סמ"ר גלי רועי שקותאי ז"ל וסמ”ר רואי אליאס ז”ל, חברים מילדות ממושב צופר, נפלו כגיבורים שנלחמו באותה מלחמה קשה "חרבות ברזל" * שני צעירים בני 21 שנולדו ואהבו את המושב ושהנתינה האין סופית הייתה המוטו שלהם * שקותאי ואליאס חלמו להמשיך לחיות בצופר, ולהקים בה את ביתם ומשפחתם * המשפחות עדיין חושבות כיצד להנציח את אישיותם הייחודית – המיצפור מההר יהיה המקום הראשון שיקרא על שמם
*תמונה ראשית: גלי שקותאי ז"ל ורואי אליאס ז"ל – החברים הטובים שאהבו לטייל במדבר. אלבום משפחתי
מלחמת "חרבות ברזל" גבתה לצערנו קרבנות רבים, מאזרחים תמימים ועד לחיילים הגיבורים. מיום ליום מתגלים ונחשפים סיפורי הגבורה של הנופלים. סמ"ר גלי רועי שקותאי ז"ל, לוחם בסיירת הנח"ל עורב שהוצב במוצב סופה, נהרג ביומה הראשון של המלחמה ב-7 באוקטובר 2023, בעת שלחם על הגנת קיבוץ סופה בגבורה רבה. חברו, סמ”ר רואי אליאס ז”ל, נהרג ב-23 בדצמבר כלוחם בגדוד ההנדסה 603 בעוצבת "סער מגולן" (חטיבה 7) מפגיעת טיל RPGבנגמ"ש מסוג נמ"רה, בפאתי חאן יונס. צעירים ערכיים ומבטיחים שכל אחד מהם תיכנן וחלם להמשיך את חייו במשק בצופר. חיילים ומושבניקים בנשמתם שתיכננו וקבעו את חופשותיהם בבית, לפי המתבקש במשק ההורים. שתי משפחות המתמודדות עם השכול הקשה מנשוא, וקטיעת החלומות של ילדיהם.
"ילד מתנה"
מה היה המיוחד בגלי ז"ל שכבש את כולם?
אושר שקותאי, האם, אומרת בשם המשפחה: "כל ילד הוא יחיד ומיוחד. בגלי הילד הבכור במשפחתנו חברו יחד תכונות טובות, רגישות ואכפתיות: לילד, לאדם ולבע"ח באשר הם. בתוספת הכישרון בידיו הטובות האמנותיות ויצירתיות."
אושר מציינת שקשה לה לדעת במה להתחיל כדי לספר על אישיותו יוצאת הדופן, ועכשיו, לאחר שנהרג, הזיכרונות מכל הטוב שבו מציפים ולא מרפים. זה אפילו מתבטא בשהות הטבעית בבית שלהם, בחפצים והרהיטים האמנותיים שיצר ומשמשים אותם בשגרת החיים. אי אפשר שלא להיזכר בילד שלהם האהוב, שנגיעת הידיים המוכשרות שלו מוטבעות בכל מקום בבית, בחצר ובמשק.
"לראות ילד צומח, מתפתח ומפלס את מקומו במקום שטוב לו, זוהי זכות. גלי הוא בפירוש 'ילד מתנה'. ישנן תכונות רבות שהכרנו והתוודענו אליהם במהלך שלבי חייו. מפליא אותנו עד כמה ואיך, הוא הצליח לגעת ולהרגיש כל כך הרבה ילדים ואנשים בכל הגילאים. במיוחד זה התבטא בנתינה האמיתית שלו, מכל הלב, תוך ההתמסרות מלאה לכל משימה ואתגר שהיה מעורב, ממש כחלק ממנו.
"בימי השבעה ואחריהם שמענו וקראנו מכתבי ניחומים מכל מיני מקומות ברחבי הארץ, שהיו תחנות משמעותיות בחייו. לדוגמא מפעילותו ההתנדבותית לפני הגיוס בזמן הקורונה. פעילות עם גרעין 'מעשה' בעזרה לילדים במועדונים בבת- ים, ועם 'נערים בסיכון'. התרגשנו שקיבלנו מכתבים וטלפונים המשבחים את רגישותו וגישתו החיובית והחמה לילדים שטיפל ועבד איתם.
