ימין/שמאל Out. יחד/סולידריות In

כמעט ושכחנו על מה רבנו אך לפני מספר שבועות ועל מה הנפנו דגלים והפגנו. השאלה היא אם האחדות הזאת תמשך גם אחרי המלחמה 

אירועי אסון ה-7 באוקטובר דחקו את הרפורמה המשפטית לפינה מרוחקת. אפשר, כך יש לקוות, שהביאו להיעלמותה הסופית. על פניו, התגובה הציבורית הרחבה בעקבות מחדל שמחת תורה הובילה למציאות פוליטית ישראלית חדשה. לא עוד שמאל, מרכז וימין, על פי ההתפלגות הגאו-פוליטית המוכרת מתקופת המהפכה המשפטית, אלא חלוקה שונה, על פי מרכיבי הזהות הערכית-לאומית ובתגובה לזעזוע הנוראי שנבע מהתוצאות הטרגיות של השבת השחורה. הכול מבינים כי לא זה הזמן להיות ימין או שמאל. בעורף ובחזית התחברו והתלכדו יחדיו ימנים ושמאלנים, חילוניים ודתיים, אשכנזים ומזרחיים, תושבי המרכז והפריפריה, צעירים ובעלי שיער שיבה. כל מי שעד אתמול הגדירו עצמם כשמאל וימין התגייסו למאבק סולידרי משותף, ולתביעה להשמיד את מרצחי החמאס העזתי, ואם אפשר, גם את החיזבאללה, האויב המסוכן בגבול הצפוני. המכנה המשותף, היחד-נס, בא לידי ביטוי ברצון להגן, לשמור על מדינת ישראל ולמנוע שמצב כמו זה שאירע יחזור על עצמו, חס וחלילה, אי-פעם בעתיד. 

חזית אחת, אויב משותף 

רק לפני מספר שבועות ראינו כיצד החלוקה הקודמת ליבתה והציתה אש, שנאה ומדון. לו הייתה נמשכת בעוצמות שחווינו לאחרונה, הייתה עלולה לפגוע קשות במרקם החברתי וביציבות הדמוקרטית היחסית שהתקיימה כאן לאורך שנים. רבים בציבור היהודי בישראל חששו, בצדק, מתהליך בלתי הפיך וכרסום מתמשך שעלול היה לסדוק את עמוד השדרה של החברה הישראלית ולרסק לאורך זמן את חזון המפעל הציוני.  

כל זאת בטל ונעלם, כמעט באחת, ב-7 באוקטובר, מרגע שחוליות החמאס החלו במסע ההרג הרצחני שלהם ביישובי העוטף. לנוכח האסון הסתבר לכולם, שכולנו ממש נמצאים בחזית אחת, ושיש לנו אויב משותף. לפתע נחשפנו להבנה שרוצחי החמאס אינם מבדילים באידאולוגיה כזו או אחרת. מבחינתם כל יהודי הוא בן מוות, ולא משנה אם הוא ימני או שמאלני, אם הוא רוצה לשנות את הרכב השופטים בבג"ץ, אם הוא רוצה להקים כאן מלכות ברוח ההלכה, ואם הוא מוכן להילחם על כך שמדינת ישראל תמשיך ותתקיים כדמוקרטיה מתפקדת. החלוקה הישנה כבר לא תופסת. הנושאים שסביבם נאבקנו חודשים ארוכים, אלה מול אלה, איבדו משמעות לנוכח המחדל המדיני, המודיעיני והמבצעי-צבאי.  

ככל שניתן להתרשם ולהעריך, החברה הישראלית, או לפחות מרביתה, עברה לאחרונה למודוס מחשבתי חדש. לא הממשלה היא זו שמעודדת את השינוי הזה. זהו העם, זה הציבור, שהפנים באינסטינקט בריא, שברגע של אסון לאומי חובה עלינו להתלכד, להיות ביחד. שהרי לא ניתן לנצח אם לא נפעל ביחד. כמעט ושכחנו על מה רבנו אך לפני מספר שבועות ועל מה הנפנו דגלים והפגנו בהתלהבות בראש חוצותיה וצמתיה של המדינה. הכאב הנורא איחד את כולנו, בחזית ובעורף. נדמה שנשכח מעמנו שבעבר הלא-רחוק, כמעט והצליחה הממשלה המוזרה הזאת לפרק את הקונצנזוס החברתי, עד שבא עלינו האסון הנורא הזה והצליח לחבר אותנו מחדש. 

