יבול שיא
הרפת והחלב
הדליית עגבניות

ממשיכים פשוט כי זה מה שעשינו תמיד

3 דק' קריאה

שיתוף:

יום בחייו של מתנדב למען החקלאים בעוטף עזה 

6:00 בבוקר. עוד לא החלפנו שעון אז עוד קצת חושך בחוץ. הוא במכנסי דגמ"ח וחולצת עבודה. בכיסים יש רק מפתחות ופלאפון. בקבוק מים ניתפס בלולאות החגורה ונעלי העבודה רכוסות היטב. האוויר בחוץ עוד קריר, לא לגמרי חורף, לא לגמרי קיץ. נכנסים לחממה ובשעות האלה הטמפרטורה בפנים קצת יותר גבוהה מהטמפרטורה בחוץ. שתילי העגבניות הרכים בגובה של 10 סנטימטר עוד מנצנצים מהטל. סביב החממה מפטרלים חברי כיתת הכוננות החמושים. זה מחזה מאוד חריג בתוך הפסטורליה הירוקה הזאת. הוא חושב בליבו שבימים אלו הפסטורליה הירוקה לא תואמת את הרגשות הסוערים שבלב או את קולות הירי והפיצוצים מהצד השני של הגבול.  

הוא מתחיל מהשורה הראשונה, פורם את פקעות חוטי הניילון השחורים שתלויות על גלגלות בגובה שני מטרים מעל הראש. כל שתיל עגבניה צריך להיות מקובע לשני חוטים. ענף אחד לחוט אחד והענף השני לאחר. הקיבוע מתרחש בבסיס הצמח. האיש גבוה, בסיס הצמח נמוך, חלקלק ותופסני הפלסטיק לא תמיד אמינים. זו עבודה  מונוטונית. עוד שתיל ועוד שתיל. כמעט מאה שתילים בכל שורה. ותמיד צריך לוודא ששני החוטים מקבילים עד כמה שאפשר כדי שהצמחים יטפסו אליהם באופן הנוח ביותר לחקלאי.  

החיבוק הענק 

בעוד הוא עובד, עולה בליבו תפילה שעד שיעלו הפירות האדומים על הענפים, השגרה כבר תחזור, הפועלים יחזרו והדי הפיצוצים יהיו זיכרון רחוק. השעות מתקדמות והחום מתחיל לעלות. הטמפרטורה בחוץ עדיין עוד קצת קרירה יחסית לטמפרטורה שבפנים, ומדי פעם יוצאים חלק מהמתנדבים להפסקת שתייה ומשב הרוח שנכנס לחממה כשהדלת נפתחת, מרענן. אין ספק שהקצב שלו לא תואם את הקצב של התאילנדים, אם לא היו בורחים, וגם לא תואם את הקצב של הפועלים הפלסטינים שמנועים מלהיכנס. זו הסיבה שהביאה אותו להתנדב בחממות האלה, כל כך קרוב לגבול. הוא מצליח לסיים שתי שורות לפני שהחום משיג אותו. והוא עוצר להפסקת מים ולאכול מהתפוחים שהביאו החקלאים למען המתנדבים. ממבטיהם ניבט שילוב של דאגה ותקווה. הם עמדו מול סכנת ריקבון והרס, אבל החיבוק הענק והמתמשך של עם ישראל מרגש אותם.  

12:00 החום מטפס. הגיע שלב שבו הזיעה ניגרת והשרירים כואבים. עוברים למשימה הבאה: לפרום ולהתיר את הפקעות של חוטי הניילון לקראת מחר. הבלגן קצת מזכיר את הבלגן בנפש וגם אותו צריך לסדר בהזדמנות. על סולם ועל הרצפה, פורמים ומתירים פקעת שחורה אחרי פקעת שחורה. גם צריך לסדר את הגלגלות, שתהיינה אחת מול השנייה, כדי שהחוטים יהיו אחד מול השני וכשהוא יחבר את החוטים לצמח, הוא לא יגדל עקום. אפשר לנסות לפרום עם מקל, אבל זה פחות נוח ולעיתים עושה יותר נזק מתועלת. אם החוט נקרע, צריך לקשור אליו חוט חדש. אם החוט ארוך מדיי, צריך להיזהר לא למעוד עליו. הוא מייצב את הסולם, עולה, פורם ומסדר, יורד, מזיז את הסולם, ממקם שוב, עולה שוב, מסדר שוב ועוד שורה ועוד שורה. כל כך הרבה עבודה בשביל ירק כל כך פשוט. איך השוק מוכר אותו כל כך בזול?  

