פשוט רוצים להיות בבית

איילת כהן ושחר שנורמן הם הזוג הראשון שחזר להתגורר בביתם בקיבוץ כפר עזה * הם מספרים על מה שחוו ב-7 באוקטובר * עם שובם לכפר עזה הם התחילו במסורת של הכנת ארוחות ברביקיו לחיילים, לכיתת הכוננות ולמתנדבים * הם שוחרים לשלום, ומקווים שהקרע במדינה יתאחה ונשוב לחיים נורמליים ככל האפשר

לפני למעלה משלושה חודשים עזבו את בתיהם בדרום ובצפון עשרות אלפי אנשים. השאיפה, כמובן, היא להחזיר אותם לבתיהם מוקדם ככל האפשר. אבל בחלק מיישובי העוטף יש בתים ותשתיות הרוסים, ורוב המפונים טוענים שהם ישובו רק לאחר שיובטח להם ביטחון מלא.

קיבוץ כפר עזה נפגע קשות. 63 תושבים נהרגו, מהם שניים אינם ישראלים. 17 איש נישבו בידי החמאס, שנים-עשר מהם חזרו, ויש עדיין חמישה ישראלים מהקיבוץ בעזה. בתים רבים נשרפו ונהרסו, כך שיש עוד דרך ארוכה ומייגעת להחזיר את המצב לקדמותו ככל האפשר.

למרות כל זאת החליטו שחר שנורמן ורעייתו איילת כהן לחזור. הם הזוג הראשון שחזר לכפר עזה. הם תורמים להעלאת המורל ולקירוב לבבות בין מי שנמצא שם בעל כורחו: חיילים, אנשי כיתת הכוננות ועובדים בשיפוץ מבני הקיבוץ.

שניהם בני קיבוץ, חיו ועבדו רוב ימי חייהם בקיבוצים. שחר הוא בן קיבוץ שובל. שירת בנח"ל ולאחר הטיולים בעולם הוא עבד בקיבוצים עין המפרץ וגניגר. לפני ה-7 באוקטובר הוא עבד במפעל הפלסטיקה של קיבוץ סעד. איילת נולדה בכפר עזה. שם עברו עליה ימי ילדותה ונעוריה. בצבא שירתה כקצינה בגבעתי. לאחר השחרור למדה רפואה סינית ופתחה בקיבוץ קליניקה לדיקור ועיסוי עם שמנים ארומתרפיים. ברור שהקליניקה מושבתת עתה, בעת המלחמה.

בתחילת חייהם המשותפים התגוררו שחר ואיילת בטבעון במשך שנתיים, ואחר-כך בחרו לחיות בכפר עזה. שם חוו יחד עם כולם את אירועי ה-7 באוקטובר.

ה-7 באוקטובר בכפר עזה

שחר מספר מה עבר עליהם באותו יום נורא: "ה-7 באוקטובר התחיל כמו כל בוקר שבת יפה, עם קפה על המרפסת. פתאום החלה כמות בלתי מוסברת של שיגורי קסאמים. נכנסתי עם איילת לממ"ד וניסינו להבין מה קורה. קיבלנו הודעות שהזהירו אותנו לא לצאת מן הממ"ד. באיזשהו שלב קיבלנו טלפון מחבר שלנו, שגר בשכנות אלינו ולא היה בבית. הוא שאל אם אנחנו יודעים מה קורה עם אשתו, כי היא לא עונה לטלפון. אני יצאתי לחפש אותה ומצאתי אותה אחרי שהיא נרצחה," אומר שחר בקול חנוק. והוא מוסיף: "חזרתי לממ"ד ואמרתי לאיילת, שזה הרבה יותר רציני ממה שהיה בעבר. נשארנו בממ"ד עוד כמה שעות. הגיע הערב, והלילה, ואנחנו עדיין בתוך הממ"ד, והצבא עדיין לא הגיע אלינו. לפנות בוקר התקשר אלינו חייל ושאל מה המצב באזור שלנו. הסתכלתי מבעד לחלון ולא הצלחתי לראות דבר בגלל החשכה. אבל סיפרתי לו שאני שומע את המחבלים."

