עם ותק של למעלה מארבעה עשורים בענף, נגה ראובן מנהלת כ-1000 כוורות במנות שבגליל המערבי. אחרי שהמכוורת שלה נשרפה כליל, הצליחה בעזרת אנשים טובים לשקם אותה מאפס. בשיחה עימה היא ממשיכה להוביל את ענף הדבש, לנהוג במשאית וחשוב מכל – לא לאבד תקווה אף פעם
מי אני: בת 75, אמא ל-5 ילדים וסבתא ל-12 נכדים, מהדבוראיות הוותיקות בישראל, בעלת מכוורת "פרחי הגליל" וחברת היישוב מנות שבגליל המערבי.
המכוורת כיום: "טיפחתי את הכוורות שלי במשך עשרות שנים בעבודה פיזית קשה, מסביב לשעון, בחום הלוהט של הקיץ, בתוך החליפה הכבדה, וגם בקור ובגשם, אבל אני לא מהמתפנקות. יש לי כוורות של דבש וכוורות של גידול מלכות וביחד בסביבות אלף כוורות שמפוזרות במקומות שונים. נכון להיום, יש לנו בסביבות 700 כוורות דבש. אני עוסקת מזה הרבה שנים בגידול מלכות עם משק רבייה גדול שמייצר הרבה נחילים שתפקידם לגדל את המלכות (בעונה עצמה יש כ-300כוורות והרבה נחילים לגידול מלכות). אנחנו מספקים את הדבש בעצמנו, כשהרוב המכריע כיום נוטה לתחום האורגני. זה אומר, צמצום ככל האפשר של שימוש בחומרים כימיים. המשק מספק שירותי האבקה, ומשתף פעולה עם הרבה קיבוצים בצפון, כמו כברי, שמרת, עברון או מושבים, כדוגמת נתיב השיירה, לימן, בצת ועוד".
ערך מוסף במכוורת: "הדבש שלנו נחשב לדבש מאוד ייחודי. רובו מהגליל המערבי שיש בו מגוון גדול של צמחיה. הדבש שמופק כאן עשיר מאוד במינרלים ונחשב איכותי בסטנדרט הגבוה ביותר. משק רבייה מתבטא בגידול מלכות, כאשר המלכה נושאת בגופה את כל הקוד הגנטי של הדור הבא, הן את הזרע והן את הביצית. לכן, אנחנו עוסקים כאן בטיפוח זני דבורים שיתאימו לאקלים הארץ-ישראלי. בכלל, יש משהו מרתק בלגדל דבורים. הדבורה אינה חיה מבויתת, חיה שהאדם למד לגדל אותה ולרתום אותה לשימוש החקלאות. יש בגידול שלה אפילו משהו רוחני, הייתי אומרת.
דבוראות – פניה לאן? "יש שינוי מרחיק לכת בחקלאות הישראלית. אחד המרכזיים שבהם הוא האבוקדו שנהפך לגידול המרכזי ב-15 השנים האחרונות. יש הרבה מאוד נטיעות, כאשר דבורי הדבש הם המאביק העיקרי של האבוקדו. חשוב להבין, שזוהי לא האבקה פשוטה, שכן היא דורשת חפיפה בין זנים. ככלל, הדבורים מאוד משמעותיים לחקלאות. הרי בלי דבורים, אין חקלאות, שכן הם מעורבים כמעט בכל הגידולים החקלאיים".
לא לעולם חוסן: "באוקטובר 2020 נשרפה כליל המכוורת של נגה. השריפה, שנחשדה כי נעשתה במזיד, כילתה מפעל דבש, מכון הרדיה ואריזה שהקימה ראובן כ-35 שנים קודם לכן. "אחרי שבוע של אבלות ממש, ישבתי והסתכלתי על המכוורת השרופה. התלבטתי האם לוותר או להמשיך הלאה ולנסות להחזיר את המקום לפעילות.
ברגע שקיבלתי את ההחלטה להמשיך, עטפה אותי תמיכה בלתי רגילה. אנשים פשוט לא נתנו לי ליפול. חברים נרתמו מיד בעזרה כספית, כולל עמותת 'העטלף' של השייטת, יחד עם חבריו של אחי יואב ז"ל (שנפל בקרב על האי גרין ב-1969), הגיעו כדי לשקם ולבנות הכל בידיים. התרגשתי ברמות שקשה לתאר במילים, ובזכותם הצלחתי לקום על הרגליים במהירות שיא.
עמד מולי חלון הזדמנויות קצרצר של חודשיים-שלושה להרים את המכוורת מאפס. יצאתי לקמפיין גיוס המונים בהדסטארט, והתגובה של עם ישראל הייתה מרגשת. הגענו לסכום של כ-400 אלף שקלים, ועצרנו את הגיוס באמצע ברגע שהבנתי שהגענו ליעד.
המכוורת שוקקת חיים, ויש לנו שפע של דבש. החנויות הוותיקות חזרו לעבוד איתי, ואפילו כבר זכיתי להשתתף באותה השנה בפסטיבל הדבש. בסופו של דבר, האופטימיות והאמונה הן שהניעו את השיקום המהיר הזה".
מלחמה בצפון: "עברנו שנתיים וחצי מאוד מורכבות כאן בלשון המעטה, בייחוד ביישובים סמוכי הגדר (אנחנו מרוחקים פחות מ-5 קילומטרים מהגבול). הכוורות נמצאות ברובן במה שמוגדר 'שטחים פתוחים' שאינם מכוסים על ידי ההגנה האווירית. כל הזמן היו כאן אזעקות. למרות הכל, גם בימים הקשים ביותר, לא הסכמנו לעזוב את המכוורת ולו לשניה. אני מלאת הערכה לצוות שלי שלא הפסיד יום עבודה אחד. אני לא אחת שאוהבת לבוא בטענות, אבל האמת היא שהתרגלנו שלא סופרים את הצפון, ושאנחנו צריכים לקחת אחריות על גורלנו. לצערי, זה ממשיך להיות חלק מאורח החיים שלנו. חבריי ואני בצפון הם אנשים עמידים עם חוסן מאוד גדול".
משהו שלא יודעים עליי: "אני נהגת משאית ועגורנאית (מפעילת מנוף). אז כשצריך אני מעבירה כוורות בלילה, כשכל הדבורים כבר בתוך הכוורת, כדי לא להשאיר אף דבורה בשטח. אני בכושר טוב והעבודה הפיזית לא מפריעה לי. אגב, אין לנו סוכר בבית. קפה או תה אני שותה רק עם דבש. כל היום אני אוכלת דבש ומלקקת את האצבעות".
מה נאחל לך: "אני ממשיכה להגיע לעבודה בכל בוקר עם חיוך גדול, ונהנית מתמיכה יוצאת דופן מהקיבוצים, המושבים ומאנשים נהדרים שמלווים אותי לאורך כל הדרך. המסר שלי הוא שגם אם אתם נמצאים בסיטואציה קשה, תמיד נסו למצוא את חצי הכוס המלאה ולחפש את הדברים הטובים להיאחז בהם".