13:00 אזעקה. אין מרחב מוגן בחממה ואין זמן לרוץ לשום מקום. נשכבים על הקרקע עם ידיים על הראש ומתפללים לנס. אזור החממות מוגדר שטח פתוח, לא בטוח שלוחמי כיפת ברזל יירטו את הטיל הזה. הוא גם טס נמוך מדיי. נשמע בום חזק וקרוב. הלב מפסיק לפעום אבל הדם רועם באוזניים. הכלב נובח יחד עם האזעקה וביחד הוא שומע צרמוניה של קולות זרים שהפכו לשגרה. כמו שהתחיל, כך נגמר. השקט הפתאומי מתעתע, לוקח לרגליים זמן לקום ולגוף להתמודד עם ההלם. מישהו מעד, נקע את הקרסול כשהשתטח על האדמה. מחפשים מתנדב שייסע איתו לבית החולים. הוא מתנדב את עצמו למשימה. הנסיעה שקטה. הנוסע עסוק בכאביו, הנהג עסוק בדרך. בבית החולים הם יושבים ומחכים, ממלאים טפסים ומתקשרים למי שצריך.  

ממשיכים הלאה 

16:00 עדיין בבית החולים. כבר אין טעם לחזור לחממה. החושך ירד. החקלאים מסיימים בעצמם כל מיני מטלות לקראת מחר- לדאוג למים, לתפוחים ולציוד. הוא חושב לעצמו שהחקלאי ככל הנראה עובר על כל העבודה שנעשתה היום, מוודא שהיא בסדר ושהמתנדבים (גם המושבניקים שביניהם) לא עשו שטויות. חתול מתגנב לחממה לדלות שאריות שאולי נפלו למישהו מהכריך. שועל מרחרח אחרי החתול, מהסס ולא נכנס. המפגש שלו עם בני האדם היה לא מוצלח והוא לא רוצה לחזור על אותה הטעות פעמיים. השקט עדיין מתעתע והבומים נשמעים חזק מתמיד. 

18:00 הוא השאיר את הנפגע בבית החולים ללילה, להשגחה. כנראה שזה לא נקע פשוט. הרופאים התעקשו לבדוק גם אותו. למרות שהוא התעקש שהכל אצלו בסדר. "אולי אתה בחרדה ואתה לא יודע שאתה בחרדה?" שאלו אותו שוב ושוב, "אם לקח לך זמן לקום, אחרי האזעקה, בגלל ההלם, אז אולי אתה באמת בהלם?". הוא ניסה להתעקש, אבל הבין שיכול להיות שעקשנות תעביר את המסר הלא-נכון. לבסוף הצליח לצאת משם ולחזור לבית הריק. הוא מנסה לאכול משהו אבל הגוש בגרון לא נותן לאוכל לרדת. הוא מכבס את הדגמ"ח והחולצה בכיור. הם יתייבשו עד הבוקר ואין טעם להפעיל מכונת כביסה שלמה בשביל שני פריטים. 

24:00 שריריו כואבים, נפשו מרוטה וליבו בכלל לא כאן. הוא מותש פיזית אבל השינה ממאנת מלהגיע. הוא מנסה להאזין, מתהפך, מתגלגל ומסתובב. קם בחרדה לנעול את הדלת. מתהלך כסהרורי. שוב שוכב במיטה ושואל את עצמו: "מה הצעד הבא?" והתשובה באה מעצמה: "ממשיכים כי אין ברירה. ממשיכים כי השגרה מרפאה. ממשיכים כי יש אחרים שתלויים בך. ממשיכים פשוט כי זה מה שעשינו תמיד." 

* הכותבת הינה בת של חקלאים מכפר בן נון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול משק החשמל בקיבוצים הפך למורכב במיוחד והוא כולל אחריות על רכישת חשמל ומכירתו, גביית תשלומים, תחזוקת תשתיות והיכרות עם הרגולציה המשתנה  * חברת משקי רם, שפועלת בכ-40 קיבוצים, מתמחה בכך ותוכל ולחסוך לכם
3 דק' קריאה
הצלם הבינלאומי נפתלי הילגר מגן-נר שבגלבוע נוסע ברחבי העולם, מגלה תרבויות לא ידועות ומצלם נופים ואנשים * בתמונותיו ניכרים סקרנות, רגישות והקשר האנושי שהוא ניחן בהם * מאז ה-7 באוקטובר הוא מקדיש חלק מזמנו
9 דק' קריאה
על הגדות פסח בהתיישבות העובדת  סדר הפסח הוא הטקס הביתי-משפחתי החשוב ביותר בשנה. לאורך ההיסטוריה קיימו אותו בארץ ובגולה, גם בתנאים קשים ובלתי אפשריים כמעט. העיסוק המרכזי הוא קריאה בהגדה של פסח. במאות השלוש-עשרה
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן