"הבנתי שאף אחד לא רואה אותנו ממטר והחיים שלנו ממש לא נחשבים"

לאורך השנים הפך מנחם סטודנט, מטפל ולוחם לפסיכולוג המטפל בהלומי קרב טיפול פרטני וקבוצתי, וכחלק משירות המילואים שלו ליווה פסיכולוגים ופסיכיאטרים מהמערך הנפשי הנמצא בחזית וקולט את החיילים בשלב הראשוני והמורכב ביותר. "הכעס שאני מדבר עליו, זה אותו הכעס שהביא את איציק סעידאין לאן שהוא הגיע – איזושהי תחושה ששום דבר לא זז," אומר סטודנט

מנחם סטודנט, מטפל ולוחם, (73+2) נולד וגדל בגת רימון. עם גיוסו לצה"ל התגייס ליחידה שהציבה אותו מול הצד הכואב שבשירות הקרבי והוא נפגש שוב ושוב בצד זה לאורך ארבע מלחמות בהן לחם.

לאורך השנים הפך לפסיכולוג המטפל בהלומי קרב טיפול פרטני וקבוצתי, וכחלק משירות המילואים שלו ליווה פסיכולוגים ופסיכיאטרים מהמערך הנפשי הנמצא בחזית וקולט את החיילים בשלב הראשוני והמורכב ביותר.

חודשיים לאחר שסיפורו הכואב של איציק סעידיאן עלה לחדשות, הוא מתייחס לחשיבות הטיפול ומציין כי בעיניו "צה"ל התקדם מאוד בנושא, וימשיך להתקדם."

יחד עם זאת, ההכרה וההתייחסות לנושא קריטית בעיניו גם היום, כפי שאנו רואים במערך הנפגעים של משרד הביטחון.

לפני שנה הוציא את ספרו בעברית: "טיפול בצל מלחמה", בו הוא מתייחס לצלקות הנפשיות, לבדידות ולכאב הנוצר גם עבור הצד המטופל – הלוחם, וגם עבור המטפל במערך הצה"לי.

האפקט המידי של המלחמה

באופן לא מתכונן, חייו של מנחם סטודנט הובילו אותו לעסוק במשך פרק זמן ארוך בהלומי קרב, אחד מפסיכיאטרים ופסיכו-תראפיסטים רבים המטפלים בתוך המערך הנפשי של צה"ל ובקבוצות לוחמים.

מרכיבים שונים מחייו נשזרים לאורך השנים זה בזה, עד לכדי סיפור אחוד הנבנה בפרקי זמן שונים ומזוויות שונות. הסיפור הינו סיפור של עבודה עם שכול וכאב.

מנחם סטודנט נולד במושב גת רימון, התגייס ב-1966 ליחידה מובחרת ושירת בסיירת שקד. לאחר השירות הצבאי נסע לירושלים, למד תואר בפסיכולוגיה ובהמשך החל תואר שני בפסיכולוגיה קלינית.

בין שני התארים למד שנתיים בבית ספר לרפואה במגמת נויורו – ביולוגיה וקיים מחקר על ילדים אוטיסטים.

 "חזרתי לעסוק בפסיכולוגיה קלינית אחרי מלחמת יום כיפור. למדתי את הנושא בבית הספר לפסיכותרפיה ולימדתי אחר כך באוניברסיטת ת"א את כל הקשור לעבודה קבוצתית כיוון שהייתה לי התמחות גם בזה."

מדוע הלכת ללמוד פסיכולוגיה ומה גרם לך לחזור למקצוע?

"בעיני זה האפקט המידי של יום כיפור. החלטתי שאין זמן לבזבז בחיים. הייתי צריך להגיד לעצמי: 'בוא תגיד מה מעניין, יאללה, תזוז'. זאת הייתה הסיבה שחזרתי לפסיכולוגיה קלינית, כמובן שכנראה שזה קשור לעוד דברים."

