחבאנו כמיטב יכולתנו. אני התחבאתי באיזו פינה מאחורי סל, וחיים התחבא בפינה אחרת בממ"ד הקטן. אחרי כמה זמן הגיעו שלושה מחבלים, נכנסו לממ"ד ותפסו את חיים. הם התחילו לדבר איתו באנגלית. הם אמרו לו שהם לא רוצים להרוג אותו, ושהוא צריך לבוא איתם עכשיו ושלא יעשה בעיות. עמדתי שני מטר מהם, ומה שהציל אותי זה שהייתי עם פיז'מה שחורה ויש לי שיער שחור, אז הם בכלל לא ראו אותי ולא היו ערים לעובדה שיש עוד מישהו בחדר. חיים עמד איתם קרוב לדלת של הממ"ד, ואז הוא קלט שהם בכלל לא יודעים שאני שם, והחליט לצאת מהר כדי שהם ילכו איתו. ככה הוא הציל אותי, כי הם יותר לא חזרו לבית שלנו מתוך מחשבה שהיה בו רק איש אחד. אחרי שהם הלכו נשארתי לשבת עוד המון זמן מקופלת, אחוזת אימה, ובחושך, עד שלא שמעתי במשך הרבה זמן קולות בשכונה שלנו שעד אז נשמעו בה כל הזמן צעקות בערבית. הדלקתי את הטלפון, שלחתי מסרון לאחד החתנים שלי שבו כתבתי שחטפו את חיים ושאני עוד בבית והאירוע לא נגמר. ביקשתי ממנו להודיע את זה לכל הילדים, ולהודיע לי שכולם יודעים את המצב. כיביתי שוב את הטלפון, ואחרי חצי שעה בערך הדלקתי אותו שוב, וראיתי שכל הילדים קיבלו את המידע שהעברתי. הודעתי לחמ"ל של המועצה האזורית אשכול שחיים נחטף, ושוב כיביתי את הטלפון וישבתי המון זמן בממ"ד החשוך עד שבסביבות 13:30, שבע שעות אחרי שנכנסנו לממ"ד, הגיעו כוחות הביטחון כשכבר היה שקט בכל הקיבוץ ולא היו בו מחבלים. הם התחילו להוציא אותנו אחד אחד מהבתים, אחרי שבדקו בכל בית אם יש מחבלים או מטענים, וכינסו אותנו לשני בתי ילדים ממוגנים. נשארנו שם עד ליום ראשון בערב, ואז פינו אותנו מהקיבוץ. לא היה בניר עוז קרב של כוחות הביטחון נגד המחבלים. זה אולי אחד הדברים הכי קשים שאני אומרת. הם פשוט לא היו שם. המחבלים התפרעו לפחות חמש שעות באין מפריע. לכן גם הקיבוץ שלנו הרוס לגמרי. אני חושבת שמעבר לאסונות האישיים, זה השבר הכי גדול. שאף אחד לא הגיע. היה לנו חבר קיבוץ שנפצע בכפות הידיים כשהוא החזיק את דלת הממ"ד והמחבלים ירו מהצד השני של הדלת. זו אומנם פציעה קשה, אבל לא אמורים למות ממנה. מאחר ששום עזרה לא הגיעה, הוא מת אחרי שעתיים מאובדן דם. זה מאוד מתסכל". 

שתיים-שלוש לוויות ביום 

מלבד החטופים שעדיין מקווים להציל אותם, כואבים בניר עוז את אובדנם של הנרצחים כשלעיתים מדובר במשפחות שלמות. כל נרצח הוא עולם ומלואו, אני אומר לאסנת, אבל במיוחד נגע לליבי הירצחה של תמר קדם סימן טוב, שראיינתי אותה לאחר שחליטה בגיל 35 להתמודד על ראשות המועצה האזורית אשכול ונרצחה עם בעלה יהונתן (ג'וני), וילדיהם ארבל, שחר ועומר. "בעלה של תמר הוא בן קיבוץ שלנו", מציינת פרי, "ורצחו את כל המשפחה עם הילדים הקטנים בצורה מזעזעת. גם אימא שלו שלא הייתה איתם בממ"ד, נרצחה בבית שלה על ידי המחבלים. משפחה שלמה איננה. זה פשוט נורא". 

איך התארגנתם ללוויות כשרובכם באילת? 

"אנחנו מוציאים הסעות מהמלון ללוויות שבדרום, שהן ברביבים, להב וחצרים, וללוויות יותר רחוקות אנחנו מבקשים הטסה כדי שמישהו לפחות יהיה שם. בלוויות הראשונות שהיו במרכז ובצפון, במצר, כפר מסריק ועוד, שלחנו חברי קיבוץ שלא ירדו לאילת ונשארו אצל בני משפחה בצפון ובמרכז. מאוד קשה לנו. בשבוע שעבר היו לנו שתיים-שלוש לוויות בכל יום".  

איך מתנהלים חיי הקהילה שלכם? 

"קצת התארגנו. בימים הראשונים היה מאוד קשה. כולם היו בטראומה. המבוגרים והילדים. עכשיו לאט לאט יותר טוב. הקמנו מערכת חינוך. כל הילדים מועסקים לפחות ארבע שעות, והגדולים גם יותר. זה משחרר קצת את ההורים. יש המון עבודה לעשות, ואנחנו נעזרים גם באנשים חיצוניים. לקחנו סגנית למנהל הקהילה במימון התנועה הקיבוצית, כי אי אפשר להשתלט לבד על כל הנושאים לטיפול. כמות המשימות היא מטורפת. הרבה מאוד אוכלוסייה במצוקה, במצב קשה, באבל, בדאגה לחטופים ולנעדרים. אין כמעט משפחה בניר עוז שלא נפגעה. זה קשה אבל אנחנו מתמודדים". 

את יכולה לומר אם תחזרו לניר עוז ובאילו תנאים או שזה מוקדם מדי? 

"כפי שאמרתי קודם זה החזון שלנו. בסיכומו של דבר, האנשים יצטרכו לקבל את ההחלטה שלהם באופן אישי. לצערי, לא צריך להזדרז עם ההחלטה הזאת, כי אפשר להחליט גם בעוד שנה. אנחנו כבר יודעים שייקח לפחות שנתיים לשקם את הקיבוץ הזה, ולכן יש זמן להחליט על החזרה לניר עוז. אני באופן אישי מודה שאני רואה את עצמי חוזרת, אבל אנחנו היום מחליטים מתוך הטראומות שלנו. זה לא מצב טוב לקבל ככה החלטה, ואנחנו גם לא צריכים לעשות את זה מיד. אנחנו כן מתכווננים בכל התדיינות שלנו מול מנהלת התקומה ומול גורמים אחרים, לכך שקיבוץ ניר עוז יוקם מחדש ואנחנו נאייש אותו. כמה אנשים יחליטו לכאן או לכאן? לדעתי עוד מוקדם להגיד".