"הבנתי שאני במשימה להצלת חיי וחיי כולנו"

אומרת הדס אילון כרמי מנהלל, שיחד עם בתה, אמה, אחייניתה ואחיה הצעיר שהו למעלה מ-30 שעות בממ"ד בכפר עזה תחת מתקפת המחבלים, עד שלוש וחצי אחר הצהריים ב-8 באוקטובר * אחיה, טל איילון, חבר כיתת הכוננות בקיבוץ נהרג 

כל אדם שהיה בשביעי לאוקטובר בממ"ד במשך שעות על שעות מורטות עצבים, כל אדם שהיה בשבת השחורה באזור עוטף עזה נושא עימו את הסיפור של עצמו. כל סיפור מצמרר ברמות שאי אפשר לתאר. כל סיפור שאדם נושא עימו הוא המאה שלו.

הדס אילון כרמי סיפרה לי את סיפורה המצמרר. היו רגעים בהם הבטתי בעיניה ולא יכולתי לשאת את מה שסיפרה, את מה שעברה. מידי פעם הגיעה בתה היפה, שגם היא הייתה שם עמה. הדס עטפה אותה באהבה והשיחה המשיכה.  

המפגש בינינו הותיר אותי עם הרבה שאלות אישיות: על תעצומות הנפש, כוחות הנפש, הכוח להמשיך, ועוד. כמובן שאין לי תשובות. התשובות היחידות הן של אלו שהיו שם. 

הדס סיפרה את מה שעברה במשך שעות רבות, ואני הזלתי מידי פעם דמעות. פגשתי אישה גיבורה, אמיצה, חזקה, אמא לביאה, בת השומרת על אמה ואחות בצוות עם אחיה. שניהם עמדו במשך למעלה משלושים שעות ,החזיקו את ידית דלת הממ"ד ובידם השנייה סכין מטבח. שעות בהם היה עליהם לשמור על עירנות מלאה, חושים מחודדים כשסכנת מוות מרחפת ונוכחת בכל רגע ורגע.

החיים בקיבוץ ובמושב 

הדס אילון כרמי, בת 48, גרה היום בנהלל עם בת הזוג שלה ענת. הדס היא אם לשתי בנות, אבי בנותיה גר בשכנות אליהן והבחירה לחיות בשכנות מעידה על קשר יפה.  

הדס נולדה בקרית אתא. הוריה של הדס החליטו בצעירותם לעבור ולגור בצורת חיים התיישבותית. התחנה הראשונה של משפחתה היה אשלים, שהיה באותם ימים מושב שיתופי, משם עברו והשתקעו בקבוץ כפר עזה. הדס הייתה בת חמש כשהמשפחה עברה לקבוץ. להוריה של הדס נולדו ארבעה ילדים: הדס וטל אחיה נולדו בקרית אתא, שני אחים נוספים כבר נולדו בכפר עזה. 

הדס: "הקיבוץ של ילדותי היה מקום נהדר. הייתה לי ילדות טובה. ההורים בחרו קיבוץ עם לינה משפחתית, זה היה חשוב להם. בשעה ארבע אחרי הצהריים היינו באים מבית הילדים לבית ההורים, ההורים היו מקבלים את פנינו והקדישו לנו את כל השעות עד למחרת בבוקר. היינו ילדים מאד מושקעים ברמה המשפחתית וברמה הקיבוצית קיבלתי ולמדתי בהרבה תחומים. ניגנתי על מספר כלי נגינה, רקדתי, הטיפוח שכל אחד מאיתנו היה ניכר.  

"הוריי אהבו לטייל ומאד אהבו את חידות חמיצר. הם מאד קידשו ידע והרחיבו את אופקינו. הייתה לי ילדות של מרחבים ירוקים, חברת ילדים שמחה, חיים מאד מידתיים. היו גם לנו יחסים ידידותיים עם העזתים. אני זוכרת אנשים שהיו נוסעים לעזה לאכול חומוס. השומר של הקבוץ היה אחמד מעזה. ילדות של הנאה ומרחבים ירוקים ומרחבים בכל המובנים.  