"הוא היה ילד ואדם עם נוכחות מדהימה שאי אפשר להתעלם ממנה. בחור גבוה יפה תואר, עם עיניי תכלת ממגנטות ומשדרות טוב, אהבה ושמחה. אהבתו הבלתי מתפשרת לבע"ח על סוגיהם השונים, הביאה אותו להביאם לביתנו, לגדלם ולטפל בהם במסירות אין קץ. כבר מילדות לא פחד להחזיק ולגעת בנחשים, ולימד את כולם סביבו איך להתנהג לנחשים. מגיל תשע לערך קיבל נחש מבוית מסוג 'קינג סנק'. היו פעמים שהוא היה מסתובב עם הנחש האהוב עליו כשהוא כרוך לצווארו. וכך היה אף מגיע לביה"ס, בכדי ללמד את הילדים שלא צריך לפחד מנחשים.
"ובכיוון אחר נפשו האמנותית, תמיד חיפשה את היפה והאסתטי, ונמשכה בין היתר להגיע למקומות מיחזור ומזבלות, בהם רוכזו: חפצים עתיקים וישנים, רהיטים, כלים מגוונים ורבים אחרים. מתוכם היה מוצא פריטים אותם שיפץ, שיפר והעניק להם חיים חדשים. את חלקם אף הביא לבסיס הצבאי. בנוסף הוא עיצב ובנה מעץ לפי הנדרש, פריטים שימושיים, או לפי מה שנראה לו נחוץ – מדפים, כונניות, שולחנות, כסאות ועוד. שמחנו שהוא מגלה את עצמו בכישרונותיו האמנותיים, שהביאו לו המון סיפוק וחדוות יצירה. יש במושב חברים נוספים מבוגרים המגלים עניין בתחום. הוא התחבר אליהם בטבעיות, עניין הפער הגילאי לא הפריע לו להיות חבר שלהם. אחד מהם ששמע על האסון שפקד אותנו, בכה ושיתף אותנו ברגשותיו הכנים, הוא ראה בגלי ז"ל הממשיך שלו, ובאחת זה נגדע." 
אושר (49) מגייסת כוחות להמשיך ולספר על גלי ז"ל שהיה: "אדם עם נשמה גדולה, שתמיד נרתם לעזור, לא רב עם אף אחד. 'מלאך' האהוב על כולם קטנים כגדולים." אמו מספרת על החבורה המלוכדת של עשרת החברים מהמושב שאהבו לטייל, לגמוא את מרחבי המדבר בתפארתם ביום ואף בלילה. להנות מהיופי המקומי, שכל אחד מהם הוסיף את הגוון שלו, לחבורה המופלאה שלהם, שעכשיו לא תהיה אותו דבר, מבלעדי שני החברים הטובים והייחודיים שנפלו בהפרש זמן כה קצר ועתה הם קבורים זה ליד זה. תמונה שבהחלט לא הייתה צפויה בתוכנית החיים. לצעירים כל כך תוססים ומבטיחים, שחלומותיהם ועתידם נקטע בפתאומיות.
היא מוסיפה ומספרת על החופשה היזומה שגלי ביקש ממפקדיו, לעזור לאביו במשק ובבניית מחסן: "חופשה שארכה כשבועיים אינטנסיביים, שהשאירה המון חוויות טובות ומחברות לכל אחד מבני המשפחה. הוא חזר לבסיס לאחר יום כיפורים. הספקנו לדבר איתו בטלפון ביום שישי של ערב שמחת תורה, ולא נשמע ממנו כל רמז לצפוי בהמשך. הכל קרה מהר ובמפתיע".