בהמשך שמעו שחר ואיילת את הלחימה ברחוב שלהם. המחבלים הלכו וחזרו: "הם נמצאו ממש סביב הבית שלנו, וכמה מהם היו ממש ליד חלון הממ"ד בו ישבנו. רק לפנות בוקר, בשעה חמש, הרגשתי שכל הבית רועד. הסתכלתי מבעד לחלון על הכביש וראיתי 'נמר' (נגמ"ש של צה"ל). זה די שימח אותנו."

בשעה אחת-עשרה בבוקר, ביום ה-8 באוקטובר, לאחר שלושים שעות של שהייה בממ"ד, חולצו שחר ואיילת. כאשר הם נכנסו למכונית הצבאית שבאה לקחת אותם. הלחימה מסביב בין חיילינו למחבלים נמשכה: "זה היה עדיין אזור לחימה פעיל," אומר שחר. "אספנו לאוטו עוד שלוש משפחות עם כל התיקים והכלבים, והוא היה מלא לחלוטין. הביאו אותנו לתחנת דלק. החברים שבאו איתנו המשיכו משם למקומות אחרים, ואילו איילת ואני נשארנו, כי לא הבנו עדיין את גודל האירוע, והיינו בטוחים שנוכל עוד מעט לחזור הביתה."

אחד הקצינים שמע את שחר ואיילת מתכננים לחזור ואמר להם (באופטימיות, מסתבר): "לא תוכלו לחזור עכשיו, זה ייקח איזה יומיים או שלושה רק לנקות את הקיבוץ." ואז השתכנעו שחר ואיילת לעזוב את המקום. הם נסעו באוטובוס למשמר הנגב. שם אסף אותם חבר ולקח אותם לראשון לציון. מראשון לציון לקח אותם גיסו של שחר, בעלה של אחותו, לביתם בקיבוץ הרדוף בעמק יזרעאל.

סממנים של שואה

"היינו כמה ימים בביתה של אחותי וגיסי בהרדוף," אומר שחר, "ורק אז הבנו את גודל האסון שאירע וגם את הביזיון, את ההפקרה. קשה לבטא במילים את מה שהיה כאן."

כאשר הוא נשאל אם ניתן לכנות את האירועים בשם "שואה", עונה שחר: "בהחלט היו שם סממנים דומים: אנשים הסתירו את ילדיהם בארונות מצעים, אנשים נשרפן למוות. אבל דיברתי עם ניצולת שואה מהקיבוץ, והיא טענה ש'שואה היתה רק אחת'. יש בזה מן האמת," מוסיף שחר, "במובן זה שהשואה נמשכה כמה שנים והאירוע הזה כשלושים שעות; אבל בהחלט היו מאפיינים דומים. ומה שמשותף לשני האסונות הללו הוא שבשני המקרים רצו לרצוח יהודים, והיתה אכזריות רבה. אין ספק שהאכזריות כאן שברה שיאים."

החזרה הביתה

אחרי שהייה של כמה ימים בקיבוץ הרדוף, קיבלו שחר ואיילת רכב שכור ונסעו לתל-אביב. שם שהו כמה ימים בבית אחד הידידים שלהם, ועד מהרה הם קיבלו ממכרים דירה יפה, במרכז תל-אביב.

"למרות התנאים הטובים יחסית בתל-אביב, רצינו לחזור הביתה, לכפר עזה. הצלחנו להגיע לקיבוץ אחרי שבעה ימים, כדי לנסות לסדר את הבית. אבל לא היו חשמל ומים וחזרנו לתל אביב. אחרי עוד כמה ימים חזרנו. הפעם כבר היו מים וחשמל, ואפילו מכונת הכביסה והמייבש עבדו. לכן שמחנו להתחיל לסדר את  הבית כדי לחזור אליו."