"אבי אהב לעשות עבודות נגרות  מיוחדות. היתה לו נגריה בה היה עובד ומדריך ילדים. היה עושה עבודות מאד מיוחדות, אמן. הייתי מאד קשורה אליו והוא היה מדריך ומלמד אותי בתהליכי העבודה שלו. בזכות אבא, אני שולטת במרבית סוגי התיקונים ולא חוששת מכלי עבודה. אימי ליאורה היא מנחת קבוצות שהתמחתה בהנחיית קבוצות קונפליקט. אישה מאד פעילה, שוחרת ומאמינה בשלום. אמא היום בת 71. בשנת 1999, לפני 24 שנים, אבי נפטר במפתיע. נפטר משבץ בגיל 51. הייתי בת עשרים וארבע, אחיי היו צעירים. אחי הצעיר היה בן 12 כשאבא נפטר. הכאב היה עצום והאבדן גדול. 

"התגייסתי לצבא ל-8200, נישאתי בהמשך, ילדתי את שתי בנותיי, ובגיל שלושים החלטתי סופית שאיני חוזרת לקבוץ. כיום אני גרושה ונשואה בשנית. אני עובדת במיקרוסופט והאהבה הביאה אותי לנהלל, כאן בנינו את ביתנו."

ה-7 באוקטובר 

ערב שמחת תורה היה ערב בו הדס ומשפחתה חגגו יחד את החג בקבוץ בכפר עזה. הדס נסעה עם בתה לחגוג אצל האם את ערב החג. היה זה ערב בו האם וכל ילדיה והנכדים חגגו יחד. ערב משפחתי מחמם לב. הדס נשארה ללון עם  בתה בכפר עזה אצל ליאורה האם, יחד עם אחייניתה ואחיה הצעיר. חמישה אנשים שהלכו לישון יחד והתעוררו לבוקר השביעי באוקטובר, יום ששינה את חייהם לנצח. 

טל, אחיה של הדס שהיה מפקד כיתת הכוננות של הקבוץ, יצא מביתו על מנת להביא נשק מהנשקייה, בדרכו מהנשקייה הספיק להרוג שלושה מחבלים. טל רץ לעבר ביתו של רועי עידן מהקבוץ ובדרכו נרצח על ידי מחבלים שלבשו מדי צה"ל. טל היה נשוי, אב לשלושה ילדים, בן ארבעים ושש במותו.   

באותה שעה הייתה הדס בבית האם. על מה שאירע באותה שבת ארורה מספרת הדס: "באתי עם מיקה בתי לקבוץ. בתי השנייה, בת ה-17.5 הייתה אצל חברה ולכן לא באה עימנו. חגגנו את ערב החג אצל טל אחי. היינו כשלוש עשרה אנשים סביב השולחן ומשם פנינו לשנת הלילה אצל אמא. התעוררנו לצבע אדום. בכל הארץ יש אזעקות כשצריך להיכנס לממ"ד, בעוטף אין. יש כריזה שמודיעה מספר פעמים: 'צבע אדום' ותוך 15 שניות צריכים להיכנס לממ"ד.  

"השעה הייתה שש וחצי בבוקר. אמא שלי שבדרך כלל לא נכנסת לממ"ד, הפעם הזו נכנסה, גם כי רצתה לתת דוגמה לנכדות, אבל גם כי המטח היה חריג בעצמתו. זמן קצר אחר כך התחלנו לקבל בווטסאפ אינפורמציה שהראתה שאנו באירוע יוצא דופן. עדיין לא הייתה אינדיקציה ממשית שאמדה את גודל האירוע. החלו להגיע תמונות קשות, קריאות העזרה הציפו וגדלו. התמונה שמראה את גודל הקטסטרופה מתבהרת. ההודעות היו גם בהנחיות שאמרו שחייבים לסגור את דלת הממ"ד, שחייבים להחזיק את דלת הממ"ד, היינו בהישרדות. לא ידענו עדיין על הירצחו של טל. בתו של אחי שהייתה עימנו אמרה מספר פעמים שהיא דואגת לאביה. אני זוכרת לפחות פעם אחת שאמרתי לה 'אבא גיבור, הוא יהיה בסדר', לא הייתי מוכנה לחשוב על אופציה אחרת. 