לאורך שירותו הסדיר מנחם מתגייס ליחידת סיור בדרום המורכבת מ-26 בחורים – 22 קיבוצניקים, שני מושבניקים ושני עירוניים.

יחידה מובחרת ששניים מחבריה נופלים לאורך השנים בשירות הסדיר ובשירות המילואים של היחידה – מאריק צולמן (קיבוץ דפנה) ומודי סגל (קיבוץ עמיר).

שם היה המפגש הראשון של מנחם עם השכול, הכאב והבדידות באופן כה ישיר וחזק. "זה היה משחק קבוע עם המוות," הוא אומר.

מה גרם לך להגיע לטיפול בשכול?

"איך שהגעתי להתמחות קלינית ברמת חן, נדמה לי שזה היה בתחילת 1974, קיבלתי שני מטופלים. למעשה זה היה אחרי השירות שלי במלחמת יום כיפור."

"שניהם היו קשורים באופן מקרי לחלוטין למלחמות. אני נזהר במילותיי אבל כשהגעתי לרמת חן היה צוות מדהים ד"ר רינה קרטש ופרופ' בריל."

"הם ידעו פחות ממני בכל הנוגע להתמודדות עם מלחמה, ואני זוכר איך רינה אמרה לי: "אני אחזיק לך את היד ואתה תתחיל, אני אחזיק לך את היד אתה תקפוץ למים," וגם ד"ר אדי רוזנברג נתן תמיכה לא נורמלית."

"הוא היה צריך לשמוע את ההערות הקטנות שלי והחידודים שלי לטיפול שלהם, אבל לא מעבר לזה."

למה בעצם הם היו צריכים את עזרתך?

"אחרי יום כיפור המערך הנפשי פה היה על הפנים – לא היה תשתית וניסיון של מה עושים. הכול היה ניסיון ראשוני שכזה. אני אומר בזהירות וככה ראיתי מולי."

"אולי היו מקומות אחרים עם ניסיון אבל את יודעת, במובן מסוים זה גם היה קשור לאמירה פוליטית על המצב שהיו או לא היו מוכנים להגיד בכל הנוגע למחירי המלחמה."

"אז מבחינת המערכת בזמנו, לא היה דבר כזה 'הלם קרב' אלא גישה יותר של 'אנחנו כל יכולים, תעזבו את זה'. ולעבוד בתוך המערכת נגד זה, זה היה לא קל. במיוחד שהיית צריך את העזרה ממערכת הביטחון."

אז מתי התחילו להכיר בזה?

"קודם כל, את ראית מה קרה גם בחודשיים האחרונים.. תהליך ההכרה עוד לא נגמר. זה כן משתפר כל הזמן, אבל האירוע שהיה עם איציק סעידיאן מזכיר לנו את זה באופן חד וברור."

"ואם אין מישהו עם שכל שמפנים את גודל הכאב והמצוקה של הבנאדם, ושאומר – גם אם הוא משקר בגודל העוול, זה פשוט לא מה שמשנה, העלות לטפל בו יותר זולה מאשר שישרוף את עצמו."

"הוא רוצה טיפול? מחר שליח מביא לו את כל מה שהוא רוצה. חשוב להבין שהלם זה ספקטרום בין מישהו שלא מתפקד והוא במצב קשה מאוד עד למישהו שמתפקד, ועדיין לא ישן בלילה, לדוגמא כמובן."

"והמערכת לא מסוגלת להכיל גם את כמות הלומי הקרב וגם את זה שזה ספקטרום. ומה שראית בחודשיים האחרונים זה שהמערכת מתחילה לעכל זה שהם צריכים לתת לאנשים את מה שהאנשים מבקשים."

אתה מצטט בספרך את ד"ר אדי רוזנברג ואומר – 'פסיכותרפיה כעבודה הינה עיבוד של כאב' – איך אתה פוגש את זה בעבודתך?

