סא"ל (במיל') אלון ביטון, יו"ר הוועדה המקומית במושב טירת יהודה, ומנהל אגף חירום וביטחון במרכז השלטון האזורי בישראל, בראיון מיוחד על רקע שלוש שנים למלחמה על האתגרים הביטחוניים הניצבים בפני המרחב הכפרי ועל הלקחים שיש להפיק לקראת הבאות
*תמונה ראשית: אלון ביטון – מנהל חירום וביטחון מרכז שלטון אזורי מטירת יהודה
גורמי ביטחון וצבא רבים תמימי דעים כי במשבר הבא לא תכריע רק עוצמתה של המדינה, אלא גם יכולתה להגיע בזמן. ובמרחב הכפרי, הזמן הוא לעיתים ההבדל בין אירוע שנבלם לבין כשל שהופך לאסון.
בניסיון לתהות על קנקנה של המציאות הביטחונית ככלל, לצד האיומים והאתגרים המשפיעים על המושבים במרחב הכפרי, "קו למושב" תפס לשיחה צפופה את אלון ביטון, יו"ר הוועדה המקומית במושב טירת יהודה שבמועצה האזורית חבל מודיעין, ומי שמכהן כתפקיד ביטחוני רב-חשיבות, כמנהל אגף החירום והביטחון במרכז השלטון האזורי בישראל.
"הלקח ברור"
"הדיון על ביטחון המרחב הכפרי בישראל נוטה לא פעם להתמקד בשאלה מי מפקד. זו שאלה חשובה, אבל היא אינה השאלה הראשונה," מבהיר ביטון כבר בראשית השיחה עימו, בה הוא שוטח את הסטטוס-קוו הקיים. "הסמכויות של צה״ל, המשטרה, מג״ב, כבאות והצלה, מד״א ופיקוד העורף ברורות דיין. השאלה המעשית יותר היא מי מסוגל לפעול כאשר הכוח הלאומי עדיין בדרכו, כאשר תמונת המצב חלקית וכאשר הדקות הראשונות כבר מתחילות לעצב את תוצאות האירוע."
עד כמה הקונספציה הביטחונית לאחר שלוש שנים של מלחמה השתנתה בהיבט הזה במרחב הכפרי?
"במישור הלאומי, בישראל של אחרי 7 באוקטובר אי אפשר עוד לבנות תפיסת חירום על הנחת ההגעה המיידית. מדינה שנדרשת להתמודד במקביל עם גבולות פעילים, טרור, ביטחון פנים, שריפות, פשיעה חקלאית, פגיעה בתשתיות ואפשרות לרעידת אדמה משמעותית, אינה יכולה להבטיח שבכל נקודה יהיה כוח לאומי מלא ברגע הראשון.
"הכוח הלאומי חיוני, מקצועי וחזק, אך הוא אינו בלתי מוגבל. כאשר כמה זירות נפתחות במקביל, השאלה אינה אם המדינה תפעל – היא תפעל! השאלה היא מה יקרה עד שהכוח יגיע, ומה יקרה במקומות שלא יהיו באותו רגע בראש סדר העדיפויות הלאומי.
"לכך מצטרף גם מימד כלכלי שאי אפשר להתעלם ממנו. הגדלה מתמדת של הצבא, המשטרה ומערכי החירום הלאומיים כרוכה בעלויות עצומות, ובמיוחד כאשר חלק ניכר מהמענה נשען לאורך זמן על צבא המילואים. המחיר אינו רק בתקציב הביטחון. שירות מילואים ממושך מוציא עובדים, מנהלים ועצמאים ממקומות העבודה ומשפיע על המשק כולו.
"לכן, לצד חיזוק הכוחות הלאומיים, נכון להשקיע גם ביכולת המקומית והמועצתית. לא כתחליף לצה״ל או למשטרה, אלא כשכבת יכולת נוספת שמסוגלת לפעול מיד, להחזיק את המרחב ולסייע למדינה לרכז את העוצמה הלאומית במקום ובזמן שבהם היא נדרשת באמת."