"נפילתו של גלי תוך כדי הגנת חברי קיבוץ סופה הייתה מאד הרואית," מספרת אושר. "הוא חזר כמה שעות קודם ממשמרת, וכנראה לא ישן חזק, כך שעם התקפת הטילים הראשונים בשבת מוקדם בבוקר הוא התעורר, לא הבין מה קורה בדיוק, אבל יצא עם תחתונים והנשק האישי ורץ להעיר את החברים ליחידה. הם יצאו ונלחמו בגבורה במחבלים שפשטו בקיבוץ. המזל הטוב יחסי היה שחברי סופה הצליחו, להיכנס לממ"דים, אך מהצד השני של המזל, הסתבר שגלי נשאר במתכוון באותה שבת גורלית, כי תיכנן לצאת ל'פסטיבל אינדינגב', שאמור היה להתקיים ממש שבוע אחרי. זה הגורל הבלתי יאומן. המשפט שהיה קבוע בטלפון שלו היה 'לא לשכוח לעזור' והפך להיות הצוואה שלו כסטיקר. כמו כן האמין בכל ליבו ש'ביחד ננצח', זאת לא הייתה לגביו סיסמא, אלא דרך חיים, ושם טמון כוחנו כי זה חלק מהמהות של מי זה גלי. האישיות מלאת החמלה המתחברת לכל האנשים."
האב, רובי, מתקשה לשתף בצערו הכבד על חוויותיו עם בנו בכורו גלי ז"ל: "בן מיוחד שהיה משתף אותי בהכל. האובדן כל כך כואב, כי היינו כל כך קרובים. גלי ז"ל היה בן וגם חבר. זה התבטא בעזרה שלו במשק שלנו. והרצון שלו להקים משפחה בנחלה בצופר." 
הספד מושב צופר / אורנה טל
"גלי, ילד המושב והמדבר שלנו נולד בצופר בפברואר 2002 להוריו האוהבים אושר ורובי. הוא היה הבן הבכור במשפחה, ושנה לאחר הולדתו הצטרף למשפחה נועם אחיו, שהיה לו אח וחבר קרוב. כעבור מספר שנים הצטרפו אליו אחיותיו: טליה ושירז, שנשאו לכל אורך שנות ילדותן עיניים אוהבות אל אחיהן הבכור.
גלי שיחק בגני הילדים ולמד בבית הספר היסודי ובתיכון "שיטים". בכיתה י' עבר גלי ללמוד בתיכון שנמצא בערבה הדרומית – בקיבוץ יטבתה, שם הכיר חברים חדשים והיה מאושר.
"לאחר שסיים גלי את שנות הלימודים הוא בחר ללכת ולתרום בשנת שירות. הוא הצטרף אל גרעין 'מעשה' ולחבריו, שהאמינו כי ההתנדבות היא זו שתקדם שוויון הזדמנויות לכל אחד ואחת מנערי ישראל. גלי עבד עם נערים בסיכון בבת-ים וליווה אותם במהלך יומם, כשתמיד חיוך אוהב ואמונה גדולה על פניו.
"באוקטובר 2021 התגייס גלי לצבא. בתחילת שירותו הוצב בעיר הבה"דים ביחידת תקשוב, אך היה לו ברור שהוא יעשה הכול על מנת לצאת מהיחידה ולהצטרף אל הלוחמים של צה"ל. גלי הצטרף לעורב נח"ל וביוני האחרון סיים את מסלול הסיירת, בתחושה של ניצחון ורצון עז לתרום למען החברה הישראלית. גלי נהרג בקרב על הבית במוצב סופה ביומה הראשון של המלחמה.
"גלי, היה איש צעיר של אהבה. ילד ונער עם עיניים מאירות שהצליחו לטעת ביטחון ושמחה טהורה של חיים בכל ילד ומבוגר שחלפו לצידו. עד יומו האחרון בחר גלי לעשות ולפעול למען האחר. היו בו את היכולות לשמח, להצחיק ולהושיט יד רגישה וחמה לכל חבר או חברה שהיו זקוקים לו.