"מבחינתי פירוש הציטוט הוא להסתכל על הדבר הזה ולהגיד – מה שאני עושה, בא מהדבר הכי פשוט ובסיסי שיש. מישהו שיש לו כאב ואתה יודע ללוות אותו בכאב, שאתה יודע לדאוג שהוא לא יהיה לבד בכאב הזה – בסופו של דבר הוא לא יהיה לבד, עם הזמן."

"אגב, בגלל זה הטיפול הקבוצתי עובד מאוד טוב עם הלומי קרב. ובגלל זה החזרת הלום קרב לצוות המקורי שלו, בו הם שמים עליו עין כמו שאף אחד לא ישים עליו עין – גם זה טיפול טוב."

"כי כשהם יוצאים החוצה חזרה לעולם, הם לבד כמו כלבים. למעשה, הבדידות היא טוטאלית כשאתה רואה את המוות מול העיניים. ואת זה הם צריכים לעבד."

יש קשר בין מה שעברת בשירות שלך ללימודי הפסיכולוגיה בעיניך?

"זאת שאלה טובה. אני לא יודע אם יש לי תשובה חד משמעית. השירות הסדיר שלי היה המקום היחיד שיכולתי לשרוד בצבא. היה לי מפקד בדואי בלי יד ובלי רגל, יחידה קטנה, מכנסיים קצרים, לא מתעניינים בנו ולא חוקרים – העיקר שנעשה את העבודה – למנוע ממחבלים להיכנס לקיבוצים ולמושבים. 

"היינו חבורה מופלאה של אנשים. עשינו יחד טירונות צנחנים ובמלחמת ששת הימים התפצלנו כל אחד לגזרה אחרת. לאחר מכן סיירת שקד גדלה ומצאנו את עצמנו משרתים כל אחד במקום אחר אבל נשארנו גרעין מאוד קרוב.

"לאורך השירות הסדיר שלנו, בחודש האחרון, אני השתחררתי לפני הזמן כי קיבלתי צהבת מאוד קשה והשתחררתי עם פרופיל 45. ירדתי הרבה מאוד במשקל ואבא שלי הגיע לבקר אותי כל יום מהחלון כדי לראות שלא חזרתי לצבא."

"להשאיר את החברים שלך שם לבד חודש לפני השחרור הייתה סיטואציה מאוד לא פשוטה עבורי.

"ולאורך השירות שלנו נהרג בחור אחד שלנו בקורס קצינים, לאחר מכן בהתשה, כשכבר השתחררנו, נהרג עוד בחור בשם מודי, אותו אני מזכיר בספר."
"במלחמת יום כיפור לא היינו כגוף אחד, כבר היינו מצוותים לגופים אחרים ושם נהרג לנו עוד בחור, מאריק מקיבוץ דפנה, שהוא היה חבר קרוב. והמלחמה הרביעית הייתה לבנון הראשונה (מלחמת של"ג)."

"זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שזה פשוט טירוף – ולא הבנתי איך הגענו לזה. אני החלטתי בסוף המלחמה הזאת, שאני ללבנון לא חוזר יותר. אני לא חוזר ללבנון."

מה היה האסימון שנפל שם מבחינתך?

"בגדול הבנתי שאף אחד לא רואה אותנו ממטר והחיים שלנו ממש לא נחשבים. המ"פ שלי בזמנו היה מוקי ישבי, זה בחור שקיבל גיבור ישראל על פעילות חילוץ כשנכנסו בטעות בששת הימים למתחם רפיח.

"זה היה ביום האחרון של המלחמה. הכריזו על הפסקת אש, אנחנו הובלנו גדוד של טנקים לכפר קוק (בצד הכי מזרחי של החזית וקרוב מאוד לגבול עם סוריה). וברגע הזה הגיעה הודעה עבור המ"פ בקשר ונאמר לנו – 'תעלו להר 812 ותכבשו את היעד'.

"ההר היה מלא בקומנדו סורי, זה היה ברור שאם אנחנו עולים אנחנו מאבדים אנשים למעלה. מוקי ואני מסתכלים אחד על השני ואני זוכר איך חשבנו לעצמנו 'הם לא מתכוונים לזה, יש כבר הפסקת אש לפני שעה'."

