בית הכנסת הכפרי היחיד ששרד

כבר שמענו וביקרנו באתרי מורשת יהודיים שחלקם נותרו שלמים  חלקם מהם נותרו שרידים בערי אירופה, עדות אילמת לחיים היהודיים שהיו כאן לפני השואה * אבל יהודים רבים גרו בכפרים והתפללו בבתי כנסת צנועים בדומה לאלה שבמושבים ובקיבוצים * יעקב מאור ביקר באחרונה בבית הכנסת הכפרי היחיד ששרד בגרמניה, שופץ והפך למוזיאון

תיירים נוצרים גאים לבקר בקתדרלות המפוארות שלהם, ובטיולינו באירופה אנחנו אוהבים לבקר גם באתרי מורשת יהודית כמו בתי כנסת, או לפחות בשרידים שנותרו מהם לאחר ליל הבדולח.  

בתי הכנסת שנהיו יעדי תיירות הינם גדולים ומרשימים. אבל היו באירופה גם בתי כנסת פשוטים יותר בקהילות קטנות, כמו במושבים ובקיבוצים חילוניים בישראל. לפי הספרות, היו כ-300 בתי כנסת קטנים בכפרים באשכנז, שבהם התיישבו גם משפחות יהודיות. ברחבי גליציה, כפרים כאלה היו ערש תנועת החסידות. שלום עליכם מתאר אותם בסיפוריו, למשל ב"טוביה החולב". בתחילה המאה ה-20 עברו רוב היהודים מהכפרים לערים, בעיקר בגלל חינוך הילדים. כמעט כל היהודים שנותרו בכפריהם נרצחו בשואה. חלק מבתי הכנסת שלהם נהרסו בליל הבדולח. השאר ננטשו והשכנים המקומיים השתלטו עליהם והסבו אותם לצרכיהם. העולם היהודי הכפרי והחקלאי נמוג ונעלם. 

בכל זאת נותר בגרמניה שריד יחיד לעולם היהודי הזה, שיעורר ענין אצל כל מושבניק. בכפר רודינגן (Rodingen) מצפון לקלן, התגלה בית כנסת אחד כזה שנותר בשלמותו.  

בית הכנסת הזה התגלה במקרה בשנות ה-80. במערכת החינוך הגרמנית מלמדים גם את השואה, ובמסגרת זו נדרשים התלמידים לחפש סימנים לחיים יהודיים בקרבת בתיהם. ילד מהכפר רודינגן שאל את סבא שלו ואת זקני הכפר על יהודים, והם סיפרו לו שגם בכפר הקטן שלהם התגוררו פעם משפחות יהודיות אחדות, שנעלמו בשואה. זקני הכפר ידעו להראות לו באיזה בתים התגוררו היהודים, והיכן היה בית הכנסת שלהם. התלמיד החרוץ כתב את הדברים בעבודת הסיכום לקורס על השואה. המורה העבירה את עבודת הגמר הזו גם לידי אנשי מרכז התרבותLVR  שהחליטו לשחזר ולשמר את המקום כראוי לו. 

כיום הוא מוזיאון 

מדובר במבנה ששטחו כ-60 מ"ר בלבד, שמזכיר לנו בתי כנסת במושבים ובקיבוצים חילוניים בישראל. בקיר המזרח נותרה גומחה גדולה, בה היה קבוע ארון הקודש. לפניה מדרגה גבוהה, שכנראה שימשה לברכת הכהנים. לריהוט ולבימת הקריאה בתורה לא נותר זכר. התקרה גבוהה מאוד, ועל הקיר המערבי יש גזוזטרת עץ צרה, ששימשה עזרת שנים. עולים אליה במדרגות צרות ותלולות מאוד. 

אבל אל לנו להסתכל בקנקן הפשוט הזה, אלא במה שיש בו. בחלל שבין הקירות הפשוטים מצטופפת היסטוריה יהודית חשובה. בית הכנסת הזה ממחיש לנו איך חיו אבותינו במשך מאות שנים בגולה. 

ידוע שיהודים חיו ברדינגן החל מתחילת המאה ה-18. באמצע המאה ה-19 נספרו בכפר 42 יהודים. בשנת 1841 בנה ראש הקהילה היהודית, יצחק אולמן, בחצרו האחורית את בית כנסת הקטן הזה. באותה תקופה אסרו על היהודים לבנות בתי כנסת במקום בולט בחזית, אלא רק במקומות נסתרים מעיני העוברים ושבים ברחוב. כיום מוצג בביתו, שהפך למוזיאון – הסכם עם הנהלת הכפר, לפיו הוא מעניק את המבנה בחצרו לקהילה היהודית לעולמים לשימוש כבית תפילה בלבד, ואם יחדלו להשתמש בו לתפילות אז הנכס חוזר לבעלותו. בבית המגורים הראשי במשק המשיכו לגור חמישה דורות של בני משפחת אולמן. 

בתקופת השואה אילצו הנאצים את בתו של אולמן, סיביליה, למכור את הנכס בזול לשכן גרמני, ואחר כך שלחו גם אותה למחנה השמדה. הגוי שרכש את המשק, הפך את אולם בית הכנסת לבית מלאכה לייצור מתקנים לגני שעשועים ולונה פארק ולתחזוקתם. לכן בית הכנסת לא נפגע בליל הבדולח. אחרי השואה הגיש נכדו של יצחק אולמן בקשה לקבל בחזרה את הנכס כירושה משפחתית, אך הגרמנים סירבו. 