"גלי, ילד המדבר אהב את המדבר שמשקיף מחצר ביתו. בכל הזדמנות ובכל מפגש עם חברים הוא בחר לצאת לשטח. לעיתים עם הטרקטורון שלו שהרעיש את המדבר ולעיתים עם החברים. יחד הם העמיסו פק"לים של קפה ויין וישבו ואהבו. הם אהבו את החיים האלו במרחבים האינסופיים שבהם הם גדלו.
גלי, ילד המדבר שלנו נהרג בקרב על הבית. הוא השאיר אחריו את צוואת החיים הטהורה – להעניק לאחר, לשמור על האופטימיות והצחוק, ולחיות. לחיות כמו שהוא ביקש לחיות.
"היום המדבר שלך, גלי, מרכין ראש בכאב עצום. כל שביל שבו פסעת, וכל שמש שליטפה את פניך היפות ימשיכו לחפש את דמותך. כל אחד ואחת בבית שלנו בוכה את מותך, ומייחל ללמוד ולהיות קצת כמוך.
רובי, אושר, נועם טליה ושירז, אליהו גיליה וכל בני הדודים האוהבים כל כך – אין מילים מנחמות. ליבנו זועק את זעקתכם."
מאיר צור, ראש מועצה אזורית הערבה התיכונה, ספד לו: "גלי יקר ואהוב שלנו, ילד ערבה, ילד טבע, ערכי, חכם, חברותי ואהוב. כל כולך נתינה, עיניים טובות, חיוך כובש ולב רחב. כל מי שפגש בך והכיר אותך, התאהב בך מהרגע הראשון. התגייסת לסיירת נחל בצה"ל, התגאינו בך מאוד ובייחוד בני משפחתך. נלחמת ונהרגת כגיבור ישראל. נפלת על תקומת הארץ הזו. כעת אתה חוזר לאדמת המדבר שכל כך אהבת.
"משפחת שקותאי היקרה, ההורים רובי ואושר, האחים נועם, שירז וטליה, וכל משפחת שקותאי המיוחדת כל כך. אין בפי מילים לנחם. גלי היקר, נזכור אותך לעד ונחבק את משפחתך."
דוגמא ומופת לחברים
סמ"ר רואי אליאס, לוחם בגדוד ההנדסה 603 שבעוצבת 'סער מגולן' (7), נפל בקרב בדרום רצועת עזה. נהרג ביחד עם ארבעה לוחמים נוספים מפגיעת טיל RPG בנגמ"ש מסוג נמ"רה, בפאתי חאן יונס. 
מה היה המיוחד ברואי אליאס ז"ל שכבש את כולם?
אביו של רואי, ששון אליאס (69), אומר בשם המשפחה הגאה והכואבת: "הבן רואי ז"ל היה אדם יוצא דופן באישיותו ובכישוריו הרבים. כל דבר שהוא היה נוגע בו, היה יוצא זהב טהור. הוא אהב והתעניין בכל כך הרבה תחומים. במיוחד בענפי הספורט המגוונים, עד שבחר להתמקצע בכדור סל.
"בילדות רכב על סוסים בלי כל פחד, אפילו חלם להיות נהג מרוצים מקצועי. הוא כל כך אהב את הטבע המרחבים הפתוחים עם הנוף המדברי. לנהוג בריינג'ר עם מוזיקה וחברים היה בשגרה. כשהיה מגיע לבית, ויוצא עם הרכב לסיבוב כאשר הוא מגביר את המוזיקה – כולם כבר הבינו וידעו שרואי ז"ל הגיע. לא היה טיול בכל מסגרת אפשרית שהוא פיספס.
"הם היו חבורה של עשרה חברים שבילו יחד בהווי מיוחד מקומי במדבר. הכינוי 'ילד מדבר' כל כך התאים להם. הוא היה אדם עם נוכחות בכל מקום. בחור שבבגרותו התנשא לגובה 1.90 מ', ואי אפשר היה שלא להתמגנט אליו. כל כך התאים לו ללמוד ולשחק כדורסל מקצועי. למרות שהיה ספורטאי בכל רמ"ח אבריו, גם בענפים אחרים. רואי אהב לרוץ, לרכב על אופנים, לשחות ועוד."