"ומה שאני זוכר ואני אומר את זה בזהירות, כי כל אחד זוכר אחרת, זה שביקשנו סיוע אווירי, ואומרים לנו שהם לא יכולים כרגע, ושנעלה בכל זאת. אז לא עלינו, ואני החלטתי שאני לא עולה.

"אני הייתי האחרון שיצאתי הביתה ואמרתי לעצמי שאני לשם לא חוזר. אגב, אחר כך ראית מה קורה בלבנון השנייה, עוד פעולה אחת, עוד 48 שעות, רק כדי להציל את ה'פאשלות' של המפקדים שהצליחו לשמור על עצמם לאורך כל הדרך.

"תיראי, זאת פלוגה שהיא אנשים טובים ויכולת מאוד טובה – והלכנו הרבה זמן ביחד, והיה ברור שאם אנחנו עולים אנחנו לא חוזרים. יש פה משהו שאתה אומר די. ארבע מלחמות – חלקן מטומטמות, חלקן מלאות יהירות, זה לא מייצר אף הגיון."

טיפול מבפנים

לאחר החוויה בסוף מלחמת לבנון הראשונה, מנחם מחליט לעזוב את הפלוגה ולנסות לעשות שירות מילואים במקצוע, כפסיכולוג. לאורך שירות המילואים הוא בונה יחד עם יוסי טרייסט קבוצה המלווה את הפסיכיאטרים, הנותנים מענה בקו הראשון להלומי קרב, ושהם, כאנשי הטיפול בתוך המבצעים הצה"ליים, נמצאים במצבים מאוד קשים, בודדים ומסובכים.

"בסופו של דבר, קצין רפואה ראשי ביקשו שאעזור להם בתור פסיכולוג קליני. עבורי זה היה מאבק פנימי קשה, כי זה הייתה פעם ראשונה שלי בלהיות נותן שירות ולא לוחם, כחלק מהמילואים שלי."

"וזה היה תהליך לא פשוט מבחינתי. אבל אני חושב שעשינו עבודה טובה בתהליך שקידמנו בתוך צה"ל.

"להיות פסיכולוג בצבא זה שם אותך באופן קבוע באיזשהו זהות חצויה, כאשר לא ברור לגמרי מי הקליינט. אתה צריך לקחת לעשות עבודה מאוד יסודית כדי שזה לא יפריע לך בעבודה – זאת לא משימה קלה."

מתי למעשה הוקם המערך הנפשי בצה"ל?

"תיראי, בכל מלחמה יש הלומי קרב של שוק. אנשים היו בהפגזות והם נשארים קפואים. במלחמת העצמאות אי אפשר היה להתייחס אליהם כי זה היינו 600 אלף מול חזיתות שלמות. "

"גם אז היו הלומי קרב אבל אישפזו אותם ושכחו מהם בבתי חולים. ובששת הימים הייתה אופוריה – אז לא היה מה לדבר על זה. למלחמת יום כיפור באו לא מוכנים."

"בלבנון הראשונה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהשתדלו להביא את המטפלים קרוב לקרב ומשם זה רק משתפר. הם עשו עבודות מחקר טובות. אני חושב שהיום המערך יותר טוב. הם יורדים לרמת הגדוד שזאת רמה אחרת."

בעצם אתה משרת כחלק מהמערכת כשבמקביל יש לך ביקורת חריפה עליה?

"ראשית כל, את צודקת. העבודה שלי בסוף בחיל הרפואה וההתמחות שלי עם הפסיכיאטרים הייתה משמעותית מאוד. אני חושב שהבנתי את המצוקה שלהם יותר טוב מכל אדם שהם יכלו להביא מבחוץ."

"אני חושב שעשינו עבודה טובה בכך שהבאנו את הג'יפה לכל מי שהיה צריך להבין שצריך לעשות מעשה. ואני חושב ומקווה שהם השתפרו.