"בתשע בבוקר, הפחד עדיין לא חלחל עד הסוף. אבל התחלנו לקלוט שזה אירוע הרבה יותר גדול. התקשורת כבר כתבה על אופיר ליבשטיין (ראש המועצה שער הנגב) שנרצח, וחברה התקשרה לספר לי על אחות של חבר שנרצחה. סביב עשר וחצי בבוקר התחלנו לשמוע צעקות בערבית, צעקות 'אללה אכבר', ירי על קירות הבית ועל דלת הממ"ד…  

"שמענו מישהו שרץ לכיוון הדלת של הממ"ד. אחי ואני קפצנו והחזקנו את הדלת. אחי על הדלת, ואני ביד אחת תומכת בידיים שלו. ערב קודם אמא קיבלה סט סכינים – אני החזקתי ביד השנייה את הסכין. אלו היו הרגעים שהרגשתי שהחיים אוזלים ויש אפשרות שזהו זה, החיים נגמרים. עם אותה תחושה קשה הגיעה מחשבה נוספת, שלא אתן לזה לקרות. בתוכי עשיתי חושבים, אם מחבל יכנס איפה אנעץ בו את הסכין.  

"הבנתי שאני חייבת תכנית אחרת אקפא. חשבתי: יהיה לו אפוד, תהיה קסדה, אז הצוואר הוא המקום היחידי שיישאר חשוף. אכוון לעורק הראשי. מוות מידי. מהירות המחשבות, המוות שנוכח, כמו משהו חד שחותך את האוויר, קוצר נשימה, פיק ברכיים, עם כוחות פנימיים שפורצים ונוכחים. היה זה רגע בו  הבנתי שאני במשימה להצלת חיי וחיי כולנו. רגעים של הישרדות ומלחמה על החיים. הייתי כולי מגויסת - שום דבר לא הסית אותי מהמשימה להצלת חיינו, לחיות.  

"מאותם רגעים הפסקנו לדבר בינינו, גם התקשורת עם העולם החיצוני הסתיימה. שעתיים מאוחר יותר התחלנו לשמוע קולות בעברית. שמענו קולות של חיילים שנפצעו, שמענו אותם אומרים שנפגעו. חייל שאמר 'פגעו בי בגב'. ידענו שצריך להיזהר כי הזהירו אותנו שיש מחבלים שמדברים עברית.  

"קיבלנו הודעות בווטסאפ שיש להיזהר, כי המחבלים מדברים עברית והקולות בחוץ היו בעברית. הסתבר והתבהר לנו שאלו חיילים ישראלים, פתחנו את הדלת שלנו. החיילים חשבו שהבית שלנו נטוש, היריות היו בתוך הבית. היה פינוי של פצועים לתוך ביתנו, הם חיכו שיבואו לחלץ אותם. היה בכך משהו מרגיע. הפצועים חיכו שיבואו לחלץ אותם. לנו נאמר שכעת אי אפשר לחלץ אותנו.  

"הגיעו שני לוחמים מיחידת דובדבן וביקשו שננחה אותם על מקומות מסוימים בקבוץ. הבת של טל אחי הייתה עימנו, היא ואמא שלי הראו והנחו את החיילים. הן מיפו את הקיבוץ בעבור החיילים. אחיינית שלי הכניסה את אחד החיילים לאחת מקבוצות המסרים בנייד, ובכך החיילים קיבלו אינפורמציה על הקורה בקבוץ, עם מיפוי מדויק. החיילים הביאו לנו מים מהמטבח, קצת אוכל ונפרדו מאיתנו. היינו ברעב וצמא, ממש. הרשת האינטרנטית נותקה, הצלחתי לתקשר עם ענת בת הזוג שלי ב-SMS, היה כמעט ניתוק מהעולם שבחוץ, מלבד הטלפון של אחיינית שלי שהיה היחיד עם קליטה.  