אבל ההכנות למעבר נדחו בעשרה ימים, כי פתאום שחר נפל למשכב והיה צריך לעבור ניתוח קטן. בסופו של דבר בחג החנוכה הם הצליחו לחזור הביתה: "ארזנו את המטלטלים, נכנסנו לאוטו ונסענו לקיבוץ. בקיבוץ ערכנו היכרות עם הרבש"ץ החדש שלנו, גיא בצר. הודענו לו שאנחנו חוזרים לגור פה ומאז אנחנו פה."

בכפר עזה נמצאים עתה אנשי כיתת הכוננות שמתגוררים פה באופן קבוע, יש כמה אנשים מן המפונים שלנים כמה ימים פה וכמה ימים במרכז. כמו כן, יש אנשים שעובדים בניקוי ושיפוצים במטרה להחזיר את הקיבוץ למצבו הקודם ככל האפשר: "רק איילת ואני בעצם ויתרנו ממש ויתרו על מלון או כתובת אחרת במימון המדינה, אנחנו ובחורה נוספת שחזרה, ואנחנו מקווים שתישאר פה," מציין שחר.

ואיילת מוסיפה: "ברור שבמצב הקיים רוב תושבי כפר עזה לא יכולים לחזור עתה. משפחות עם ילדים לא יכולים לחזור, כי מוסדות החינוך לא פעילים. אנשים שביתם נפגע קשות בוודאי שאינם יכולים לחזור. כך גם אנשים ללא רישיון נהיגה. ובכלל, אין כאן חדר אוכל ואין מרפאה, אין אפילו איפה לקנות חלב – וזה משאיר כמות מאוד מצומצמת של אנשים שיכולים לעזוב הכול ולחזור."

כאשר הם נשאלים אם ניתן לכנות אותם חלוצים, אומרת איילת: "אנחנו פשוט רוצים להיות בבית. זה המקום היחידי שאנחנו מרגישים שנכון לנו להיות בו. אנחנו לא יכולים להיות פליטים במדינת ישראל, זה לא מצב טוב בשבילנו, והחלטנו שאנחנו פשוט חוזרים."

תרומה לחברה

"שבוע לפני שחזרנו לכפר עזה התעוררנו בבוקר מאוד מוקדם, (כפי שאנחנו רגילים תמיד), וחשבנו מה אנחנו יכולים לתרום למאמץ של כולם וגם להביע תודה למי שעזר לנו. הגענו למסקנה שמי שמשלם את המחיר על הפשע האדיר שנעשה כלפינו הם החיילים, לכן החלטנו להכין עבורם ברבקיו בקיבוץ," מספרת איילת.

הבית לא היה מוכן לגמרי למגורים וולמרות זאת שחר ואיילת התארגנו להכין אוכל ולארח חיילים: "החלטנו שהברביקיו יהיה מתאים לכולם, גם חילוניים וגם לדתיים, כי התופעה היפה שניכרת עכשיו היא ה'יחד', זה לצד זה נלחמים חילוניים ודתיים."

לכן איילת ושחר קנו מָנגָלים חדשים ובשר כשר בנתיבות. הם פרסמו את הדבר וביום שלישי בשבוע, הראשון לשהותם בכפר עזה, הזמינו את כל מי שנמצא בקיבוץ – חיילים, חברי כיתת הכוננות, מתנדבים שבאו לשקם את המקום – לארוחת ברבקיו טובה. וזה כבר הפך למסורת. בכל יום שלישי הם מארחים עשרות אנשים. לעיתים עד 90 איש.

בהתחלה הם קנו את המצרכים בכספם, אבל אחרי כמה ראיונות ברדיו ובטלוויזיה, הם התפרסמו ואנשים החלו לשלוח תרומות בחפץ לב. עתה הם קונים את המצרכים לארוחות מכספי תרומות אלו. (היה גם אדם בשם איתמר, שתרם להם כמות גדולה של בשר).