"שנית, מזווית אחרת אך קשורה, קודם לכן אמרתי בנחרצות שאני אמרתי שאני לא עולה יותר ללבנון. אבל היו לי כמה מטופלים שלאורך הטיפול אמרו לי: 'אני לא מתגייס, לא רוצה להתגייס', וביני לבין עצמי, זה מהווה ניגוד עמוק לאתוס שלי אבל מהצד השני אני יכול להבין מאיפה הם באים."

"אבל הדיאלוג הזה הוא הכרחי כדי ליצר איזשהו אמון, שמי שעומד מולך יוכל לקבל את ההחלטות הכי נכונות עבורו. זה מקום נכון לקבל החלטות עבור מישהו אחר. לא הורה, לא בן – אף פעם. וזה היה תהליך לא קל."

אתה לא אומר למטופלים את דעתך? 

"לא."

מהי החוויה של פסיכיאטר במילואים, בעת שירותו בעת מלחמה?

"יש איזושהי בדידות טוטאלית שלהם בתוך המערכת הזו. על פניו, המערכת מנסה להביא שליטה ובקרה אבל בפועל אין שום יכולת להביא שליטה ובקרה כשאתה צריך למיין את הלוחמים, כשזורמים ההלומים, כשאתה מקבל הלומים מכוחות ישראלים שירו בטעות על כוחות ישראלים."

"הפסיכיאטר צריך לתפקד בתוך כל הבלגן הזה, אבל כשאתה שם תחת האש זה מסובך. והיו פסיכיאטרים מעולים אבל המערכת הייתה בחיתוליה. ואף אחד לא הבין איך צריך לתמוך בפסיכיאטרים בקו הקדמי."

העבודה בתחום הזה – יצרה אצלך יותר כעס או יותר תקווה? 

"אני מתייחס בכעס כלפי המערכת די הרבה בספר. הכעס הוא חלק שאני הולך איתו דרך הרבה שנים, וחלק ממנו הוא שאי אפשר לסמוך על אף אחד."

"מהצד השני, אני לא מטפל כבר הרבה שנים ואני לא יודע ולא נכנס למה שקורה שם היום. אני חושב שאני אפילו לא מסוגל לראות מה קורה בוועדות של משרד הביטחון בגלל זה."

"אני כן חושב שיש אנשים עם הרבה יותר ניסיון עם 15 שנה שעושים שם דברים מדהימים. ואת יודעת, הכעס שאני מדבר עליו, זה אותו הכעס שהביא את איציק סעידאין לאן שהוא הגיע – איזושהי תחושה ששום דבר לא זז."

בספרך אתה מדבר על לכידות בלתי פורמלית בתוך הפלוגה שמהווה גורם מאוד משמעותי גם בטיפול. תוכל להסביר עוד בנושא?

"אספר את הסיפור של חברים שלי מנובמבר 66', זה די מדהים. עשר שנים אחרי יום כיפור, התחלנו להיפגש סביב יום הזיכרון, להיפגש בקבר של מאריק ואחר כך בקבר של מודי ואת יודעת זה מפגש כזה שכולם מגיעים כמו שעון בזמן, כל אחד מכין משהו לקרוא או להגיד, ואנחנו נפגשים באמיר, בדפנה, אחרי זה עושים ארוחת צהריים משותפת ואין שום דבר פורמלי. "

"אני קורא לזה קישקושים וחירטוטים אבל ככה אנשים מאווררים את החרדות, את הסיפורים שלהם, את למה הם לא ישנים בלילה."

"אתן לך דוגמא מהפגישה האחרונה, הצטרף אלינו המ"כ שלנו והוא אמר לנו: 'תראו אני רוצה לפתוח משהו שלא דיברנו עליו, אני הייתי היחיד שסירבתי פקודה במלחמת ששת הימים'. "

"והיה שקט סביב השולחן – ולאט לאט כל אחד אוורר את הכיוון שלו, זה לקח משהו כמו חצי שעה שעשינו סבב. ואז אמרתי להם "רבותי תסתכלו, מה שקרה עכשיו זה משהו שאנחנו סוחבים עוד מששת הימים, כל פעם הצלחנו לטאטא את זה, וזאת הפעם הראשונה שאנחנו מדברים על זה. הלכידות זה משהו שקורה, שאפשר להשתמש בו אח"כ לנהל את הכאבים שאנשים הולכים איתם'."