עד למחרת בשלוש אחה"צ 

"מרגע שהחיילים יצאו היינו בשתיקה מוחלטת. כל אחד היה עם עצמו, מעט מאוד מילים. עברו שעות רבות. ב-22:26 בלילה שמענו קולות מבחוץ, הגיעו כוחות, אבל לא היה ברור אם אלו חיילי צה"ל או מחבלים. ידענו שנוכל לפתוח את הממ"ד רק אם נשמע סיסמא אותה קיבלנו בנייד. קפצנו על דלת הממ"ד בדריכות ורק לאחר מספר רגעים נאמרה לנו הסיסמא המוסכמת.  

"היו אלו כוחות צבא שבאו לטהר את הבית ממחבלים. קיבלנו מהם הוראה לארוז תיק עם כמה דברים תוך חמש דקות. היינו בחדר ללא אור, היינו מורעבים ואף על פי כן, לא היינו מסוגלים לאכול. היה במקרר אוכל שנשאר מארוחת החג שלנו. הצענו אותו לחיילים.  

"כוח הטיהור עזב ושוב נשארנו שעות בממ"ד. חיכינו לכוח החילוץ והוא לא הגיע. כל שעות הלילה, אחי ואני עמדנו דרוכים והחזקנו את דלת הממד. יד אחת אחזה בממ"ד וביד השניה כל אחד מאיתנו אחז בסכין. ככה במשך שעות. הטלפון היחיד דרכו היתה תקשורת החל להתרוקן, ואז הבת שלי נזכרה שהכבל של בת הדודה שלה יכול להיטען מהטלפונים שלנו. השתמשנו בטלפונים שלנו כמטענים ניידים לטלפון של אחיינית שלי, וכך נשארנו עם קשר לעולם שבחוץ.  

"לפנות בוקר שוב הגיעו מחבלים לביתנו, המתח היה עצום. שעות של דריכות, מתח, ריכוז מקסימלי, שקט  מוחלט  חשיכה מוחלטת ואימה. אאמא הציעה שנדליק נרות, אמרתי לה: 'יש חוסר חמצן בחדר, אם נדליק נרות נהיה בבעיה אמיתית של חוסר חמצן'. היא הזכירה לי שהחבר'ה אמרו שתיכף, באים לחלץ אותנו אז הדלקנו. אחרי כמה שעות הנרות כבו בשל חוסר חמצן. פיניתי ופתחתי קצת את  החור של החמצן בממ"ד וקצת הוקל לנו. לקראת הבוקר התחושה הייתה מאד קשה, תחושה שנשכחנו, תחושה שמשהו מאד לא בסדר. ידענו שהבית שלנו תחת התקפה ויש בעיה אמיתית בחילוץ שלנו. אחד מאחיי ובני משפחתו שוחררו בשתיים בלילה ונוכחו שאותנו לא חילצו. הוא החל לנסות גם לשלוח הודעות לכל מי שרק יכל שאנחנו עדיין בפנים. 

"סביב שלוש אחר הצהרים הגיסה שלי חולצה. לא היתה לה בטרייה אז לא הייתה לנו תקשורת. היא פגשה בתחנת אלונית את אחד החיילים שהיה אצלנו בבית ממש בשעות הראשונות, ואמרה לו בדאגה שעוד לא חולצנו. אותו חייל מיד הפנה כוחות חילוץ לבית שלנו. מעט לאחר מכן הגיעו כוחות צבא לחלץ אותנו, כשרגעים קודם לכן היה ניסיון נוסף של מחבל לפרוץ ולפתוח את דלת הממ"ד. כשהגיעו כוחות צהל לחלץ אותנו שוב היה צורך לומר את הסיסמא, אמרנו שאנחנו חמישה  אנשים. הבת שלי הייתה מתחת למיטה. כשחיילי צה"ל נכנסו לחלץ אותנו, קראתי לה: 'בואי, באו לחלץ אותנו'. היא התעלפה, היא לא ענתה לי. החיילים שאלו שוב אם יש עוד אזרחים בבית. אמרנו שלא. הם ביקשו שנסגור את דלת הממ"ד שוב ושנחזיק חזק את הידית. היו מחבלים בבית, הם ריססו את הבית ביריות. 