אומרת איילת: "אנחנו משתדלים לעשות פה כמה שעות של אווירה נורמלית, למרות שהמקום והזמן לא כל-כך נורמליים – כל מי שנמצא בכפר עזה יודע שביום שלישי באים אלינו. אנחנו מתכוונים להוסיף עוד יום בשבוע מלבד יום שלישי. כבר התחלנו בכך ונקווה שנצליח להתמיד בזה."

קירוב לבבות

שחר מקווה לחזור בעתיד הקרוב לעבודה במפעל הפלסטיק בקיבוץ סעד: "החיים בסופו של דבר מובילים אותנו לנסות להחזיר את מה שהיה קודם," אומר שחר. "עכשיו זה קצת מסובך, אבל אני מקווה שנחזור לחיים קצת יותר נורמליים. אני מקווה שהמדינה תתעשת ותחזיר לנו את החטופים, כי בלי זה אני לא בטוח שהמדינה תוכל להמשיך להתקיים, ממש כך."

לשאלה אם משהו השתנה בתפיסת העולם שלהם או בתובנות בעקבות האירועים הנוראים האלו, הוא עונה: "תפיסת העולם שלנו לא השתנתה, אנחנו עדיין אנשים שמחפשים שלום ומקווים לשלום. אפשר להגיד שאנחנו עכשיו יותר ריאליים. זה כנראה לא יקרה בתקופה הקרובה, כי שני הצדדים עדיין לא מוכנים לזה.

"אבל הבעיה שלי כרגע היא יותר גדולה – אני מאוד חושש מהקרע הנוראי שיש בעם," הוא מוסיף בדאגה. "אני לא בטוח שהמדינה תחזיק מעמד עוד כמה שנים, אם היא תמשיך להתנהל כמו שהיא התנהלה בשנה האחרונה. אם כן – נגמרה המדינה, המדינה לא תהיה קיימת. פשוטו כמשמעו. אנחנו בדרך להפוך ללבנון השנייה בדרך בה אנחנו מתנהלים," הוא אומר בנחרצות ובכאב.

והוא מוסיף: "אני פוגש  הרבה חיילים, ואני מזהה שהדבר היחידי שאנחנו רוצים – אני והחיילים ועוד רבים אחרים – זה להפסיק לדבר בצורה כל כך גסה ולהתחיל לבנות מחדש את המדינה, כי כרגע אנחנו במצב נוראי."

כאשר הוא נשאל לדעתו על הסיסמא "כולנו יחד", עונה שחר: "יש לי תמיד הרגשה שהסיסמא 'כולנו יחד' מכוונת לזה שהשמאל מוותר על דעתו והימין נהיה יותר ימין. אני לא משוכנע ש'כולנו יחד' מכוון בדיוק למה שאני רוצה שיהיה, אבל אם הכול מוכנים להבין ש'כולנו יחד' הוא אמצעי לבנות ממשלה שדואגת לכל האזרחים שלה, אז כן, אני איתם. אני ממש מקווה שמשתמשים בסיסמא הזאת פשוטו כמשמעו; ולא שבעוד חודש-חודשיים ישכחו את ההקרבה של החיילים, ישכחו את מה שקרה ב'עוטף ישראל' ויתחילו להוציא את דיבתם של משפחות השבויים רעה, (וכבר אני רואה את זה מתחיל לחלחל, לצערי.) כולי תקווה שזה לא יקרה ונצליח להתעשת ולחזור לדרך הנכונה."

לסיום, למרות הסבל המתמשך של תושבי "עוטף ישראל" ממצב ביטחוני גרוע, הם המשיכו לשמור על גבולות המדינה. והנה, גם לאחר אירועי הזוועה שחוו, יש אנשים כמו איילת ושחר, שרואים ביישוב שלהם בית, אותו הם לא יחליפו אותו לעולם.