מוציא את הטראומות לאור 

כאמור, לאור ניסיונו רב השנים בטיפול בהלומי קרב במלחמות – מנחם הוציא ספר בשם 'טיפול בצל מלחמה', בתחילת שנות ה-90'. כשניסה להוציא את זה בארץ הוא קיבל חמש תגובות שונות, אשר כולן כועסות ומעבירות ביקורת על עצם רצונו להוציא תוכן שכזה לאור."

"לאחר שקיבל את התגובות הללו, הוא החליט להוציא את הספר באנגלית. שנה שעברה, כמעט 30 שנה מאוחר יותר, הוא החליט להוציא את הספר גם בעברית."

"מאז שחזרנו לארץ – הבן שלי חיכה שאמשיך לכתוב את הספר. ולפני 7 שנים הוא אמר לי 'אתה לא מבין, הספר הזה רלוונטי גם היום, אתה חייב להוציא אותו'. אז הוצאתי."

ספר לי על הספר?

"היה לי מגוון מאוד רחב של מטופלים. הקליניקה הייתה מקום משמעותי ועמוס, כך שיכולתי לבחור את המטופלים, אבל ההצלחה הזאת היתה גם חלק מהבעיה שבגללה הייתי צריך לעצור, קצב העבודה המטורף."

"היו לי שלוש התמחויות – הלם קרב ושכול, ציירים והייתה את הפרקטיקה של העבודה עם הקבוצות. את הספר כתבתי מתוך חוויותיי וניסיוני בעבודה עם המטופלים."

מה גרם לך לכתוב את הספר ולהוציא אותו?

"ב-1985, בהמלצתה של מטופלת שלי, הלכנו לפגוש את קטיה קלופפר, שהייתה אז יונגיאנית (מטפלת ע"פ תורת יונג) בת 85, שישבה מול הים ברחוב בן יהודה. נכנסנו זוגתי ואני. היא לקחה את כף היד שלי, הסתכלה על זה דקה ואמרה לי: 'אתה יושב על חומר שאתה מפחד לכתוב אותו!' היא לא ידעה כלום, למעט זה שאני מטפל. 'זה חייב לצאת ממך. הוא יעזור לאחרים'. עזבנו ושכחתי את זה לזמן מה.

"אחרי שכבר כתבתי את הספר, היה אירוע שחיים באר התראיין בעמותת מלחמת יום כיפור, שמעתי אותו ואמרתי 'אותו אני רוצה שהוא יערוך לי את הספר'."

הוא ענה לי לטלפון ואומר לי 'מנחם, בחייך, אני כבר עשר שנים לא עורך'. אבל בסופו של דבר הוא אמר לי לשים את הספר ליד הדלת שלו ושהוא יקרא."

"זה היה יום שלישי ובשבת הוא התקשר אלי, ואמר 'לא יכולתי לחכות שתצא השבת. הספר חייב לצאת, זה צריך עריכה קטנה, אבל חוץ מזה תשאיר כמו שזה'. זה היה וואו. אם הוא אומר, זה חייב לצאת."

איך הטיפול הוא טיפול עבורך?

"במקום שאני גדלתי בו בעבודה, אתה עובד עם העולם הפנימי שלך כדי להבין מה קורה למטופל. ויש תהליכים מקבילים במה שקורה לי ולו – האסוציאציות הן לא מקריות, אתה צריך לעבוד עם מה שאתה מרגיש מול המטופל."

"זה קשה, זה מתיש, אבל זאת העבודה – מה שהוא עובר ומה שאתה עובר. וכשזה קורה – יש תהליך של שינוי."

סיורים והרצאות מורשת קרב