"כשסוף סוף נכנסו החיילים שוב ויכלו לחלץ אותנו, הם נתנו לנו הנחיות לצאת מהבית כשאנו הולכים בשפיפות. הם פתחו את דלת הממ"ד, שורת חיילים חיפתה עלינו בעודנו רצים שפופים. אני הייתי האחרונה לצאת. הלכנו לבית אחר בישוב, שם רק לאחר כארבעים דקות הגיע האמר משוריין על מנת להוציא אותנו מהקבוץ. ב'פינת החיוך' החיילים התנצלו בפני אמא על כך שעשו לה 'שיפוץ קטן' לבית. מימד הזמן היה שונה. לא זכרתי שזהו אור יום. כל כך הרבה שעות היינו לכודים בממד בבית, בתנאים כל כך קשים. פינו אותנו לתחנת הדלק שמחוץ לקיבוץ ושם פגשנו הרבה אנשים מהקיבוץ שחולצו. זה היה המפגש האנושי הראשון עם אנשים כמונו שעברו גהינום. אנשים התהלכו כמו רוחות רפאים. בכי, עיניים חלולות… והתחבקו."

שבעה קולקטיבית בשפיים 

משם העלו את בני משפחת הדס, האם והילדים על אוטובוסים לקבוץ משמר הנגב. "אנשי משמר הנגב קיבלו אותנו ונתנו את הדברים הבסיסיים שכל כך היינו זקוקים להם," משחזרת הדס. "הם עטפו אותנו, חיכו לנו עם אוכל, טיפלו בנו בכל המובנים, היה שם הרבה ומהכל. דאגה ורוך ואכפתיות וחיבוק אמפטיה ובעיקר הלם גדול. היה יחד והיתה בדידות.  

"לאחר כמה שעות לקחו את כולנו לקבוץ שפיים. בשפיים חיכו לנו ענת בת הזוג שלי, גלעד אבי בנותיי ומאיה בתי הגדולה. אני והבנות שהינו יחד בשפיים בשבועיים הראשונים. עד יום שלישי הקבוץ היה במלחמה. לא ידענו עדיין את ממדיי  הזוועה והמוות, לא ידענו מי מת, מי חי, מי חטוף. הבנו כבר ככל הנראה מה קרה לטל, אם כי איפשהו קיוויתי אפילו שהוא חטוף או פצוע אנונימי… ביום שלישי  עשו בקבוץ סיור גופות, אז זיהו את טל אחי והודיעו לנו שהוא נרצח. מבחינת המדינה כמובן היה צורך בזיהוי הד.נ.א. שבוע אחר כך קברנו את טל. עצב אינסופי על מותו של טל, על מותם של  כל כך הרבה אנשים מהקיבוץ. קיבוץ כפר עזה איבד 62 אנשים, בלתי נתפס." 

אנו מתעכבות על הרגע הזה  בו המוות נכח ממש בתחילת האירוע, כשהדס מחזיקה סכין ביד אחת ואת דלת הממ"ד יחד עם אחיה הצעיר: "היה רגע בו הייתה בי מחשבה, שזהו זה, זה נגמר. החיים נגמרים. זה היה הרגע בו המוות עבר דרכי. שניות אחר כך כשתכננתי איפה אנעץ את הסכין, הבנתי ותחושה פנימית קיננה בי, יהיה בסדר, אנחנו נצא מזה." 