בשנת 1999 רכשו LVR את הנכס ושיחזרו אותו. על מלאכת השיחזור מונתה ד"ר מוניקה גריבל. בשנת 2009 נפתח המוזיאון לקהל, בניהולה של ד"ר גריבל עם ד"ר אלכסנדר שמאלץ. כל מה שאנו רואים כיום בבית הכנסת הוא מקורי חוץ מהתקרה והגג שקרסו. על הקיר החיצוני של בית הכנסת אפשר לראות חורים שנגרמו מרסיסים של פצצות ממלחמת העולם השניה. במוזיאון בקלן מוצג צילום של ארון הקודש שהיה בבית הכנסת של רודינגן, ומוניקה מחפשת מימון לבנות ארון קודש זהה.

את בית המגורים בחזית הפכו למוזיאון: "מוזיאון על חיי היהודים בחבל הריין". יש בחדריו תצוגת קבע של מוצגים על חיי היהודים הכפריים. בחדר המרכזי מלמדים את המבקרים על כשרות, ומראים שני סטים של כלי אוכל, חלביים ובשריים. בחדרי המגורים בקומה השניה מוצגים חנוכיות, גביע לקידוש, פמוטי נרות לשבת, יריעות של ספר תורה, וכיוצא בזה. על הקירות תלויות כרזות מחיי היהודים במאתיים השנים האחרונות. יש שם גם חגורה לספר תורה, עשויה מחיתולים של תינוק שנימול בשנת 1726. מוצגים שם גם שברי מצבות קבורה של יהודים. 

מנורת הקנים 

באחד החדרים ניצבת מנורת שבע קנים בגובה אדם, שמאחוריה סיפור מדהים. המנורה הזו עמדה במשך שנים רבות ליד ארון הקודש בבית הכנסת של הכפר השכן Vetweiss. בליל הבדולח בשנת 1938 בית הכנסת הזה נשרף ונבזז. אחרי זמן מה באו יהודים להציל דברים מהריסותיו, וחיפשו גם את המנורה הזו, אך לא מצאוה. 

כעבור 70 שנה פתאום צצה המנורה בבית הכנסת ברדינגן. התברר שכל השנים היא היתה בביתו של רופא נאצי מהכפר השכן, שעבד במחנה ההשמדה בוכנוואלד, בסלקציה של יהודים. תפקידו היה לקבוע מי בריא וכשר לעבודות כפיה, ומי יישלח למשרפות. אחרי השואה הוא חזר לכפרו ופתח מרפאה. אחד הפציינטים שלו הביא לו את המנורה הזו כאות תודה או כתשלום על טיפול רפואי, והוא קישט בה את סלון ביתו.  

ילדיו התביישו בעברו של אביהם, והיו מעוניינים להיפטר מהמנורה המפלילה. בשנת 2008 נודע להם על השיפוץ בבית הכנסת של רודינגן, ואחד מילדיו של הנאצי הביא לכאן את המנורה. כיום המנורה מספרת סיפור יהודי מורכב של תשמישי קדושה עתיקים, של השואה והאובדן, ושל החזרת עטרה ליושנה בימינו. 

על גדר הבית יש מתקנים לתליית בקר. גם מאחוריהם סיפור היסטורי. ליהודים אסור היה לעבוד במקצועות חופשיים זולת חקלאות, רוכלות, ומסחר בבשר. לכן רבים מהם פתחו מעין בית מטבחיים קטן בחצר ביתם, שם שחטו בהמות ופרקו את הבשר לצורך מכירתו. 

רוב המבקרים במוזיאון הינם תלמידי בתי ספר וסטודנטים גרמניים. כיתות מכל רחבי צפון הריין באות לכאן ללמוד על יהדות ויהודים. מגיעים גם סטודנטים וחוקרים, וגם מעט מבוגרים סקרנים. ד"ר שמאלץ מעביר מידי חודש הרצאה או סדנה על נושא יהודי אחר. הוא מספר שהסדנה הפופולרית ביותר כאן היא "איך לכתוב את שמך בעברית". לפעמים הוא מארח מרצה או אמן גרמני או זמר ישראלי. ברחבה בין בית הכנסת לבית המגורים מתקיימים לפעמים קונצרטים. 

הכפר רדינגן נמצא באמצע הדרך בין קלן לדיסלדורף, שישראלים רבים מבקרים בהן. המרחק רק כחצי שעה נסיעה מקלן. רדינגן קרובה לאוטוסטרדה שמחברת את צפון גרמניה עם בלגיה והולנד, ומי מאיתנו שנוסעים בה חייבים לקפוץ לכאן. 

המוזיאון פתוח לקהל רק בימי ראשון, משעה 11 בצהריים עד 5 בערב, או בזמנים אחרים בתיאום מראש. הכתובת היא: Titz-Rödingen. Mühlenend 1 חפשו בווייז. רצוי לתאם ביקור מראש עם ד"ר גריבל באימייל landsynagoge@lvr.de או בטלפון 0246-993098.