שקט מצמית

שבעה הרוגים היו למזרע במלחמה. צופי (צופיה) קייזר (75) לא תשכח לעולם את העצב והפחד על הפנים של ההורים שחיכו ליד הטלפון במזכירות לידיעות על הבנים

"כשפרצה המלחמה הייתי בת 25, נשואה עם ילד בן שנתיים. מיד גייסו את כל הבחורים בקיבוץ ומזרע הפך להיות משק מרוקן מגברים, ממש ככה. נשארו פה רק נערים, מוסדניקים שהתגייסו להרים את המשק וכמובן הנשים. כיוון שהכול היה בהפתעה מוחלטת היינו כולנו נורא מבוהלים. אני זוכרת שהפגיזו את רמת דוד די בהתחלה והייתה אזעקה ובעצם שום דבר בקיבוץ לא היה מוכן. המקלטים לא היו מוכנים והיה צריך להתחיל להתארגן, להכניס את הילדים למקלטים, ואת הנשים, ואת ההורים המבוגרים ואת החולים, היה ממש כאוס, מין סוג של היסטריה, וכל מי שהיו לו בעלים או בנים בצבא נכנס לפחד נורא וחוסר ידיעה. לא היו אז אמצעי תקשורת, היה טלפון אחד במזכירות ועוד אחד בחדר אוכל והייתה טלוויזיה אחת במועדון והיינו הולכים לשם לשמוע את ההצהרות של המנהיגים שלנו שבדיעבד הסתבר כמה הן לא היו מדויקות.     

בשורות איוב 

די מהר התחילו להגיע לקיבוץ בשורות איוב. שזה נהרג וזה נשרף וזה נפצע וזה נעדר. היו כאלה שלא שמעו מהם ולא ידעו עליהם שום דבר או לא רצו להגיד והיה פחד להסתובב בקיבוץ. ממש פחד. היה במזרע שקט מצמית. אנשים לא דיברו בקול רם, הכול היה בשקט, וכל פעם שראיתי התגודדות של כמה אנשים עשיתי עיקוף גדול כדי לא לשמוע איזה אסון עוד קרה. עבדתי אז בבית ילדים והילדים ישנו במקלטים יחד עם האימהות שלהם. היו כאלה שהיו להן כמה ילדים אז המטפלות עזרו וכל מי שהיה יכול. 

ההרוגים הראשונים של מזרע היו משה אגוזי ואחריו צבי סדן (צבה). שניהם נהרגו ברמת הגולן, שניהם כבר לא היו ממש צעירים, לשניהם היו כבר משפחות גדולות, למשה אגוזי היו חמישה ילדים ולצבה ארבעה ילדים ושניהם היו אנשים מאוד מרכזיים בקיבוץ. אבל היו גם בנים שלא היה איתם קשר המון זמן. הייתה תורנות של 24 שעות ליד הטלפון במזכירות וכל פעם שהגיעה ידיעה ממישהו הילדים היו מריצים את ההודעות לבתים של המשפחות. היו הורים של בנים שלא שמעו מהם והם ממש ישבו שם ליד הטלפון וחיכו. זה היה מחריד, לראות את העצב והפחד על הפנים שלהם. ארז ארבל ובן-עמי תמיר היו שני בנים שלא שמעו מהם המון זמן עד שהסתבר ששניהם נהרגו. נהרגו גם משה ניר ואליהו אמסטר ועמיקם מעיין. שבעה הרוגים. זה היה אסון, אסון. חוץ מהם נהרגו גם בני זוג של בנות קיבוץ, כאלה שכבר לא גרו בקיבוץ אבל במלחמה הבנות הגיעו הנה כדי להיות עם ההורים.

"הלכנו על קצות האצבעות" 

במשך המון זמן מזרע בעצם לא התאושש מהמלחמה. לקח לקיבוץ המון זמן לצאת קצת ממה שקרה בגלל שכל כך הרבה חבר'ה נהרגו ועוד אנשים כאלה מרכזיים. זה היה שבר איום שממש עיצב את הקיבוץ מחדש. מזרע השתנה מאז. היה מין בום כזה של מכה נוראה ובבת אחת נשארו פה המון משפחות שכולות, אלמנות, יתומים, הורים שכולים, אחים, אחיות, זה היה נורא. נורא, נורא, נורא. אתה יודע, אנחנו רק מדברים על זה ואני נזכרת בהכול. הלכנו כל הזמן על קצות האצבעות, כאילו על ביצים. אני וחברה טובה שלי למשל, שני הבעלים שלנו היו בסיני וכל המלחמה היינו יחד וישנו באותה מיטה. ממש פחדנו להישאר לבד. וכל רשרוש ששמענו היינו בטוחות שתכף באים להודיע שעוד אחד נהרג, ועוד אחד, ועוד אחד.  

במה הקיבוץ השתנה? למשל בכל ההתייחסות לנושא של שכול ואבל. אתה יודע, זה היה קיבוץ של פעם והיו פה כל מיני החלטות שהקיבוץ קיבל בעקבות מה שקרה. למשל אפשרו לכל האלמנות לעשות רישיון נהיגה. אז זה לא היה מקובל כי היה נהוג שרק הגברים נוהגים, אז כאן הלכו לקראת המשפחות השכולות.    

מאז המלחמה במשך כל השנים יש בקיבוץ אזכרה נפרדת לחללי מלחמת יום כיפור חוץ מיום הזיכרון. האזכרה מתקיימת בבית הקברות מיד אחרי יום כיפור, כבר 50 שנה. על כל חלל של מזרע, ממלחמת העצמאות והלאה, עשו בקיבוץ סרט קצר וכל שנה בערב יום הזיכרון אחרי הטקס באנדרטה כולם הולכים לאולם ושם מתקיימת אזכרה ומקרינים את הסרטים על הנופלים. הבימאי חן שלח, בן הקיבוץ, עשה גם סרט ארוך שנקרא 'שבעה', על מה שהיה במזרע בזמן המלחמה הנוראה הזאת ('שבעה' נעשה במלאת 30 שנה למלחמה והוקרן בערוץ 2. א.ר)".

ארץ גזרה

הרומן שכתב משה אורן, בן מזרע, הוא סיפור על חיילי מילואים צעירים במלחמת יום כיפור  

"ארץ גזרה" הוא רומן שנכתב על רקע מלחמת יום הכיפורים ומתאר פלוגת צנחנים בכפר נטוש במצרים בדרך לאיסמעיליה ועל מערכת היחסים ביניהם בעולם שאליו נקלעו בכפר שהפך למוצב. 

אורן, סופר, עיתונאי ועורך, קצין צנחנים במילואים, עבד כעיתונאי בלונדון בפרוץ המלחמה. הוא מיהר לחזור לארץ ולהצטרף לגדוד הצנחנים של קאצ'ה (שמעון כהנר) איתו עשה את המלחמה כולה, מחציית התעלה לתוך מצרים ועד החזרה לארץ כחמישה חודשים אחר כך. 

את כל התקופה הזו עשה הגדוד מול חיילי הקומנדו המצרי באיזור "החיץ החקלאי" של מצרים, שטח קרקע עשיר במים, במטעים ופרדסים ובגידולים חקלאיים. אלפי חיילים ישראלים ישבו באותו פרק הזמן בשטח המיוחד הזה, בהם גם מאות צנחנים, רובם המכריע אנשי מילואים.