אנשי כפר עזה הועברו כולם לשפיים: "השהות בשפיים באותם ימים ראשונים הייתה הדבר הנכון בעבורנו," אומרת הדס. "היינו כולנו יחד במין שבעה קולקטיבית. היינו מאד מוקפים ועטופים. כולנו עברנו חוויות כל כך קשות. היחד היה מיטיב. גם בתי השנייה הצטרפה אלינו. הייתי שם עם חברות ילדות עם אנשים שגדלתי עימם, אנשים שהם קהילה אהובה ועברנו כולנו חוויות קשות. מערך התמיכה והעזרה היה כולו בהתנדבות, מערך שקם בשניות. קיבלנו עזרה פסיכוסוציאלית, זה היה הכרחי. שם ישבנו שבעה על טל אחי. שם מרבית בני הקבוץ ישבו שבעה על יקיריהם. שם היינו יחד בשעה שקברנו את כל ששים ושתיים המתים שלנו." 

הדס מספרת את  ספור התופת אותו עברה עם משפחתה, אני דומעת והיא מספרת. השיחה ממשיכה לגביי ההנהגה , האחריות והאשמה: "ראש הממשלה רחוק מלהיות מנהיג, כל מה שמעניין אותו זו טובתו האישית, ולחמוק ממשפט. אם היה בו שמץ מוסר הוא היה מתפטר," אומרת הדס. 

"קרה לנו אסון כל כך נורא והוא האחראי. הוא השתמש בעוטף עזה כבשר תותחים. לדעתי, לא באמת אכפת לו מהעם, בוודאי שמהקיבוצים לא ממש מעניין אותו. אני מאד מקווה שאנשים יפקחו עיניים וייווכחו שכולנו נבגדנו. הבחירה שלו להתעלם מהתרעות, לשלם בדולרים ולדבוק בסיסמה הריקה 'שקט תמורת שקט' - הייתה הפקרה של הגזרה. אי אפשר לסמוך על ארגון טרור או להתנהל מולו כמו שמתנהלים מול מדינה עם הנהגה אחראית. שלושה חודשים עברו מאז השבעה באוקטובר. נפגעי הטבח קיבלו תמיכה ראשונית מהירה מהביטוח הלאומי. היום בהכי אבסורד עליהם להביא הוכחות לכך שהיו שם. שוב יש תחושת ההפקרה והאבסורד הגדול שבמקום בו המדינה צריכה להיות, היא לא." 

מי את היום?  

"היום אני יותר מיואשת ומפוכחת. אני פחות נאיבית וסדרי העדיפויות שלי השתנו. המשפחה היא בסדר העדיפות הגבוה ביותר. אני בוחרת לאהוב, משתדלת להנות, ושיהיה כמה שיותר נעים. זוהי תקופה של ריפוי, אהבה והתמקדות בדברים שעושים לי טוב." 

*   *   * 

הדס שכלה את טל אחיה, שהיה צעיר מהדס. אני מבקשת ממנה לדבר ולספר מעט על טל.  

הדס: "טל היה חכם ונבון, מאד רואה, מאד רגיש, בעל חוש הומור משובח. למרות שהיה צעיר ממני בשנתיים, בשנים האחרונות לא פעם הרגשתי כאילו הוא אחי הגדול. טל היה אב קשוב במיוחד לילדיו, איש משפחה. הוא אהב את הים והיה סקיפר, הוא הדריך ברופין כל שנה את הסקיפרים החדשים. יש בכך נחמה גדולה שחי כפי שרצה ואהב, שאהב והיה כל כך אהוב. טל חי את החיים במלוא העוצמה והיה עטוף ומוקף חברים." 

הדס אילון ממשיכה היום בחייה, חיה באהבה גדולה עם ענת עם בנותיה והקשר עם אמה ועם משפחתה קרוב ומנחם. 

כל אדם שהיה שם בשבעה באוקטובר חווה שבר נוראי. אנחנו ששמענו חלק מהספורים מזועזעים וכואבים. איני יכולה לדמיין את גודל הכאב, הזעזוע הפנימי, כוחות הנפש אותם גילו וגייסו באותן שעות, אותם יצטרכו לגייס גם בחודשים הקרובים, גם בשנים הבאות. כולם גיבורים וגיבורות, כולם אנשים בשר ודם ובעיקר אנשים חזקים עם עוצמות מופלאות. 

אני מודה להדס אילון שהסכימה לדבר איתי, לשתף ולחשוף עצמה ואת שעברה.