ששון משתף שרואי ז"ל למרות כל עיסוקיו, היה מעורב ומתנדב בפעילויות קהילתיות, במיוחד סביב החגים במושב. כמו למשל השתתפותו בחג שבועות, כשקיבל אישור מיוחד להשתתף ב'רונדו טרקטורים' כבר מגיל 14, הנער היחיד בגילו. כי תמיד סמכו עליו. בשנה האחרונה היה שותף אחראי על עגלות החג. במיוחד הוא היה מתרגש בטקס חג המעלות, לקראתו עזר להכין כתובות אש מרשימות במקום המסורתי המשקיף על המושב. שם גם עזר להכין את האבוקות להדלקת החנוכיה המסורתית. "כאשר נודע במושב שרואי ז"ל נהרג, אומר ששון, "היו חניכים שבכו. למרות שהוא לא היה המדריך שלהם, כולם אהבו והעריכו אותו."
בכל מקום שהגיע רואי התחבב מיד על כולם, והפך להיות דמות מרכזית. יעידו על כך תעודות ההצטיינות שקיבל. ששיבחו את המעורבות החברתית והאכפתיות שלו מהזולת.
ששון מתרגש לספר ולשתף על הנסיעות הארוכות שלהם, כבר מכיתה ט', יוצאים ביחד למשימה חשובה שהפכה לשגרתית, נסיעה מצופר, שלוש פעמים כל שבוע למרכז הארץ, ל'אליצור יבנה'. זאת הייתה נסיעה שאיפשרה להם לשוחח על נושאים רבים – זמן איכות עם ילד אהוב ומאתגר: "השלב המקצועי הבא היה יציאה ללימודים בפנימית 'עיינות' הסמוכה ליבנה, ב'אקדמיה לכדורסל' המיועדת להכשרה מקצועית בענף.
"אפילו מתחנה משמעותית זו בחייו, קיבלנו הספד מרגש. וכך נכתב בו: 'רואי היה דוגמא ומופת לצעירים ממנו. הוא הפך לדמות מרכזית ואהובה מאד בכפר. אבל אף פעם לא ויתר על קהילת צופר. זכינו להכיר נער שמח ומאושר שלא שכח לרגע את החלשים ממנו. עזר, תמך ונתן מעצמו באהבה גדולה. גם לאחר סיום הלימודים רואי המשיך להיות חלק מחיי הכפר הגיע לביקורים. הוא דאג שנארח את הפלוגה שלו מהצבא, להתארח לערב צוות בכפר. רואי אהב מאד את עיינות, וכל עיינות אהבה אותו. ציפי וששון היקרים, אנחנו מקווים שתמשיכו להיות חלק ממשפחת עיינות. אנחנו מבטיחים להיות כאן עבורכם, ולצידכם לתמיד'."
ואכן, בפנימיית "עיינות" רואי קצר הישגים מקצועיים מדהימים. בשנת 2019 זכה בטורניר "הקלע של המדינה" של מנהלת הליגה שהתקיים באילת. הגיוס הצבאי התקרב ואיתו ההתלבטות באיזה מסלול לבחור? כ"ספורטאי מצטיין" עמדה לרואי האפשרות להמשיך להתקדם עם הכדורסל, או להתגייס לצה"ל.
"אנו כמשפחה עודדנו אותו לבחור במה שיעשה לו טוב, ויהיה שלם בהחלטה עם עצמו," אומר ששון. "לבסוף, הגיוס הצבאי הכריע ובשנת 2021 רואי ז"ל התגייס להנדסה קרבית. הוא נהנה בשירות עם החברים החדשים ביחידה. לקראת 'מסע כומתה' ביקש רואי ז"ל שישיגו לו את דגל המושב ודגל המועצה. היה לו קשר מיוחד עם מאיר צור, הוא ביקש ממנו את דגל המועצה, וכך סיים את המסע שהוא עוטף עצמו בשני הדגלים המשמעותיים בחייו. הפטריוטיות זורמת בדם עורקיו. הוא גדל על סיפורי גבורה שהיו גם במשפחתנו. אחי הנערץ קצין בשייטת סרן עודד אליאס ז"ל נפל בשנת 1978 באי טיראן בפעילות מבצעית בים סוף והוא בן 22 שנים."