האם האחדות היא רגעית וזמנית? 

במילים אחרות, גם הממשלה הרעה הזאת לא הצליחה לרסק לגמרי את היחד הקיומי של העם הזה. רבים ודאי צפו לאחרונה בשידור מערכון הפתיחה המצוין של ארץ נהדרת, שבו כאילו נכנסים לאותו האוטובוס אנרכיסטים, ביביסטים, בוגדים, משיחיים, מחריבי הדמוקרטיה, גזענים, פריווילגים עם רולקס, תוקעים סכין בגב באומה וכיו"ב. אין כמו המערכון הזה לתאר, על אמת, את מה שקורה כיום ברבדים רבים של החברה הישראלית. כל מגזרי החברה מאוחדים כרגע בדאגה כנה ועמוקה לגורלם של החטופים והנפקדים, שותפים לאבל הלאומי על המספר הבלתי נסבל ובלתי יתואר של הנרצחים ומצפים לסגירת החשבון עם צוררי החמאס.  

נכון למצב החירום, הציבור הרחב משדר אחדות, התנדבות, התגייסות ואהבת הארץ והמדינה. האם תמונת המציאות החדשה היא רגעית וזמנית בלבד? האם היא תחזיק מעמד ותמשיך להתקיים גם לאחר שנקבור את מתינו, לאחר שחרור כל החטופים, ולאחר שיושגו חלק או מלוא מטרות המלחמה? האם נדע להשאיר את המחלוקות ההיסטוריות מאחור? על פניו קיימות רק שתי אפשרויות. האחת, מאוד לא רצויה, היא שביטויי היחד והסולידריות יתפרקו ויתמוגגו, ושוב נחזור למציאות הקודמת, על פי קווי המתאר המוכרים של ריבים מכוערים ומתחים בנוסח ימין ושמאל. כזכור, המציאות ההיא לא הובילה אותנו לשום מקום טוב.  

האפשרות האחרת, זו המועדפת, שזרעי היחד שנזרעו בעקבות האסון ינביטו ויצמיחו מציאות חדשה והיערכות פוליטית-חברתית שונה וסולידרית מכל קודמותיה. מישהו כתב, אומנם בציניות גמורה, שבכל זאת משהו טוב יצא לנו מכל האסון הנוראי הזה, בכך שנחסכו מכולנו מסלולי ההתרסקות והכאוס שאיימו עלינו במהלך הוויכוחים על הרפורמה/המהפכה המשפטית, כביכול. מי ייתן והאסון הנורא הזה יהפוך לכולנו לפתח תקווה חדשה ולעתיד טוב יותר.  

לא הולכים לשום מקום 

כדי שהעתיד הזה אומנם יהפוך ממשאלה למציאות, נצטרך להגיע יום אחד, וטוב מוקדם ממאוחר, להסכם עם העם הפלסטיני. ללא הסכם משותף נמשיך מדי תקופה לשוב ולהקיז המון דמים, תרתי משמע, ולחיות לעד על חרבנו וצבאנו. חובה להכיר ולהפנים שגם אנחנו, הישראלים, וגם הם, הפלסטינים, לא הולכים לשום מקום. לפיכך, עדיף והכרחי להגיע להסכם, גם אם כל אחד משני הצדדים יצטרך להתפשר ולוותר על חלק מחלומותיו הלאומיים. ועוד משאלה קטנה: שיגיע הקץ לממשלה המטורללת וחסרת האחריות הזו, ושהעומד בראשה יתפטר וישחרר אותנו מנוכחותו המרושעת והמסוכנת.