אחד הלקחים הבולטים הוא החיוניות של הצוותים המקומיים. עד כמה ניתן על זה דגש?
"הניסיון הקשה של 7 באוקטובר המחיש זאת בצורה שאי אפשר להתעלם ממנה. במקומות שבהם בעלי התפקידים ביישובים פעלו במהירות, החל מהרבש״צים, כיתות הכוננות, דרך צוותי צח״י, מזכירויות, אנשי ביטחון וכלה במתנדבים, שם נוצרה שכבת הבלימה הראשונה. זה התבטא למשל בסגירת שערים, הזנקת כוחות מקומיים, העברת מידע, הכוונת תושבים למרחבים מוגנים, טיפול ראשוני בנפגעים, פתיחת צירים לכוחות. כל הפעולות הללו הן קריטיות בשמירה ככל האפשר על רציפות תפקודית.
"לא בכל מקום זה הספיק – ולעיתים המחיר היה נורא. אבל דווקא משום כך הלקח ברור. תפיסת ההפעלה של המרחב הכפרי אינה יכולה להישען רק על תיאוריה. היא חייבת להיבנות מתוך הניסיון שנצבר בשטח.
"כאן נכנס המרחב הכפרי, לא כשוליים של הביטחון הלאומי, אלא כנדבך חשוב בתוכו. בעבודה עם המועצות האזוריות, המושבים, הקיבוצים והשטחים הפתוחים רואים היטב שבין החלטה לאומית לבין פעולה בשטח עומדת מערכת מקומית של אנשים, צירים, שערים, תשתיות, ידע וניסיון.
בלי המערכת הזאת גם הכוח המקצועי ביותר עלול להגיע מאוחר יותר, עם פחות מידע ופחות היכרות עם המרחב."

בין שתי גדרות יש מרחב שלם
ביטון מציין מציאות בה תפיסת ההגנה בישראל התמקדה לאורך שנים, ובצדק, בגדר היישוב, אולם כפי שגילינו בתדהמה, גם השערים עם אמצעי המיגון המשוכללים ביותר, קרסו ברגע האמת אל מול המחבלים צמאי הדם.
"בין גדר הגבול לבין גדר היישוב משתרע מרחב שלם של שדות, מטעים, יערות, ואדיות, דרכי עפר, מתקני מים, תשתיות אנרגיה וצירי גישה. זה לא שטח ריק, שכן צריך להתייחס אליו מרחב ביטחוני, אזרחי וכלכלי לכל דבר," מסביר ביטון.
מה הכוונה?
"המשמעות היא ששם יכולה להתחיל חדירה, שם שריפה מקומית עלולה להפוך לאירוע אזורי, שם מתרחשות פגיעה בתשתיות ופשיעה חקלאית, ושם יעברו בשעת חירום כוחות חילוץ, פינוי ואספקה. לא פעם דווקא במרחב הזה צריך להבין מה קורה עוד לפני שהאירוע מקבל סדר עדיפות ארצי.
"אי אפשר להשאיר את השטח שבין הגבול לגדר היישוב כ־No Man’s Land תפיסתי. לא משום שאין למדינה סמכויות, אלא משום שהחיבור בין סמכות, זמינות, ידע ויכולת עדיין אינו שלם. גופי המדינה מגיעים לאירוע לפי משימה, סמכות וסדר עדיפויות לאומי. הם מביאים מקצועיות, כוח, ציוד ועוצמה. המועצה האזורית, לעומת זאת, אינה מגיעה למרחב – היא כבר נמצאת בו. היא נמצאת שם לפני האירוע, היא נמצאת בדקות הראשונות והיא תישאר שם גם אחרי שהכוחות יעברו למוקד הבא".
כמי שמלווה את המועצות האזוריות והמושבים רבות בהיבט הביטחוני. האם שם לדעתך טמון ההבדל ביכולת התגובה?