בהלוויה של רואי ז"ל הגיע האב והסב השכול אברהם אליאס, בן ה-93 וספד בכאב רב: "אתה לקחת את בני ואת נכדי במקומי, ולא השארת אף אחד שימשיך את שולשלת אליאס." הסב ביקש מהבן עודד לשמור בשמיים על רואי הנכד. 
החלום להיות מושבניק וחקלאי
ששון: "מילדות מוקדמת רואי אהב להיות במשק. עם הגיל קיבל אחריות על ביצוע עבודות שונות – לעזור בקטיף ובמיון הפלפלים בחממות ובבתי הרשת. הוא התחיל לנהוג בטרקטור בגיל מוקדם מאד. כאבא היו לי חששות, אך רואי לימד אותי שהוא אחראי ואפשר לסמוך עליו. אכן הוא תיפקד כמבוגר, נסע לשטח עם הטרקטור שהעגלה רתומה לו. ועליה שקי דישון המיועדים לחלקות. בתקופת השירות הצבאי הוא ביקש את החופשות, לפי העונות הזקוקות לידיים עובדות במשק, וברוב המקרים המפקדים התחשבו בבקשותיו. באופן כללי היה אכפת לו מאד ממצב החקלאות במדינה והוא נאבק בהחלטות על רפורמה בחקלאות. הוא לא היסס לצאת להפגנות שנערכו בדרום. רוב תושבי הערבה מתפרנסים מחקלאות, ולכן רואי הבין מהר מאד שזאת מלחמה על העתיד של האזור.
"רואי הביע בבירור שרצונו להמשיך את המשק כחקלאי במושב. להקים משפחה ולבסס את החיים בצופר, לצד המשך העיסוק בכדורסל מקצועי. הראש שלו היה מאד פתוח, כל הזמן הוא חשב איך לעשות יותר טוב ויעיל בכל תחום. התוכנית הייתה שהוא יהיה הבן הממשיך במשק. אבדה גדולה מכל כיוון. כחודש לפני שנהרג ב- 27 לנובמבר, המשפחה פגשה אותו בשמחה וחיבוק בהפוגה בעיר הבה"דים." 
הספד מושב צופר / אורנה טל
"רואי, ילד המושב והמדבר שלנו, נולד באוקטובר 2002 להוריו המחבקים ולאחיו הבוגרים: יערה ניצן וסתיו. רואי היה בנו הבכור של ששון. לאחר פחות משנה נולדה הדר, שהייתה עבור רואי כמו אחות תאומה, שביחד איתה הוא גדל והתבגר. יחד איתה הוא שיחק בגני הילדים ויחד שניהם עלו לכיתה א'.
"כשעלה רואי לחטיבת הביניים הוא השתלב בכיתה קטנה שהייתה עבורו מקום של צמיחה וביטחון. יחד עם הצוות המסור הוא למד להכיר את קסמו של המדבר ואת זכותו של האדם להיות חלק ממנו. בכיתה ט' התחיל רואי את דרכו המופלאה והמקצועית על מגרש הכדור סל. הוא הצטרף אל קבוצת 'אליצור יבנה' ויחד עם אביו נסע שלוש פעמים בשבוע לאימונים במרכז. בכיתה י' עבר רואי לפנימיית "עיינות" שביבנה, כשלנגד עיניו ראה את החשיבות הגדולה של האימונים היומיומיים, כדי להעמיק את כישוריו כשחקן כדור סל.
"באוגוסט 2021 התגייס רואי להנדסה קרבית, ומיד הפך לחייל מסור כל כך בצה"ל, ונרתם בכל עת לכל המשימות של היחידה. לאחר המסלול תפקידו בצוות היה כנגביסט – תפקיד שמיועד לחיילים שזוהו במהלך הכשרתם כבעלי יכולות פיזיות ונפשיות חזקות במיוחד. בשביעי לאוקטובר הוקפץ רואי לצבא ומאז אותה שבת לא הגיע הביתה. לפני כחודש נפגש עם המשפחה לחיבוק קצר של געגועים ואהבה בעת הפוגה – בעיר הבה"דים.
"רואי נלחם בעזה עם חבריו בנחישות ובעוצמה רבה והאמין במלאכה הצבאית של יחידתו. רואי נהרג ביום שבת בקרב על הבית. רואי, בן המושב אהב את הבית ואת המדבר. יחד עם חבריו שאהבו אותו כל כך הוא טייל במרחבים הגדולים של הערבה, דאג לחאפלות ופאקלים של קפה או שנדי בטעם אפרסק עבור כולם. הוא שיחק בנפצים וזיקוקים שלרגע הרעידו בחיוך את השקט במושב, והגביר את המוסיקה בנסיעה על הריינג'ר שכל כך אהב. 
"רואי הפך בבגרותו להיות נער של נתינה אינסופית כאן בבית שלנו. הוא נרתם לכל משימה של ועדת תרבות, ולכל בקשה של צפריר. הוא דאג שכל בן ובת מושב יזכו להתכבד בכתובות אש מרשימות ב'חג המעלות', והאמין 'ביחד' הזה של הקהילה שהיה עבורו כל כך משמעותי. 'רואי שלי', כך קראה לו אימו, שהייתה עבור רואי אמא לביאה. אמא שבטרם הולדתו זעקה את בואו, ולאחר לידתו המשיכה ושמרה עליו כמו לביאה השומרת על גוריה.
"רואי ינק מאביו את אהבת הארץ, ואת אהבת הבית והמדבר. אחייניו הקטנים – אביגיל, טליה והראל, חיכו לשבתות שבהן ישוב הביתה כדי לשחק איתם בפלייסטיישן, וכדי להביט בעיניים אוהבות וגאות בדוד האהוב שלהם. היום הבית שלנו בוכה את מותך. היום אנחנו מתפללים כולנו להמשיך את דרכך. להיות טובים כמוך. להיות אנשים יפים כמוך. להיות ראויים לחיים האלו – שנגדעו ממך. רואי, אתה נקבר היום לצד גלי. גלי שכל כך אהבת. גלי, שלפני חודשיים וחצי שאלת 'מה אני אעשה בלעדיו'? יחד, כמו שאול ויונתן הייתם. בחייכם ובמותכם לא נפרדתם. ציפי, ששון, הדר, יערה, ניצן וסתיו – אין מילים מנחמות. הלב שלנו זועק ביחד אתכם."
מאיר צור, ראש המועצה שהיה לו קשר מיוחד עם רואי, ספד: "אבדה קשה וכואבת לכולנו בערבה. רואי, רק בן 21, בחור נפלא, ערכי, ספורטאי, מעורב רבות בקהילה, אהב את הערבה והחיים בה. היה לי איתו קשר אישי, ודיברנו רבות על רצונו לחזור לערבה לבנות בה בית ומשפחה. ולהמשיך את ערכי ההתיישבות והחקלאות, של מורשת אביו היקר, ששון אליאס, הדמות המרכזית בגרעין המייסד של הישוב צופר, שהינו אח שכול (עודד אליאס ז"ל, קצין בשייטת). רגע מרגש מאוד, העניק לי רואי, כששלח אלי צילום שלו בסיום מסלול, כשהוא מניף את דגל הערבה בגאווה. גם ברגע הזה, הייתה חשובה לו הערבה והביא לנו כבוד. דמות של בן ממשיך למופת, אבדן עצום. נזכור אותו תמיד. תנחומים למשפחת אליאס."