"אני סבור שראש המועצה האזורית הוא לא רק מנהיג קהילתי או מנהל שירותים. בזמן חירום ראש המועצה הוא זה שמחזק את המרחב האזרחי, את הקשר עם הנהגות היישובים, את אמון הציבור, את סדרי העדיפויות המקומיים ואת ההבנה מי זקוק לסיוע. יש לזה אלף ואחד אספקטים, כמו איזה ציר חיוני, היכן נדרש פינוי ואיך שומרים על רציפות תפקודית בתנאים של אי-ודאות.
"לצידו עומד מנהל אגף החירום והביטחון, שתפקידו לתרגם את האחריות הזאת ליכולת פעולה: חפ״ק, תמונת מצב, קשר עם הרבש״צים וכיתות הכוננות, תיאום מול צה״ל, המשטרה, מג״ב, כבאות והצלה, מד״א ופיקוד העורף, הפעלת מתנדבים, ניהול צירים והחזקת הידע המרחבי.
"זהו מקצוע לכל דבר. אם מצפים מבעל התפקיד לתפקד תחת לחץ, לקבל החלטות ולחבר בין מערכות, אין ברירה אלא להגדיר את מעמדו, להכשיר אותו ולתת לו את הכלים המתאימים."
לבנות יכולת, לא להסתמך על אלתור
ביטון אשר צבר רזומה עשיר בניסיון בהתמודדות עם שורה רחבה של אירועי חירום, קל וחומר בשלוש השנים האחרונות, מציג מספר תובנות ולקחים לקראת האתגרים הבאים אשר כנראה עוד נכונו לנו.
"בעלי התפקידים במושבים ובקיבוצים אינם יכולים להישאר עוד רק משאב מקומי שמופעל בעת הצורך. הם צריכים להיות חלק מתפיסת המוכנות המועצתית, להיות מוכרים, מתורגלים ומחוברים לחפ״ק, ולדעת מראש למי מדווחים, מה מפעילים, מהו סדר הפעולות ומהם גבולות האחריות," הוא מבהיר.
תן כמה פעולות פרקטיות שניתן לבצע כדי להיערך?
"נדרש למשל חפ״ק מועצתי שיודע לעבוד תחת עומס. המטרה שלו היא בסופו של יום לייצר תמונת מצב אחת, לקבוע סדר עדיפויות, לשמור על קשר עם היישובים ועם גורמי המדינה, ובמקביל להעביר לציבור מידע אמין בזמן.
"אותו היגיון מחייב ממשקים מתורגלים מראש עם צה״ל, המשטרה, מג״ב, כבאות והצלה, מד״א ופיקוד העורף. החפ"ק הזה לא נועד להחליף את גופי המדינה, אלא כדי לחבר בין מי שמביא את הכוח והסמכות לבין מי שמכיר את המרחב.
"הרי בסוף, אי אפשר לבנות תפיסת חירום לאומית על קשרים אישיים ולהסתמך על אלתור. אנשים טובים ומסורים יודעים להחזיק מערכות גם ברגעים קשים, אבל המסירות שלהם אינה יכולה להיות שיטת העבודה של המדינה. אם מצפים מהמועצה להיות שכבת תגובה והחזקה במרחב, צריך לבנות מראש את היכולת הזאת."
אתה מזהה את המרחב הכפרי אולי כנקודת תורפה אפשרית של העורף הישראלי?
"צריך להבין שהמרחב הכפרי בחלקו נמצא ממש על הגבולות. יש בו הרבה מאוד נדבכים קריטיים לביטחון הלאומי של מדינת ישראל – אם זה חקלאות, התיישבות, תשתיות ושטחים פתוחים.
"לכן השאלה היא לא האם המועצות האזוריות יהיו חלק מהמענה הלאומי באירוע הבא, הן יהיו. השאלה היא אם גם בפעם הבאה הן יפעלו בעיקר מכוח מסירות, ניסיון ויכולת אלתור, או שהמדינה תכיר בהן מראש כחלק ממערך החירום והביטחון הלאומי. זהו כל ההבדל. הגיע הזמן לתת לכוחות המקומיים במושבים את הסמכויות. רק כך נוכל להיערך בצורה המיטבית למערכות הבאות."


